אני לא ארד למוסד אחרי שלושים שנה, אחרת תיפול עליי הדיכאון. תנו לאלה שהיו שם כל שנה, הם אפילו לא מרגישים כמה השתנו קראה בטון חצוף בטלפון של חברה אחת, תמר.
איך את נראית עכשיו? למה את מפחדת? קראה בתדהמה מרים. אנחנו ניפגשנו לפני חמש שנים, והיית תמיד רגילה, נורמלית. משהו גרם לך לשקול שינוי?
לא, אין לי שום סיבה, פשוט לא רוצה, אל תנסי לשכנע אותי, ריטה!
תרצה תמר לסיים את השיחה, בתקווה שריטה תבין ותמשיך להתקשר לאחרים ברשימה. הפעם, ריטה אחזה בתמר באחיזה ברזל:
תמר, כבר הצטמצם מספר המקומות שלנו.
מה, מישהו ויתר על נשמתו? תמר נאנחה, היא מרגישה לא צעירה יותר, אבל לא עד כדי כך שהחברים בגיל שלה יתחילו לחיות בעולם אחר.
לא, רק שמישהו מהארץ נפל. והמת, אברהם קוש, לפני עשרים וחמש שנה, היה עדיין צעיר, אני כבר אמרתי לך.
אז אל תדאגי, יש לנו קבוצה של ארבעה חוגים, אבל בפועל יש שלושים אנשים בלבד. נישאת לבן שלך סוף סוף? אולי תסעי קצת מהשגרה.
מרים המשיכה לדבר, ותמר נזכרת שוב באברהם קוש. סביב עיניו תמיד היו כהות, מבטו כבד, והחברים בחוג חשבו שהוא חלש.
והנה, לאביו של אברהם היה לב רגיש. הוא למד היטב, חלם לבנות גשר חבלים יפה בכפרו, אבל אף משימה לא הסתיימה. מה הצליחה תמר?
היא נכנעה לאיגל, ראש צוות בנייה שבו היא עבדה אחרי קבלת התואר. הוא שירת כקצין משמר בבסיס הצפוני, ולאחר מכן חזר הביתה.
הם נפגשו הרבה זמן; איגל אפילו קרא לה “אשתו” בפני כולם. הוא טען שהזוגיות האזרחית היא סימן לאהבה אמיתית. כך אנשים חיים לא בגלל תעודת נישואין, אלא רק ממאהבה
כאשר תמר הבינה שהיא מצפה לתינוק, איגל לא הגיע למשמרת. מתברר שיש לו שלושה ילדים, והאישה חולה. הוא פוטר מעבודה מסיבות אישיות, ולא הודיע לה דבר.
תמר הבינה שאין לה כוח לדרוש מאדם עם שלושה ילדים ואשתו חולה. היא גם עזבה את תחום הבנייה, לפני שהבינה מה קורה. אחד הגברים חייך לפני שיצא:
אז, תעודת נישואין חזקה יותר משכן משותף, אה?
אבל לתמר כבר הייתה חוסר עניין. היא מצאה עבודה במכולת הקטנה של שכונת רמת אביב, אחרי שהחברה משכן קיבלה אותה. הם הסכימו שהיא תמשיך לעבוד, אפילו אחרי הלידה.
אמא שלה, שרה, הסכימה לשמור על דביר, כי בתה נחשבה חסרת הצלחה ואיבדה עבודה טובה!
את בעצמך חינכת אותי כך! קראה תמר בתוקף אל אמא.
חשבתי שתהיי אחראית, שהלימודים ביום ולא על הגב, אבל את, תמר, כמה חוסר תכנון! המשיכה שרה בקול מרושל.
איפה השורש, שם הזרע, מה רצית? השיבה תמר ואז חשה בצער על האם.
הם התחבקו ובכו יחד, אך למי יש מקום אחר?
במועד החמישי למועד סיום המוסד, ריטה קראה לה לפגישה, ותמר לא הלכה.
הם יספרו על משפחה, על עבודה, יציגו תמונות, ותמר תרחץ רצפה בשלושה מקומות במעליות הבניין, בבית הספר ובגן הילדים. על מה לדבר איתם?
במדויק, על מה הם יוכלו לדבר איתה
בשם דביר הייתה מוכנה לכל, הוא היה הנחמה היחידה שלה.
אמא, כשדביר נסע לגן, החליטה שהיא השלימה את משימתה, ונסעה לבקר את אחותה בכפר, בטענה שהעיר מרגישה רע לה והיא זקוקה לאוויר הפתוח.
