Life Lessons
המלאך הפרוותי: איך כלב ענק חולל מהפך בחייה של אירה – מסיוטי ילדות, דרך פחדים, עד למפגש גורלי ברחובות תל-אביב, ונהפך למגן, חבר ומשפחה חדשה
00
יומן מלאך פרוותי היום הלכתי בשדרות רוטשילד בתל אביב בשעת ערב, השמש כבר שקעה, והרחוב היה מואר באור פנסים חיוור. לא הייתי רגוע ליבי דפוק, גופי מתוח.
Life Lessons
Las mujeres felices siempre lucen radiantes: La historia de Lilia, abandonada por su esposo a los cuarenta, y su transformación junto a una antigua amiga en Madrid, entre tardes de vino español y reencuentros en la fiesta de exalumnos, demostrando que la felicidad se refleja en la belleza y la fuerza interior
00
Las mujeres felices siempre lucen radiantes Recuerdo que Lucía sufrió mucho tras la traición de su marido. Cumplía cuarenta años y, de repente, se encontró sola.
Life Lessons
¿ERES TÚ MI FELICIDAD? La verdad, nunca tuve intención de casarme. Si no fuera por el empeño incansable de mi futuro marido, aún sería un pájaro libre. Arturo, como una mariposa alocada, revoloteaba a mi alrededor, no me quitaba el ojo de encima, se esforzaba en agradarme y me mimaba en todo… En fin, me rendí. Nos casamos. Arturo enseguida se convirtió en alguien de casa, cercano y familiar. Era fácil y cómodo estar con él. Como andar en zapatillas por el salón. Un año después nació nuestro hijo, Gonzalo. Arturo trabajaba en otra ciudad y solo venía a casa una vez por semana. Siempre nos traía a Gonzalito y a mí algún regalo rico. Un día, como siempre, me dispuse a lavar su ropa, revisé los bolsillos—ya era costumbre. Una vez lavé su permiso de conducir… Desde entonces, antes de cada lavado palpaba bien todas las esquinas. Esta vez cayó un papel, doblado en cuatro. Lo abrí y leí. Era una lista larga de material escolar (el incidente ocurrió en agosto). Al final, con letra infantil, decía: «Papá, vuelve pronto.» ¡Ah, así es como mi marido se divierte fuera de casa! ¡Bígamo! No monté escenas, sino que me fui con la maleta bajo el brazo, el niño (Gonzalo aún no tenía tres años) de la mano y me planté en casa de mi madre. Sin fecha de regreso. Mi madre nos dio una habitación: —Quedaos aquí hasta que os reconciliéis. Me vino a la cabeza la idea de vengarme del ingrato marido. Me acordé de mi compañero de clase, Román. ¡Con él sí que tendría un romance! Román nunca me dejó tranquila, ni en el colegio ni después. Le llamé. —¡Hola, Romi! ¿Todavía no te has casado?—empecé, de lejos. —¡Nadia! ¡Hola! Da igual, casado, divorciado… ¿Quedamos?—Román se animó. El romance, inesperado, duró medio año. Arturo traía cada mes la pensión para nuestro hijo, la entregaba a mi madre y se iba sin decir nada. Sabía que mi marido vivía con Carmen Eusebio. Ella tenía una hija de su primer matrimonio, y Carmen insistió en que la niña llamara a Arturo «papá». Todos vivían en el piso de Arturo. En cuanto supo que yo me había marchado, Carmen llegó inmediatamente con su hija desde otra ciudad. Carmen idolatraba a Arturo, le tejía calcetines de lana, le hacía jerséis, y cocinaba estupendamente. Me enteré de todo ello después. Toda la vida reprocharía a mi marido lo de Carmen Eusebio. Por aquel entonces creía que nuestro matrimonio estaba acabado, que había fracasado… …Sin embargo, reuniéndonos a tomar café (para hablar del inminente divorcio), a Arturo y a mí nos invadieron los recuerdos felices. Arturo me confesó su amor inmenso, pidió perdón y admitió que no sabía cómo echar a la insistente Carmen. Me dio una pena horrible. Nos reunimos de nuevo. Por cierto, mi