Author: Alejandro García
אל תדאג, אוריה! אל תתמרמר! לפחות חיגגת את ראש השנה בגדול! העיר שלנו, תל אביב, מזמינה אותי. אני יורד מהמהירות, חוצץ את הכיכר של תחנת האוטובוס וממשיך לעבר תחנת האוטובוס.
היום, 12 ביוני 2026 הקמתי עצב בלילה, באמצע השינה, והרגשתי ריקנות חמה לידי. המיטה הייתה ריקה, והחיפוש אחרי חיבוקו של אורי בעלי, הרגיש כמו הליכה בחושך.
היא, יעל, вагинת. בעלה, איתן, אינו נוטש אותה כל ימי ההריון. הוא ממלא כל משאלה ופתק שלה, משרת אותה ברצף. לבסוף, היום הגדול מגיע: איתן נוהג את יעל לבית החולים במרכז תל-אביב.
טוב, חבר’ה, תפסיקו לדוג רגע, חשב איתן ולקח רשת הדייג. חייבים להציל את החתול. איתן ניהל את הסירת המנוע שלו במים השקטים של ימה הכנרת, והנוסעים איתו
ילדה, את מחפשת מי? שאלתי. מחפשת את אמא, לא ראית אותה? בחשק הקטן של ילדה בת שש, היא התבוננה בי. הסתכלתי סביב. עדיין לא עברתי הרבה זמן בדירה החדשה שלי בתל
מגיעה לך האמא, תתארגני! מתקיים סנטימן שכל ילד במקלט מחכה לשמוע את המילים האלו, אבל אורית מתרסקת מהן כמו משוגע. תזזי, למה את יושבת? שרה לוי, האחראית על
ליה, האישה שנישאה לאורי, הייתה הראשונה והאהובה. אורי שמר עליה במשך תשעת חודשים, הלך איתה למכללה, קיבל אותה בכניסה ויצא איתה אל ביתם. במזג אוויר קפוא, הוא
איזה טף בגיל ארבעים ואחד! קרא לי לבן זוגי בזמן שהייתי מדברת עם בתינו. בגיל שלך כבר סבתא! עֲבִדִי, אל תדעי שטויות. טוב, זה מה שאתה אומר והנה הוא אומר שאתה מתעקש.
אני לא מבשלת יותר בשביל כולם! רק בשבילי ובשביל אנה. למה אתה מתעצבן? קרא יותם בעצב. כי בבית שלנו, כמו שהבנתי, כל אחד לדאגתו. אז תחיו כך! אמא, איפה האוכל שלי?
אני לא ארד למוסד אחרי שלושים שנה, אחרת תיפול עליי הדיכאון. תנו לאלה שהיו שם כל שנה, הם אפילו לא מרגישים כמה השתנו קראה בטון חצוף בטלפון של חברה אחת, תמר.