– נועה, תחתמי עכשיו.还剩עשרים דקות לרישום.
עמדתי מול המראה בחדר הקטן לכלות, שהריח לק לשיער, בשמים זרים וורדים טריים. מחוץ לחלון רעם גשם יולי, ועל הזכוכית זרמו פסים דקים. על אדן החלון היו שתי סיכות, שעדיין לא הצלחתי לנעוץ ברעלה.
רינה החזיקה מולי דף נייר. לבן, עבה, עם פינה מקופלת בקפידה. בידה השנייה היה עט עם פקק מוזהב.
– מה זה? – שאלתי.
היא חייכה חיוך של מוכרים שיודעים: הפריט פגום, אבל הקונה כבר כמעט הסכים.
– הסדר משפחתי רגיל. סתיו הסביר לך.
סתיו עמד ליד הדלת בחליפה כחולה כהה. יפה, מגולח למשעי, עם פרחון בדש. בבוקר בעצמי הצמדתי לו את הפרחון, וצחקתי שהוא מפחד להידקר יותר מאשר ללכת להתחתן.
עכשיו הוא לא צחק.
– נועה, נו, אל תתחילי. – אמר. – דיברנו על הכל.
– דיברנו על זה שאחרי החתונה אתה עובר אליי. – אמרתי. – ושאף אחד לא פוגע באמא שלך. כל השאר דיברת בלעדיי.
רינה הרימה גבה קלות.
– איזו חריפות. סתיו, אמרתי לך: היה צריך להעמיד את השאלה בתקיפות מוקדם יותר.
היא הניחה את הדף על השולחן הקטן ליד קופסת הטבעות. זה אפילו לא היה נייר משפטי אמיתי, אלא יותר רצועה שרצו להניח עליי ממש לפני הרישום. התוכן התרכז בכמה שורות: אחרי החתונה אני מוכרת את הדירה שלי, והכסף הולך לרכישת דירה גדולה ל”משפחה החדשה” שלנו. הקנייה הייתה אמורה להירשם על שם סתיו. למה – לא הוסבר. כנראה חשבו שאני אמור להיות שמח מעצם הרעיון.
הבטתי בהשתקפות שלי. השמלה הלבנה ישבה מושלם. עוד איך. תפרתי אותה בעצמי, בלילות, כשהמכונות בסטודיו השתתקו ואפשר סוף סוף להתפנות לעצמי. את התחרה על השרוולים בחרתי במשך שלושה שבועות. את קו המותניים שיניתי פעמיים. בשמלה הזאת לא היה שום דבר מקרי.
חוץ מהחתן, כפי שהתברר.
– הדירה נקנתה על ידי לפני שהכרתי את סתיו. – אמרתי. – אני לא מתכוונת למכור אותה.
סתיו התרחק מהדלת והתקרב.
– נועה, מספיק להיאחז בקירות שלך. זו דירת חדר. אנחנו נחייה שם כל החיים?
– אני לא נגד דירה גדולה יותר. אני נגד שמוכרים את שלי תחת שמך ותחת הכתבה של אמא שלך.
– אמא רוצה בטובתנו.
– למי בדיוק?
רינה נאנחה.
– לכולם. כואבות לי הרגליים, קשה לי לבד. סתיו הוא בן יחיד. את אשתו, אז את צריכה לחשוב בגדול, לא רק על החוטים, הבדים והשרפרף שלך ליד החלון.
“שרפרף ליד החלון” היא קראה לפינת העבודה שלי. שם עמדה מכונת תפירה ישנה, כבדה, מברזל יצוק, שקיבלתי יחד עם ההזמנה הרצינית הראשונה שלי מבעלת הסטודיו שנסגר. על המכונה הזו תפרתי מעילים של אחרים, תפרתי שמלות בית ספר, שיניתי שמלות אחרי קניות לא מוצלחות, ואחר כך חסכתי למקדמה ולקחתי את הדירה ההיא.
קטנה. עקשנית. שלי.
סתיו ידע את כל זה. אפילו אמר פעם:
– אני אוהב שאת עושה הכל לבד. איתך לא מפחיד.
התברר שלא מפחיד אותו לא איתי, אלא על חשבוני.
– אני לא אחתום על שום דבר. – אמרתי.
רינה הפסיקה לחייך מיד.
– אז למה כל ההצגה הזאת?
– איזו הצגה?
– שמלה לבנה, אורחים, מסעדה. את רוצה להיכנס למשפחה, אבל לא לתת כלום למשפחה?