כמה שנים עברו, תמר נמסרה למזל פתאומי קיבלה משרה בחצי משכורת במשרד הנדסה. דביר הלך לבית הספר, והיא הצליחה לבצע הכל לבד, אפילו לחזור הביתה אחרי הצהריים ולקחת את הילד לבית הספר, והקיבלה קנאה מאנשים רבים.
מתאדם מעבודה ניסה להתקרב אליה, אך תמר דחתה מייד. יש לה ילד, והיא לא זקוקה לדוד זר בבית, הוא לא יחליף את האבא, רק בעיות לא יפתרו.
במשרד תמר הפגינה הצלחה בלתי צפויה, וכשהבן גדל, היא החליטה לעבוד במשרה מלאה כמהנדסת.
אך תמיד הרגישה בלתי שלמה, גם מבחוץ. לבשה צנוע, לא צבעה את שערה, אחרי ארבעים כבר ניבטו קמטוטים.
היא הרגישה שאין לה זכות לשמחה, כי חיה עם גבר נשוי והסתירה כמעט שלושה ילדים.
לא היה מומלץ להלביש בגדים בהירים, לצבוע ולבלוט אחרת מישהו כבר יסתכל עליה בעיניים מושפלות.
והיא כבר לא האמינה באושר של יחסים, סביבם רבים נשואים, והיא לא הייתה שונה אולי אף גרועה יותר
דביר גדל לתודה, הקרבה של אם לא הרסו אותו. בקיץ הוא נוסע לכפר לבקר את סבתו אירית והאחות, ועוזר להם בכל דבר.
חופר גידולים, שותל תפוחי אדמה, סלק וגזר עם השתיים. הוא משקה, ובסתו קוטף תפוחי אדמה ועוזר בגיבוש צנצנות ריבות.
מאז הוא חזק, חותך עצים, מסדר אשפה בקלות. אמו, שרה, אומרת היום: זה ברכה גדולה שגדל לו בן כזה, ושמאכלים עם אחותה הליז נכדו האהוב
כך תמר פונה ל”קפה” ולמפגש עם חברי תואר בחמישים שנה למוסד.
כל המחשבות המוכרות רוצו במוחה ברגעים ספורים.
ואז שמעה את מריה, שואלת בעקביות:
זוכרת? הקפאה מול קומת השרת, ביום שישי הבא שלוש אחרי הצהריים. בואי, אני זקוקה למישהי לדבר איתה, כי אין לי אף אחת אחרת, תבואי?
קול ריטה קפץ בפתאומיות, ותמר, מבלי לדעת למה, הסכימה:
כן, אבוא
היא הניחה את הטלפון על השולחן וצפתה בצער על ההבטחה. היא הלכה אל המראה, לקחה את הטלפון שוב. צריך להתקשר לריטה ולומר שהיא בטעות הסכימה.
אך הקו של הרשת היה תפוס, ותמר הרגישה אי נוחות.
בלילה מאוחר פתחו ארון וקילפו שמלה כחולה שהקנה לבנה על יום נישואיו.
דביר ונטשה, בת זוגו, כמעט כאלפו אותה, נסעו יחד לשדה קניות ועבדו עליה במקצועיות.
לבסוף השמלה הכחולה נחתה לאהבת כולם, וגם לתמר. הם קיבלו לה נעליים מתאימות, ואז נטעלה הובילה אותה למכון שבו שיערו צבעו ועשו תסרוקת.
זה היה לפני שנה; דביר ונטע גרו לבד, והם מאושרים.
שיערה של תמר קיבל קמטוטים, ואין לה מי שייתן לו מראה, אבל היא התאימה אותו ונלבשה בשמלה הכחולה שעדיין תלויה בארון. היא קצת צבעה את השפתיים, ואז מנקה במפית יותר מדי נועז.
בקפה היה רעש וצפיפות. תמר הגיעה בזמן, ריטה ראתה אותה מיד וקפצה אליה:
תמר, את מדהימה, כמה שמחתי לראות!
מריה חייכה מעט, אך זה לא פגע בה להפך, זה גרם לה להרגיש צעירה יותר.
הם דיברו סביב השולחן, ואז ריטה נאלצה לעזוב ותמר שתתה מיץ, הסתכלה סביב והאזינה למוזיקה.
הקפידו השירים של הרגעים ההם, כשהיו סטודנטים ובני נוער חולם על עתיד מזהיר.
