השער של אברהם לא נסגר מאז הקיץ שעבר. הבריח נשבר כשהוא דחף אותו בכתף, כי הידיים היו תפוסות בדליים. מאז, הדלת התנדנדה על ציר אחד, והרוח טרקה אותה בלילות, כאילו מישהו בא והלך, לא מחליט להיכנס.
אברהם התרגל. הוא בכלל התרגל מהר להכל. לזה שאשתו מתה לפני שלוש שנים. לזה שהבן מתקשר פעם בחודש, בימי ראשון, והשיחה נמשכת ארבע דקות בדיוק. לזה שהגינה מתמלאת בעשבים שוטים, כי הגב לא נותן להתכופף, ולשכור עזרה זה להודות שהוא לא מצליח להתמודד.
החתולה הגיעה בספטמבר. אפורה, עם כתם לבן על החזה ואוזן קרועה. היא התיישבה על המדרגה והתחילה להסתכל על הדלת. לא מיאו. לא התחככה ברגליים. פשוט ישבה, כאילו באה לעניין ומחכה לקבלת קהל.
אברהם יצא, הביט בה ואמר:
– גם לי אין מה לאכול.
החתולה לא הלכה.
הוא חזר הביתה, הוציא מהמקרר חתיכת בקלה מבושלת, הניח על עיתון והוציא למרפסת. החתולה אכלה את הדג, ליקקה את הפה ושוב התיישבה באותו מקום.
– טוב, שבי, – אמר אברהם.
עד אוקטובר היא גרה בבית. לא כי אברהם הזמין, אלא כי בוקר אחד הוא פתח את הדלת וגילה שהחתולה ישנה על המחצלת במסדרון. איך נכנסה – לא ברור. הדלת הייתה סגורה. אחר כך הוא הבחין שהחלון במטבח לא נסגר לגמרי, והבין.
הוא לא תיקן את החלון.
הילד השכן, תומר, עבר ליד ביתו של אברהם כל יום. הוא היה בן תשע, למד בכיתה ג’, וחזר מבית הספר דרך הסמטה, כי ככה יותר קצר. השער עם הבריח השבור היה בדיוק במסלול שלו. תומר תמיד הביט לחצר – לא מתוך סקרנות, אלא כי מאחורי המחסן של אברהם צמח עץ תפוח זקן, ובסתיו היו מתחתיו תפוחים, צהובים, קטנים, חמוצים, אבל תומר בכל זאת אסף ואכל.
עכשיו לא היו תפוחים. אבל ההרגל להסתכל נשאר.
ביום חמישי ההוא תומר הלך מבית הספר וראה את אברהם עומד על המדרגה עם שק יוטה בידיים. השק זז.
תומר עצר ליד השער. השק בידיו של אברהם התעוות, ומשהו בפנים גירד, עמום, כמו ציפורניים על לוח.
אברהם לא ראה את הילד. הוא ירד מהמדרגה, עבר דרך החצר לרכב – ניבה ישנה שעמדה ליד הגדר, מכוסה בשכבת לכלוך. פתח את הדלת האחורית, הניח את השק על המושב וחזר הביתה.
תומר עמד ולא זז. הלב דפק כאילו רץ, אף על פי שעמד במקום. הוא ראה את החתולה שליד הבית. אפורה, עם כתם לבן. היא לפעמים ישבה על אדן החלון והביטה לרחוב. תומר פעם נופף לה ביד, והחתולה הטתה את ראשה, כאילו לא הבינה.
שק. חתולה בשק. תומר ידע מה זה. סבתא רבקה סיפרה שבעבר במושב הטביעו גורי חתולים בנחל. לא מרשעות, אלא כי אין מי שיאכיל. סבתא אמרה את זה ברוגע, כמו על מזג האוויר, ותומר אז לא יכול היה להירדם עד חצות, כי דמיין שק שוקע במים שחורים.
