Jeg husker det stadig, som om det var i går. Katrine stod ved siden af sin bil og stirrede ud mod vejkanten. Hun havde lige parkeret, da et skrøbeligt
Mette fatter ikke først, hvem der lister langs vejen. Hun parkerer bilen og løber hen mod væsenet, der desperat har brug for hjælp. Da hun kommer tættere
Katrine så ikke med det samme, hvem der sneglede sig langs vejkanten. Hun parkerede bilen og skyndte sig hen mod det væsen, der desperat havde brug for hjælp.
נועה לא הבינה מיד מי מתגנב לאורך הכביש. היא חנתה את המכונית וזינקה לעבר היצור שכל כך נזקק לעזרה… כשהתקרבה, נועה כמעט בכתה מרוב רחמים.
נועה לא הבינה מיד מי מתגנב לאורך הכביש. היא החנתה את הרכב ומיהרה לעבר היצור שהיה זקוק נואשות לעזרה… כשהתקרבה, נועה כמעט פרצה בבכי מרחמים.
שירה לא מבינה מיד מי מתגנב לאורך הכביש. היא חונה את האוטו ורצה לעבר היצור שזקוק נואשות לעזרה. כשהיא מתקרבת, שירה כמעט בוכה מרוב רחמים. לפניה, מתנודד, עומד חתול מותש.
Når jeg tænker tilbage på den dag, kan jeg stadig høre ordene. De blev sagt næsten hviskende. Roligt. Blidt. Som om der ikke var noget særligt ved dem.
Huset, hvor hun altid var en gæst Ordene faldt næsten som en hvisken. Stille. Blødt. Som om der ikke var noget særligt ved dem. Inger smilede, rettede
**København, den 12. marts** Ordene blev sagt næsten hviskende. Roligt. Mildt. Som om de ikke indeholdt noget særligt. Min mor smilte, rettede på dugen
מבט לאחור, המילים האלה נאמרו כמעט בלחש. בשלווה. ברכות. כאילו אין בהן שום דבר מיוחד. ניצה חייכה, יישרה את המפה ואמרה: – “אל תשכחי, נועה…