אפשר להזמין אותך לריקוד? קראה תמר דרך מוזיקה רועמת קולו של מישהו. היא הרימה ראש וגילתה אותו מיד.
זה היה ליאור סרו, מ”קבוצה מקבילה”. הוא היה נשוי במחצית שלישית, ותמר חשה צער על כך, הוא היה אהוב עלייה אז.
תמר, כמה יפה את נראית! אני בא לראשונה למפגש של בוגרים ולא מזהה אף אחד, אבל אותך זיהיתי מיד!
ליאור נעמד והושיט לה יד, והיא קיבלה, קמה והלכה לרקוד איתו, בעוד ריטה חייתה מבט מופתע מהשולחן שלהם.
הם רקדו כמה ריקודים ברצף, שקטו. פתאום ליאור שאל:
תמר, אפשר להוליך אותך הביתה? אגיד מראש, אני גרשתי כבר זמן, אם יש לך בעל שבבית, אז… רק להוליך, כי כבר מאוחר.
ליאור הוביל את תמר הביתה, אך למחרת נפגשו שוב ולא נפרדו יותר.
הקפידו על שמלה ונעליים ליום החתונה עזרה לה נטע. היא כבר מעט עגולה, ותקרוב לביתה תהפוך לסבתא, והרגישה מבוכה להיות כלה.
תמר הרשה לעצמה להיות שמחה.
נטע לחשה:
תמר סרגייבנה, את באמת יפה! אנחנו, דביר ואני, מתרגשים בשבילך, והאושר אפשרי בכל גיל, זה לא אסור!
ובאמת בזמן שהיא יושבת על שולחן החתונה, היא מביטה באלכסנדר, בעלה, ומבינה שהיום הוא יכול להיות שלה גם.
תמר לבסוף סולחת לעצמה, ומאפשרת לעצמה להיות שמחההיא מרגישה איך הלב פועם בקצב של פעמוני החופה, והקול של ברק רוֹב מתמזג עם צחוק הילדים שבחוץ, כאילו כל הגעגועים והפחדים נמסים באור השמש שמזדקר על השולחן. במבטה האחרון, היא רואה את תמונת האמא, שרה, מציגה חיוך שמספר סיפור של חוסן ולקחים היא מבינה שהשנים הרבות של קושי, השאלות שלא נענו והדרכים שעשתה עקלקלות היו בעצם סוללת הדרך לשלווה שאינה תלויה במעמד או בחוקי החברה.
לפתע, אלכסנדר מושיט לה יד חמה, ומזמין אותה לרקוד על רחובות הזיכרון, שם הפצצות של ההזדמנויות הקטנות מתפזרות כמו נצנצים. היא לוחצת חזק על ידו, מתרעה במוסיקה שמחברת בין דורות, ובין קולות של “זוכרים את המוסד?” ובין ריחות הקפה מהקהל. הגעגועים למקומות שהיו למכולת הקטנה, לבניין שבו חולמת, למגרש השדה שבו הואילה עם דביר מתמזגים לתוך קו חדש של תחושה: היא לא צריכה להסתיר יותר, והיא לא צריכה לחכות למישהו שיביא לה את האושר.
ברגע הזה, תמר מביטה סביב אל החברים שחגגו איתה, למריה שמחייכת בעיניים, למרקחת של זיכרונות שממלאת את האולם בצלילים של חיים, ולדביר, הילד שגדל והפך לאיש חזק, שיעמוד על הדלת של העתיד עם מפתחות של אהבה ושלווה. היא מבינה שהיום הוא לא רק עוד יום בחיי, אלא תחילת סיפור שמלמדת שכל פרק, גם אם אפל וכואב, הוא רק חלק מהפסיפס שהופך את האור למלא יותר.
היא משחררת את הלחץ של התארגנות מושלמת, ומקבלת את מה שהיא אם, בת, בת זוג, ומהנדסת של הרגשות שלה. כשקול השיר האחרון מתפוגג, היא לוחשת ברוך לעצמה: “החיים שלי הם השירה שלי, ואני האמנית שמציירת את המילים”. החדר מתמלא באור רך, והקהל מריע, אך מה שהכי מרגש הוא השקט הפנימי שצפוי ללוות אותה בכל צעד של הדרך החדשה.
ובכך, תמר, עם שמלה כחולה תלויה באלמוגי הזיכרון, נועלת נעליים חדשות של תקווה, פותחת דלתות שמכילות לא רק עבר אלא עתיד שמחכה לה בזרועות פתוחות, ומביטה אל העתיד בעיניים מלאות אהבה ושלווה.