אברהם יצא שוב. עכשיו בידיו קופסת קרטון. הוא הניח אותה על המושב האחורי ליד השק, התיישב מאחורי ההגה והניע את המנוע. הניבה שיעלה, רעשה והתגלגלה מהחצר דרך השער הפתוח.
תומר נצמד לגדר כדי שהמכונית לא תפגע בו. אברהם חלף על פניו ולא סובב את ראשו.
הילד רץ הביתה.
אמו, אורית, עמדה במטבח וחתכה בצל. עיניים אדומות, אבל לא מבכי, אלא מהבצל. תומר נכנס למסדרון בלי לחלוץ נעליים, ומהפתח פלט:
– אמא, אברהם הכניס את החתולה לשק ולקח אותה!
אורית הניחה את הסכין.
– איזו חתולה?
– האפורה, עם הכתם הלבן! היא גרה אצלו! הוא שם אותה בשק ובמכונית!
– תומר, תוריד נעליים. כל הרצפה…
– אמא! הוא לקח להטביע אותה! או לזרוק ביער!
אורית ניגבה את ידיה במגבת. הביטה בבנה. הוא עמד עם מעיל פתוח, תיק על כתף אחת, ושפה תחתונה רועדת. לא בכה, אבל היה על הסף.
– תומר, שב. אנחנו לא יודעים לאן הוא לקח אותה. אולי לוטרינר.
– לוטרינר לא מביאים בשק! בכלוב!
ואורית לא מצאה מה לענות. כי הבן צדק. לוטרינר לא מביאים בשק.
– בסדר, – אמרה. – אני אדבר עם אברהם כשהוא יחזור.
– ואם יהיה מאוחר מדי?
– תומר.
– ואם יהיה מאוחר מדי, אמא?
אורית הורידה את הסינר.
– תתכונן. נוסעים.
היא לא ידעה למה היא עושה את זה. אברהם היה שכן עשרים שנה. איש שקט, מעט מילים, שעבד פעם כמכונאי במפעל, עכשיו בפנסיה ותיקן לשכנים דברים קטנים תמורת סכומים סמליים. לא שתה. לא עשה שערוריות. אחרי מות אשתו נעשה עוד יותר שקט, כאילו הורידו את עוצמת הקול בכמה רמות. אורית הביאה לו צנצנות ריבה בראש השנה, והוא בכל פעם אמר את אותו הדבר: “לא היית צריכה, אורית”. לקח. ובפעם הבאה שוב אמר “לא היית צריכה”.
לא נראה כמו אדם שמטביע חתולים.
אבל השק זז. תומר ראה.
אורית הוציאה את הרכב מהמוסך. תומר התיישב לידה, חגר חגורה והביט מהחלון, כאילו החתולה יכולה להימצא איפשהו על הכביש. לא היה לאן לנסוע – הם לא ידעו לאן פנה אברהם. לכיוון הנחל? ליער? לכביש הראשי?
– לנחל, – אמר תומר בביטחון.
– למה לנחל?
– כי סבתא אמרה שתמיד לנחל.
אורית פנתה לכיוון הנחל. לא כי האמינה בסיפורי הסבתא. אלא כי לא היה לה תוכנית אחרת, ותומר הביט בה כמו שילדים מביטים כשהם מחכים שהמבוגר יתקן הכל.
הדרך לנחל עברה דרך שדה, אחר כך דרך חורשת אורנים, ואז בירידה חדה לגשר. גשר ישן, מעץ, נסעו עליו רק בקיץ. עכשיו נהגו לעקוף דרך מושב גן יאשיה, עקיפה של שמונה קילומטרים, אבל על אספלט.
לא הייתה ניבה ליד הגשר.
– הוא לא כאן, – אמרה אורית.
תומר לא ענה. הוא הביט בנחל. לא קפא, כי פברואר היה חם מדי, והמים זרמו עכורים, אפורים-חומים, עם כתמים כהים ליד הגדות.
– נחזור, – אמרה אורית ברכות.
– דרך גן יאשיה, – ביקש תומר.
