Kære dagbog, i dag sagde min kone, Jytte Holm, det i gangen i vores lejlighed i København, mens hun holdt min kuffert. “Forstår du, Mads, med dig er jeg
Jeg, Anders Bjerre, sagde til min kone, Rikke Bjerre: “Rikke, for mig er du som en gammel, behagelig sofa. Behagelig og tryg, men uden gnist.
— את מבינה, תמר, איתך זה כמו עם ספה ישנה ונוחה. נוח, בטוח, אבל בלי שום ריגוש. ומעיין? היא עקבים גבוהים. ניצוץ. חיים. יונתן אמר את זה במסדרון של הדירה שלנו
יעל הביטה במסך הטלפון. שני שלחה הזמנה לצ’אט הקבוצתי: “בנות, אני מחכה לכן בשבת בשש בערב בקפה ‘הרימון’. יהיה כיף!”
את מבינה, יעל, איתך זה כמו עם ספה ישנה ונוחה. נוח, בטוח, אבל בלי שום ריגוש. ואגם רוזן — היא עקבים. ניצוץ. חיים. איתי לוי אמר את זה במסדרון הדירה שלנו בתל
Det er en af de historier, man stadig fortæller her i landsbyen. Det skete for mange år siden, men det er som om, det var i går. En ung enke ved navn Rikke
Den unge enke Ditte Mikkelsen boede alene i et gammelt bindingsværkshus i udkanten af en lille landsby på Fyn. Om dagen passede hun hus og have, og om
Det er mange år siden, men i landsbyen husker de stadig den nat, hvor den unge enke lukkede tre fremmede mænd ind i sit hus. Dengang troede alle, at de
את מבינה, יעל, איתך זה כמו עם ספה ישנה ונוחה. נעים, בטוח, אבל בלי שום ריגוש. ושירה – אלה עקבים גבוהים. ניצוץ. חיים. יונתן ליכט אומר את זה במסדרון הדירה
יומן אישי, אחרי שאיתי מת, נשארתי לבד בבית האבן הישן בקצה המושב. ביום דאגתי לכל צרכי הבית, ובערב נעלתי דלתות מוקדם והשתדלתי לא לצאת לשום מקום.