הבטתי בסתיו. ציפיתי שיאמר לפחות: “אמא, מספיק”. או פשוט ייקח ממנה את הדף.
הוא שתק.
מאחורי הדלת מישהו עבר, צחק, צלצלו כוסות. כנראה כבר מזגו שמפניה לאורחים. חברה שלי ליאת שלחה הודעה: “איפה את? הרשמתנר עצבני”. לא עניתי. הטלפון שכב ליד זר האדמוניות הלבנות, שפתאום נראו כמו ראשי כרוב.
– סתיו, – אמרתי בשקט. – ידעת על הנייר הזה?
הוא תיקן את השרוול.
– מה את נטפלת למילים? הנייר רק כדי שכולם יהיו רגועים. את אחר כך תתחרטי, תתחילי למשוך. ויש לנו כבר הסכם עם אנשים.
– איזה אנשים?
רינה הביטה במהירות בבנה. פה פחדתי באמת. לא מהנייר. לא מהשיחה. אלא מזה שהתשובה כבר קיימת, והיא תהיה גרועה ממה שחשבתי.
סתיו עיקם את פניו.
– הראיתי את הדירה לאחד המכרים. הוא מוכן לחכות. מחיר טוב. אל תעשי כאילו זה פשע.
– הראית את הדירה שלי לקונה?
– אל תדרמטיזי. הייתי שם. יש לי מפתחות.
הרגשתי שהחזה התרוקן והתקרר. מפתחות. המפתחות שנתתי לו באביב, כשהייתי חולה וביקשתי שיביא תרופות. הוא השאיר את הצרור אצלו.
– הבאת אדם זר לדירה שלי?
– לדירה העתידית שלנו, – קטע. – ותפסיקי לדבר בטון כזה.
רינה הזיזה אליי את העט.
– נועה, אישה חכמה לא נאחזת בקופסה עם מרפסת כשהיא מציעה חיים נורמליים.
ברגע הזה נזכרתי איך בסטודיו, אלונה, המדריכה הראשונה שלי, לימדה אותי לפרום תפר שגוי.
– אל תחסכי בחוט, נועה. אם התחיל עקום מהתפר הראשון, כל הבגד ילך עקום. עדיף לפרום מיד מאשר לבכות על בד מקולקל.
חשבתי אז שהיא מדברת על חצאיות.
סתיו לקח את קופסת הטבעות, פתח, הוציא את הטבעת שלי וסובב אותה בין אצבעותיו.
– בואי נגמור את השיחה הזאת. עכשיו תצאי, תחייכי, נתחתן, ובבית נדבר ברוגע.
– בבית? – חזרתי. – באיזה בית?
– בשלך. בינתיים.
ה”בינתיים” הזה היה החוט האחרון.
לקחתי את הטבעת מהיד שלו. קטנה, חלקה, מוזהבת. בחרנו אותה יחד. בעצם, סתיו בחר, ואני הסכמתי כי התעייפתי להתווכח. הוא אמר אז:
– הולך לך פשטות.
ואני רק רציתי שהוא ישאל פעם מה מתאים לי.
ניגשתי לחלון. הוא היה פתוח קמעה, כי בחדר נעשה מחניק. למטה, מתחת לכיסוי, עמדו מכוניות האורחים, רטובות מגשם. על אדן החלון רעדה טיפת מים.
רינה צעדה אליי.
– מה את עושה?
פניתי אל שניהם. אל האישה שכבר דמיינית את הריהוט שלה בדירה שלי. אל הגבר שהחליט שאחרי החותמת בדרכון אהיה נוחה יותר, רכה יותר ושקטה יותר.
– מזל טוב! הרגע הפסדתם גם כלה, גם דירה, וגם מה שנשאר מהכבוד שלי! – זרקתי את טבעת האירוסין מהחלון.
היא פגעה במרזב הפח, צלצלה ונעלמה אי-שם בירק הרטוב מתחת לחלונות.
רינה צרחה כאילו זרקתי לא טבעת, אלא את התוכניות שלה לעתיד נוח.
סתיו החוויר.
– השתגעת?
– לא. סוף סוף התפקחתי.
הרמתי את שולי השמלה כדי לא לדרוך על התחרה, והלכתי לכיוון הדלת.
– נועה! – סתיו תפס בידי. – יש שם אורחים. עמיתים שלי. אמא שלך הגיעה. עכשיו תבזי את כולם.