הם נסעו דרך גן יאשיה.
את הניבה הם ראו בדרך חזרה. היא עמדה בצד הדרך ביציאה מהמושב, לפני בניין חד-קומתי ארוך עם שלט “מרפאה וטרינרית”. השלט היה ישן, האותיות דהויות, ו”מרפאה” נראתה כמו “מרפ אה”. ליד הדלת הייתה מודעה על דף A4, אבל מרחוק לא היה אפשר לקרוא.
אורית עצרה.
– תומר, חכה ברכב.
– לא.
– אני אלך איתך.
היא לא התווכחה.
בפנים היה ריח של אקונומיקה ומשהו מתוק, כמו בבתי מרקחת. מאחורי הדלפק ישבה אישה בחלוק כחול ורשמה משהו בפנקס. במסדרון על כיסאות – אף אחד. מאחורי דלת סגורה עם שלט “חדר קבלה” נשמע קול. אורית זיהתה אותו מיד.
אברהם.
היא ניגשה לדלת ועצרה. תומר עמד לידה, נצמד לידה.
הדלת הייתה פתוחה מעט.
אברהם ישב על שרפרף מול שולחן מתכת. על השולחן, על ניילון נקי, שכבה החתולה. אפורה, עם כתם לבן על החזה. חיה. הווטרינר, גבר צעיר עם משקפיים, מישש לה את הבטן. החתולה שכבה בשלווה, רק הזז של הזנב.
– מתי שמת לב? – שאל הווטרינר.
– לפני שלושה ימים. הפסיקה לאכול. אחר כך התחילה להתחבא. נכנסה מתחת לגיגית ולא יצאה. בקושי הוצאתי אותה.
– במה הבאת?
– בשק. אין לי כלוב. קניתי, אבל בחנות שלנו אין, ולנסוע לעיר… עשיתי חורים בשק לנשימה. ושמתי מצע.
הווטרינר הנהן. לחץ על בטן החתולה ועצר את היד.
– אברהם, לחתולה שלך אין מחלה. לחתולה שלך יש גורים. בעוד שבוע, אולי עשרה ימים.
אברהם הוריד את הכובע. שפשף את המצח. חבש שוב.
– גורים?
– שלושה או ארבעה, לפי ההרגשה. היא לא זקנה, בריאה, הלידה אמורה לעבור בסדר.
– חשבתי שהיא גוססת, – אמר אברהם בקול נמוך. – לא אוכלת. מתחבאת. מיאה בלילה, בשקט, כאילו מתלוננת. חשבתי שזה הסוף.
הווטרינר חייך.
– לא הסוף. להפך. התחלה.
אברהם הביט בחתולה. היא סובבה את ראשה וציוצה לעברו, כאילו אמרה: “נו, הבנת?”
הוא הושיט יד וליטף אותה בין האוזניים. פעם אחת. פעם שנייה. החתולה הצמידה אוזניים והחלה לגרגר, והקול עבר דרך שולחן המתכת כמו רטט.
תומר מאחורי הדלת הפסיק לנשום. הוא שמע הכל. אורית שמה לו יד על הכתף והרגישה איך הילד נרפה, כאילו הוציאו ממנו מוט שהחזיק אותו בשעה האחרונה.
היא דחפה את הדלת.
אברהם הסתובב. ראה את אורית. ראה את תומר. הופתע.
– אורית? מה את עושה פה?
אורית פתחה את הפה וסגרה. כי לומר “חשבנו שאתה הולך להטביע את החתולה” היה מביך, טיפשי ובלתי אפשרי. אבל תומר הקדים אותה.
– אברהם, ראיתי שאתה שם את החתולה בשק. חשבתי שאתה… נו…
הוא לא סיים. אברהם הביט בילד, ועל פניו התרחש משהו איטי ומורכב, כאילו הוא מרכיב מתמונות בודדות תמונה שלמה.
– חשבת שאני רוצה להטביע אותה?
תומר הנהן.