marido nunca supo lo de Román. Carmen y su hija abandonaron nuestra ciudad para siempre. …Pasaron siete años de una vida familiar feliz. Luego Arturo tuvo un accidente de tráfico, operaciones, rehabilitación, caminaba con bastón. Tardó dos años en recuperarse. Todo aquello agotó mucho a mi marido, que comenzó a beber en exceso. Perdió completamente su humanidad, se encerró en sí mismo. Era duro de ver. Las palabras no servían de nada. Nos agotaba a mi hijo y a mí. Rechazaba toda ayuda. Por compensación, en mi trabajo apareció mi «paño de lágrimas»—Pablo. Me escuchaba en la zona de fumadores, paseaba conmigo después del trabajo, me consolaba, me animaba. Pablo estaba casado, su esposa esperaba el segundo hijo. Hasta hoy no sé cómo acabamos juntos en la cama. ¡Una locura! Pablo era una cabeza más bajo que yo, menudito, nada de mi estilo. ¡Y la montaña rusa empezó! Pablo me llevó a exposiciones, conciertos, ballets. Y cuando su esposa dé a luz a la hija, Pablo frenará las salidas. Se irá de la empresa y trabajará en otro sitio. Quizá entonces pensó en mí: «ojos que no ven, corazón que no siente». Yo no le reclamé nada, así que le dejé marchar a su familia sin problemas. Solo me sirvió para aliviar mi dolor temporalmente. Jamás quise entrometerme en ningún amor ajeno. Mi marido seguía hundido en la bebida. …Cinco años después me encuentro con Pablo por casualidad, y me propone formalmente casarme con él. Me hizo gracia. Aun así, Arturo se recompuso un tiempo y se fue a trabajar a la República Checa. Yo entonces fui una esposa ejemplar y madre entregada. Todos mis pensamientos eran solo para mi familia. Arturo regresó del extranjero a los seis meses. Reformamos el piso, compramos electrodomésticos. Arturo reparó por fin su coche. Todo perfecto. Pero no, Arturo volvió a recaer y empezó a beber otra vez. Vuelta al infierno. Sus amigos más cercanos le traían a casa hecho polvo, porque por sí solo no podía ni llegar, ni siquiera arrastrarse… Corría por el barrio buscándolo, lo encontraba dormido en un banco con los bolsillos vacíos y lo llevaba a casa a rastras. De todo pasaba. …Así que un día de primavera estaba triste en una parada de autobús. Los pájaros trinaban, el sol brillaba, y yo sin ánimo de disfrutar la alegría de abril. Escucho un susurro: —¿Puedo ayudarle con su problema? Me giro. ¡Madre mía, qué hombre tan atractivo! ¡Y yo con 45 años! ¿Volveré a ser una “fruta madura”? Me puse tan nerviosa como una chica joven. Por suerte, llegó el autobús y salí corriendo. Mejor prevenir. El hombre me despidió con la mano. Todo el día soñé con él en el trabajo. Estuve resistiendo un par de semanas, para disimular… Pero Egor (así se llamaba el desconocido), como un tanque, fue derribando mi resistencia. Cada mañana me esperaba en la misma parada. Ya me esmeraba en no llegar tarde. Desde lejos buscaba si mi galán estaba allí. Egor, viéndome, me lanzaba besos al aire con una sonrisa. Un día me trajo un ramo de tulipanes rojos. Le dije: —¿Y ahora qué hago con flores por la mañana en la oficina? Mis compañeras me descubrirán enseguida. Egor sonrió: —Uy, no pensé en esas “graves” consecuencias. Le dio el ramo a una abuelita que miraba atentamente nuestro numerito. La señora rejuveneció: «¡Gracias, chico! ¡Te deseo una amante apasionada!» Me sonrojé con sus palabras. Menos mal que no pidió una amante joven, ¡me habría hundido! Egor siguió, dirigiéndose a mí: —Nadia, ¿y si nos volvemos culpables juntos? No te vas a arrepentir. La