— אני לא יכולה יותר לחיות עם פנסיונרית. הוא אמר זאת, לא בעיני, אלא אל הכד של קציצות. בדיוק הֲנַחְנְתִּי לוֹ את השנייה – הוא תמיד אוכל שתי קציצות, שלושים
– לא יכולתי עוד לחיות עם גמלאית, – טען בן 55. כשנה לאחר מכן, האישה החדשה שלו ערכה לו «רפורמת פנסיה».
יומן — 3 יוני 2026 היום, אחרי שלושים ושתיים שנים של נישואין, נאלצתי לומר במותו של קוֹזְבִּי מה שראשי כבר מזמן רוקד בראשי: **“לא יכולה עוד לחיות עם פנסיונרית.
– Jeg kan ikke længere bo med en pensionist. Det sagde han, mens han ikke så på mig, men på tallerkenen med frikadeller. Jeg havde netop lagt den anden
– Havet er aflyst, – sagde Lars, uden at løfte blikket fra mobilen. – Mor kommer på besøg. Jeg stod midt i soveværelset med den åbnede kuffert.
— הים מתבטל, — אמרתי, מבלי להרים עין מהטלפון. — אמא שלי באה. עמדתי במרכז החדר עם המזוודה פתוחה. לידיי חלקת ים חדשה עם תווית. הראשונה ב‑שבע שנים. — איך מתבטל?
— הים מבוטל, — אמר ליאור, מבלי להרים מבט מהטלפון. — אמא מגיעה. עמדתי במרכז חדר השינה עם מזוודה פתוחה. בידיי שחייה חדשה עם תווית. הראשונה לאחר שבע שנים.
28 באפריל 2026 יומן אישי היום קיבלתי שיחת טלפון מהאמא של אורי – חנה, בת שבעים וארבע. היא קראה בקול רועד: “בקרוב מגיעה, אני באה לשבוע”. לפני כמה דקות בדיוק
— דני, מי זה? מאיפה כאן כל האנשים האלה? — קול של רות רועד, היא לחצה חזק יותר במרפק של הבן. במוח שלה עבר מחשבה חד‑חד ערית: «מכרתי את הבית הקיץ בלי לשאול
— Dennis, hvem er det? Hvor er der så mange mennesker? — stemmen fra Kristine vaklede, hun knugede stærkere omkring sin søns albue. Et kort glimt af tanke
— דניאל, מי זה? איך כאן כל כך הרבה אנשים? — קולה של ציפורה רועד, היא לוחצת חזק יותר במרפקו של הבן. במחשבה מהרהרת: «מכרתי את החצר בלי לשאול, ועכשיו הבאים