אברהם שתק. אחר כך קם, ניגש לילד והשתופף על ברכיו. הברכיים חרקו, ואברהם קימט את הפנים, אבל לא התיישר.
– תומר. לא הייתי עושה את זה. אתה שומע? אף פעם לא הייתי עושה.
– אני יודע. עכשיו אני יודע.
– שק, כי אין כלוב. היא לא אוהבת שמחזיקים אותה. בורחת. בשק חשוך ורגוע לה. שמתי שם סוודר ישן שיהיה רך.
– ראיתי שהשק זז. ופחדתי.
אברהם הניח יד על כתפו של הילד. כף יד גדולה, כבדה, עם יבלות צהובות.
– טוב שפחדת, – אמר אברהם ברצינות. – טוב שרצת. אם זה היה באמת ככה, היית מספיק.
החתולה על השולחן הפסיקה לגרגר והביטה בהם, כאילו מבינה על מה מדובר. הווטרינר רשם בשקט משהו בתיק.
אורית הסתובבה לחלון. מחוץ לחלון ירד השלג הראשון, דק, יבש, והפנס ליד מרפסת המרפאה נראה כמו שמש חיוורת בענן לבן.
קופסת הקרטון שאברהם הכניס לרכב אחרי השק עמדה על הרצפה ליד השולחן. פתוחה. בפנים שכב מגבת ישנה, קערת מים מכוסה בשקית שלא תישפך, ושקית אוכל. לחתולים. כזה שנמכר במושב שלהם רק בחנות אחת, של דודה חנה, ועלה הרבה – שלושים שקל. אברהם קנה אותו מראש.
הביתה נסעו בחשיכה. תומר ישב במושב האחורי ושתק. לא ישן, פשוט שתק, כמו מבוגר שהמילים נגמרו לו אבל המחשבות עדיין שם.
– אמא, – אמר כבר בכניסה למושב, – אפשר ללכת לאברהם כשיוולדו הגורים?
– אפשר, אם הוא לא מתנגד.
– הוא לא יתנגד.
אורית לא שאלה מאיפה הביטחון. כי ראתה איך אברהם הביט בילד בחדר הווטרינר, ובמבט הזה היה משהו שלא הבחינה בו אצל השכן כבר הרבה זמן. לא הכרת תודה. משהו פשוט וחשוב יותר. כאילו לראשונה משלוש שנים ראו אותו לא דרך הגדר, אלא מקרוב.
הגורים נולדו אחרי תשעה ימים. ארבעה. שלושה אפורים ואחד לבן, עם כתם כהה על הגב, כמו כתם דיו.
תומר הגיע באותו ערב. אברהם פתח את הדלת והכניס אותו בלי מילים. הילד התיישב על הרצפה ליד הקופסה, שם החתולה שכבה עם גוריה, וישב ככה חצי שעה, בלי לזוז.
– זה דומה לך, – אמר אברהם, והצביע על הלבן. – אותו שטותניק.
– הוא שוכב.
– חכה.
את השער תיקן אברהם. תומר עזר, החזיק את הציר בזמן שאברהם הבריג את הברגים. בריח חדש קנתה אורית. הביאה בשקית יחד עם צנצנת ריבה. אברהם אמר: “לא היית צריכה, אורית”. אבל את הבריח התקין באותו יום.
עכשיו השער נסגר היטב, והרוח לא טרקה אותו בלילות. אבל תומר בכל זאת נכנס דרכו כל יום אחרי בית הספר. פתח, נכנס, סגר אחריו. הבריח ננעל בדיוק ובקצרה, כמו נקודה בסוף משפט.
את הגור הלבן תומר לקח לעצמו כשהוא גדל. קרא לו לבן. אברהם שמע את השם, נחר ולא אמר כלום. רק ליטף את החתולה, שישבה על אדן החלון והביטה איך הילד נושא את בנה דרך החצר.
החתולה ליוותה אותם במבט עד השער. אחר כך הסתובבה והתכרבלה על אדן החלון.