הבטתי באצבעותיו על פרק כף היד שלי.
– שחרר.
– נדבר.
– כבר אמרת הכל.
הוא שחרר לא מיד. תחילה לחץ יותר, כאילו בודק כמה נשאר בי מהנועה הצייתנית לשעבר. אחר כך רפה. נותרו סימנים אדומים על העור.
במסדרון חסמה את דרכי ליאת. היא הייתה בשמלה סגולה ומסקרה שהתמעטה מעט מלחות.
– איפה נעלמת? כולם מחכים. אוי… מה קרה?
– לא תהיה חתונה.
היא הביטה מעבר לכתפי, ראתה את סתיו, את רינה עם הדף ביד, והבינה מיד – לא במילים, אלא בפנים.
– בואי, – אמרה.
– חכי. תגידי לאמא שלי שלא תדאג.
– תגידי בעצמך. היא ליד ארון הבגדים, כבר מרגישה שמשהו לא בסדר.
אמא באמת עמדה ליד ארון הבגדים. קטנה, בחליפה כחולה כהה, עם תיק שהחזיקה בשתי ידיים לפניה. היא ראתה אותי ולא שאלה: “איך יכולת?” לא שאלה: “מה יגידו?” רק ניגשה ותיקנה לי את הגדיל הבורח.
– הוא פגע?
הנהנתי.
– לכי תחליפי בגדים. אני אדבר עם האורחים.
– אמא, שם הכל מסובך.
– מסובך זה כשהתבנית לא תואמת וההזמנה מחר. זה פשוט לא האיש שלך.
את השמלה פשטתי בחדר האחורי של המסעדה, שליאת הביאה לי את שמלת הפשתן הרגילה שלי ואת הסנדלים. הרוכסן נתקע, התחרה הסתבכה בשיער. משכתי, וחוט דק על השרוול נקרע.
– תיזהרי, – אמרה ליאת.
– שייקרע.
– חבל. תפרת כל כך הרבה.
הבטתי בבד הלבן, בתפרים המדויקים, בשורת הכפתורים הזעירים שתפרתי ביד.
– לא חבל. השמלה לא אשמה.
ליאת תלתה אותה על קולב. היא התנדנדה, כאילו נאנחה.
בכניסה למסעדה רעשו האורחים. מישהו כעס, מישהו לחש, מישהו ניסה לתפוס מונית. רינה דיברה בקול רם:
– לילדה יש עצבים. נסדר הכל.
אמא שלי ענתה לה בשלווה כזאת ששמעתי גם דרך הדלת:
– לילדה יש דירה וראש על הכתפיים. לבן שלך יש בעיה עם כבוד.
יצאתי דרך הכניסה לשירות. הגשם כמעט נפסק. האוויר הריח אספלט רטוב וטיליה. ליאת רצתה לבוא איתי, אבל ביקשתי:
– לא צריך. אני רוצה לבד.
– את בטוחה שתסתדרי?
– כבר הסתדרתי.
תפסתי מונית בחצר הסמוכה. הנהג הביט בי במראה: שמלת פשתן, תסרוקת כלה, זר אדמוניות לבנות על הברכיים.
– החגיגה לא הצליחה? – שאל בזהירות.
– להיפך, נגמרה בזמן.
הוא לא שאל יותר.
בבית, קודם כל לקחתי מהקונסיירז’ את המפתח הרזרבי שהשארתי למקרה חירום, ועליתי לדירה. הדלת נפתחה בשקט. בדירה היה כפי שאהבתי: על השולחן ליד החלון מונחת סרט מדידה, על גב הכיסא תלוי ז’קט לא גמור, על אדן החלון עמד עציץ בזיליקום. החיים שלי. קטנים, לפעמים צפופים, אבל לא של מישהו אחר.
הוצאתי מהמנעול את הצילינדר הישן והנחתי על כף היד. השכן מהקומה השלישית פעם הראה לי איך להחליף אותו, כשלמפתח היה תקוע. אז צחקתי:
– שיהיה לי לתפור שמלות, לא לסובב מנעולים.
הוא ענה:
– לאישה בדירה כדאי לדעת גם וגם.
מנעול חדש היה במגירה של השידה. קניתי אותו אחרי שסתיו בא פעם בבוקר ללא הודעה מוקדמת, פתח את הדלת במפתחות שלו ואמר:
– הפתעה.