verdad, la propuesta llegó en el mejor momento. Además, con mi marido no había relación posible en ese momento—Arturo pasaba horas inconsciente en la cama, perdido por la bebida. Egor resultó ser un deportista retirado (tenía 57 años), no fumaba ni bebía y era un excelente conversador. Divorciado. Tenía algo magnético. Me entregué de lleno a esa aventura amorosa. Fue para mí un abismo de pasión. Tres años de saltos entre casa y Egor. Mi alma se agitó. No tenía fuerzas ni ganas de parar. Cuando por fin quise dejarlo, aún no tenía fuerzas. Como dicen: la chica echa al chico, pero no se va. Egor poseyó mi alma y mi cuerpo. Está claro, lo que se ama se apodera del juicio. Cuando Egor estaba cerca, se me cortaba la respiración. Era un desvarío mental. Pero sentía que esa pasión no conduciría a nada bueno. No era amor. Al volver agotada (tras mi fogoso amante) a casa, me apetecía acurrucarme junto a mi marido. Aunque borracho y maloliente, pero tan mío y tan puro. ¡Lo propio siempre sabe mejor que lo ajeno! Parecía que era la verdad de la vida. La pasión viene de “padecer”, y yo solo quería sufrir por Egor y volver tranquila a mi familia, no perderme en entretenimientos temporales. Así pensaba mi cabeza, pero mi cuerpo corría hacia el abismo. Mi hijo sabía de Egor. Un día nos vio juntos con su novia en un restaurante. Tuve que presentar a Egor a mi hijo. Se dieron la mano, saludaron. Por la noche, Gonzalo me miró buscando explicaciones. Bromeé: que era un colega y hablamos de un nuevo proyecto. —Claro, …en el restaurante,—asintió Gonzalo, comprensivamente. No me juzgaba. Me pidió no divorciarme de papá. Quizá papá se recuperase. Me sentía como una oveja perdida. Una amiga divorciada me insistía en «mandar al diablo a esos amantes de pacotilla» y calmarme. Presté atención a su consejo. Ella, ya con su tercer marido, tenía experiencia. Por lógica sabía que tenía razón, mas no podía pararlo. Solo logré parar cuando Egor quiso levantarme la mano. Fue mi punto final. No es poca cosa lo que advirtió mi amiga: —El mar es tranquilo… mientras estés en la orilla. La venda cayó de mis ojos. El mundo se llenó de color. ¡Tres años de inquietud! ¡Uf! ¡Libre! Egor aún me persiguió mucho tiempo. Me esperaba aquí y allá, pedía perdón de rodillas, donde fuera. Pero fui firme. Mi amiga consejera me llenó de besos y me regaló una taza con la frase «¡Eres la correcta!» En cuanto a Arturo, lo sabía todo. Egor le llamó, le contó. Mi amante convencido de que yo dejaría la familia. Arturo me confesó: —Mientras escuchaba la charla de tu admirador, quería morirme. Yo fui el único culpable, lo sé. Te dejé escapar. Preferí el demonio verde. Idiota. ¿Qué podía decirte? …Han pasado ya diez años. Tenemos dos nietas. Un día, sentados a la mesa tomando café, miro por la ventana. Arturo me toma cariñosamente de la mano: —Nadia, no mires a los lados. ¡Yo soy tu felicidad! ¿Lo crees? —Por supuesto que lo creo, mi único…
01
¿ERES MI FELICIDAD? En realidad, nunca tuve la intención de casarme. Si no hubiera sido por la constancia de mi futuro marido, quizá seguiría siendo como
Life Lessons
הכול כשר במלחמה על הירושה: דרמה משפחתית סביב ארוחת ערב, כספי הפנסיה של סבתא, חשדות, בגידות ותעלול אחד ששינה חיים — האם קטיה גנבת או קורבן למזימה משפחתית?
01
כל האמצעים כשרים המשפחה התאספה בשלמותה. סיבה להתכנסות הייתה, כמו תמיד, כלכלית במסווה של ארוחת ערב משפחתית. יערה, בתה של סבתא טובה ואמא של נורית ויואב
Life Lessons