אז שתקתי. פשוט הסתרתי את הקופסה מתחת לבגדים. כנראה שהראש שלי כבר ידע הכל, רק הלב פיגר.
את המנעול החלפתי הרבה זמן. שמלה הייתי מספיקה להתאים תוך הזמן הזה, אבל עם הברזל התעסקתי כמו תלמידה. המברג החליק, הבורג נפל, האצבעות כאבו. אבל כשהמפתח החדש הסתובב בצילינדר החדש, חייכתי בפעם הראשונה באותו יום.
הטלפון התפוצץ. סתיו. רינה. מספרים לא מוכרים. אחר כך הודעות.
“אל תביכי, תחזרי”.
“האורחים שואלים מה לומר”.
“אני אבוא, תפתחי”.
“את חייבת להסביר”.
כיביתי את הצליל.
לא היה לי יותר עם מי להסביר.
סתיו הגיע כשהחצר הרטובה התחילה להחשיך. קודם צלצל באינטרקום. אחר כך דפק. אחר כך דיבר דרך הדלת.
– נועה, תפתחי. אנחנו מבוגרים. צריך לפתור.
ישבתי על הרצפה ליד מכונת התפירה ופרמתי את שולי שמלת הכלה. לא כי לא שמעתי. כי לראשונה באותו יום הידיים שלי עשו דבר מובן.
– אני יודע שאת בבית, – אמר. – אל תעשי קרקס.
המשכתי לפרום את התפר במספריים קטנות, בזהירות, כדי לא לפגוע בבד.
– המפתחות שלי לא מתאימים, – הקול שלו השתנה. – החלפת מנעול?
שתקתי.
– נועה, זה כבר לא מצחיק.
המספריים צקצקו. החוט נכנע.
– תפתחי לפחות לדבר!
ניגשתי לדלת, אבל לא הורדתי את השרשרת.
– דבר.
– את מבינה מה עשית? אנשים הגיעו, אמא כמעט נפלה. הפכת אותי לצחוק.
– הסתדרת לבד.
– בגלל דף? בגלל איזו דירה?
– לא בגלל הדירה, סתיו. בגלל שכבר החלטת כמה החיים שלי שווים.
הוא נשם בכבדות מאחורי הדלת.
– רציתי משפחה.
– לא. רצית החלפה נוחה: הדירה שלי בשביל השקט שלך.
– את הופכת הכל.
– לך.
– לא אלך עד שלא נסכים.
– אז אזמין שוטר.
הוא שתק. אחר כך היכה בכף ידו על הדלת. לא חזק, אבל מספיק כדי שהמראה במסדרון תרעד.
– תתחרטי.
– כבר לא.
הצעדים לא התרחקו מיד. הוא עוד עמד, בתקווה שאפחד מהחלטיות שלי. אחר כך המעלית חבטה בדלתות, ובדירה נעשה שקט.
חזרתי לשמלה. חתכתי את הרכבת הארוכה. אחר כך הורדתי את התחרה מהשרוולים, קיפלתי בנפרד. הבד הלבן נח על השולחן, צייתן ונקי. אפשר לעשות ממנו כל דבר: שמלה לילדה, בטנה לז’קט, כיסוי לבובית. לא כל בד אשם שרצו להשתמש בו שלא למטרתו.
כשהדליקו את האור הראשון בסטודיו, כבר עמדתי ליד שולחן הגזירה עם שקית בידיים. אלונה ישבה ליד החלון ושתתה תה מכוס במחזיק.
– נו? – שאלה, אפילו לא הרימה עיניים.
– לא הייתה חתונה.
– רואה. לכלות שהייתה להן חתונה ההליכה אחרת. ההליכה שלך היא של מי שהוציאה ממחסן בוער מכונת תפירה.
הנחתי את השקית על השולחן.
– אפשר לפרק אותו פה?
– צריך.
היא ניגשה, מיששה את הבד.
– עבודה טובה.
– הייתה.
– עבודה טובה נשארת. לא התפר טעה, נועה. טעה האיש שהחליט שהשמלה הופכת אותך לרכוש שלו.
ישבנו זו לצד זו. היא פרמה תפר צדדי, אני הורדתי כפתורים. בלי שיחות רועשות. רק רחש רך של חוטים ודפיקות גשם על כיסוי הפח.
אמא התקשרה כשסובבתי את התחרה לגליל מסודר.
– איך את?
– חיה. כועסת. אבל בסדר.
– הוא בא?
– בא. לא נכנס.
– טוב.
– אמא, את מתביישת בי?
היא אפילו כעסה.
– אני מתביישת שלא שאלתי קודם אם את מאושרת. כל השאר לא בושה.
חזרתי הביתה בגשם דק. ליד הכניסה עמדה רינה. בלי מטרייה. שערה נחתך מהתסרוקת, פניה נראו אפורות.
– נועה, – אמרה. – אנחנו חייבים לדבר.
– אנחנו לא חייבים.
– את צעירה, לוהטת. לא מבינה מה את עושה. סתיו סובל.
– שיתרגל.
היא כיווצה שפתיים.
– הדירה לא תעשה אותך מאושרת.
– אולי. אבל לפחות היא לא תבקש שאמכור אותה למען נוחותם של אחרים.
– את אכזרית.
– לא. פשוט בפעם הראשונה שמעתם סירוב והחלטתם שזו אכזריות.
היא התקרבה.
– סתיו טוב.
– אז שיהיה טוב בלי הדירה שלי.
רינה הסתובבה. נראה שרצתה לומר משהו חריף, רגיל, עוקצני. אבל החצר הייתה ריקה, לא היו צופים, והמילים איבדו חצי מכוחן.
– הוא אהב אותך, – אמרה לבסוף.
– אהבה לא באה עם דף לחתימה לפני רישום.
עקפתי אותה ונכנסתי לבניין.
הם לא באו יותר. צלצלו עוד כמה פעמים, אחר כך הפסיקו. עם המסעדה והאורחים התמודדו בלעדיי. סתיו לקח את הקופסאות שלו מהמרפסת דרך השכן, אפילו לא עלה אליי. החזיר מפתחות שממילא לא פתחו כלום.
חשבתי שיהיה יותר כואב. אבל הכאב היה כמו דקירה של סיכה: חד, מעליב, אבל מיד ברור מאיפה להוציא.
הדירה לאט לאט הפסיקה לזכור את סתיו. נעלמה הספל שלו עם הכיתוב “הבוס בבית”. הוצאתי את הכפכפים שקנה לעצמו והשאיר ליד הדלת כסימן לעתיד המעבר. הורדתי מהקיר לוח שנה שבו סימן את תאריך החתונה בטוש אדום. במקומו תליתי סליל עץ מחוטים ישנים, שמצאתי בסטודיו. גדול, כהה, עם שקע בצד. הוא התאים לקיר שלי יותר מכל לוח שנה.
את השמלה לא זרקתי. מהסאטן הצפוף תפרתי כיסוי למכונת התפירה. מהתחרה – וילון לחלון הקטן בפינת העבודה. את הכפתורים שמתי בצנצנת זכוכית. הרכבת שכבה בנפרד הרבה זמן, עד שמצאתי מה לעשות איתה.
ביום פנוי מהזמנות, הוצאתי לחלון כיסא עץ צר. אותו כיסא שעליו סתיו ישב פעם, גלל בטלפון ואמר:
– נועה, נו, מי צריך את התיקונים האלה? כדאי שתמצאי עבודה נורמלית.
הכיסא היה חזק, רק המושב התשפשף. ציפיתי אותו בבד מהרכבת של השמלה. הסאטן הלבן נמתח ישר, בלי קמטים. שמתי בשולי תפר דק. בלי ורדים, בלי תחרה, בלי סרטים. פשוט משטח בהיר ונקי.
כשהכיסא היה מוכן, שמתי אותו ליד מכונת התפירה. ישבתי, לחצתי על הדוושה ושמעתי מהלך אחיד של המנגנון. המכונה החלה לתפור בביטחון, כאילו גם היא חיכתה שכל הרעש המיותר יוצא מהדירה.
על השולחן מונחת הזמנה חדשה – שמלה כחולה פשוטה לאישה שאמרה במידה:
– אני רוצה כזו שאני אהיה היא בה.
חייכתי. זו הייתה משימה ברורה.
מחוץ לחלון, אחרי הגשם, התבהרו גגות. איפשהו בעשב ליד המסעדה, כנראה, עדיין מונחת הטבעת שלי. אולי מצא אותה פחית. אולי התגלגלה מתחת לשיח. לא היה לי אכפת. הטבעת הייתה על הבטחה שלא הייתה קיימת. והכיסא ליד החלון היה על מקום שהשארתי לעצמי.
הורדתי את כף הרגל על הבד והובלתי תפר ראשון.
מאז, לא התאמתי יותר למידה של מישהו אחר.