לך מפה כבר!!! אמרתי לך – תסתלק! מה אתה מטייל פה?! — קלודיה מתתיה רטנה והניחה בחבטה צלחת גדולה עם בורקסים חמים מתחת לעץ התפוח, ודחפה את ילדי השכנים. — נו, תסתלק! מתי סוף סוף אמא שלך תתחיל לשים עליך עין?! עצלן! דקיק כמו מקל, סאני שלנו, שאף אחד לא קורא לו בשם, כולם רגילים לכינויו – חגבה. רק הציץ בשכנה הקשוחה וזחל לעבר הדלת שלו. הבית הענק, שחולק למספר דירות, היה מאוכלס רק חלקית. גרו בו בעצם שתי משפחות וחצי: פוקסמן, שמחון וקרפ, שזה קטי עם סאני. חצי משפחה, שבדרך כלל התעלמו ממנה, אלא אם כן באמת צריך. קטי לא נחשבה דמות חשובה — וגם לא רצו לבזבז עליה זמן. לקטי לא היה אף אחד מלבד הבן שלה. לא גבר, לא הורים. היא נגררה לבדה בדרכים, כמה שיכלה. הסתכלו עליה בעין עקומה, אך כמעט לא הציקו לה — לפעמים רק רדפו אחרי סאני, שחגבה היה שמו בפי כל, ידיים ורגליים דקות וראש עגלגל גדול, שאף אחד לא הבין איך הוא מחזיק על צוואר דקיק כזה. חגבה היה מכוער מאוד, אך רך ונחמד, לא מסוגל להתעלם מילד בוכה, ותמיד קפץ לנחם — מה שגרם לכך שאמהות כועסות הרחיקו אותו מילדיהן, “הדחליל הזה לא יתקרב”. מי זה “דחליל”, חגבה גילה רק כשהאמא הביאה לו ספר על דורותי בארץ עוץ, והבין למה כך קוראים לו. העלבון ממנו עבר לידו. חגבה החליט שבטח כולם קראו את הספר, ויודעים שהדחליל היה הכי חכם, טוב, עוזר לכולם, ולבסוף אף מלך בעיר היפה. קטי לא ניסתה לשכנע אותו אחרת. שיהנה לחשוב טוב על האנשים בעולם שיש בו מספיק רוע. הזמן שלו להתאכזב עוד יגיע — לפחות שיזכה לילדות תמימה. היא אהבה את בנה עד בלי סוף. כבר מחדר הלידה הבינה שאת הגורל שלה תקבל — וכשאמרו לה שהילד “יוצא לא רגיל”, השיבה: “הבן שלי הכי יפה בעולם! למה להוסיף סתם דאגות!” — יפה, אבל מפה ועד חכם המרחק רב… — נראה! — ענתה קטי, מלטפת את פני בנה ודומעת. היא התרוצצה שנתיים בין רופאים, עשתה הכול שהילד יקבל יחס רציני, טיפטה עליו וגידלה אותו בעיר, חבוקה איתו באוטובוס הישן. את הרחמים לא ביקשה, אם הוטרדה מיד הפכה לזאבה: — תתן אתה את הילד שלך לבית יתומים! לא? אז אל תייעץ לי! אני יודעת לבד מה טוב!! — ובאמת התעקשה במאבקיה. סאני השלים פערים, התייצב, וקבלת ההחלטה שלה התחזקה. למרות חזותו המוזרה, הבריאות השתפרה, והרופאים לא הפסיקו להתפעל מהאם הצעירה: — אימהות כאלה לא רואים! איזה פלא! הרי איימה עליו נכות, ועכשיו תראו! גיבור! חכם! ובחזרה חייכה קטי: מה הרי זה כך צריך להיות, כך אפשר אחרת? היא פשוט עשתה את מה שאמא אמורה לעשות. כשהגיע היום לסאני להיכנס לכיתה א’, כבר ידע לקרוא, לכתוב, לחשב — אך גמגם קשות, ואפילו המורה ויתרה: “סאני חכם, אבל להאזין לגמגום הצרוד לא עומדת בי הסבלנות…” למזל המשפחה, מורתו הוחלפה. הגיע מחנכת ותיקה מנתיבות, מריה, שארצה להפנותו לקלינאית לבדוק הגמגום, ולהגיש עבודות בכתב, ולחזק אותו במילות עידוד. קטי פרצה בבכי מהכרת תודה, אך המורה פטרה אותה ביד: “השתגעת?! זו העבודה שלי! הילד שלך מדהים!” וסאני המשיך לפרוח. אל בית הספר הגיע קופץ — כך הצחיק את השכנות: “הנה קפץ לנו החגבה! כנראה הזמן שלנו לפנות מקום — יואו, תראו איך הטבע התעלל בילד הזה! למה בכלל להנציח כזה גורל?” קטי ידעה היטב מה חושבים עליה ועל בנה, אך טרחה לא לבזבז אנרגיה על ריבים. אם בלב לא ניתן לתקן אדם, אז מוטב לדאוג לגינה — הפסגה של הבית הייתה שלה: שיח ורדים, שיח סיגלון ופירורי רצפות ששחזרה מפסולת של המתנ”ס, מהם עיצבה מדרגות כמו מוזאיקה מהאגדות, שכל היישוב בא לראות. החיוך של הבן היה הגמול הכי גדול: “אמא, זה כל־כך יפה כאן…” — ואז דמעות שלה, כי הילד מאושר. היו לו מעט סיבות לאושר. מילה טובה בבית הספר, או פינוק טעים מאמא — זה הכל. חברים? כמעט ולא, הוא אהב לקרוא יותר מלשחק בכדורגל, ובנות? השכנה קלאודיה שלטה — “אל תתקרב אל הנכדות שלי! לא בשבילך הן!”. “דאגה” של קלאודיה הייתה מסתורית, אבל קטי ביקשה מבן לא לבלוט לה בעיניים. החגבה הניח לשכנה, גם באותו יום כשארגנה אירוע. הוא רק חלף, בכלל לא ניסה להצטרף. — אוי ואבוי לי! — אמרה קלאודיה, מכסה את עוגת היום הולדת במגבת רקומה – “עוד יגידו שאני קמצנית! חכה!” הביאה לו פאי ואמרה: “אבל תזכור, שלא אראה אותך בחצר! יש לנו חגיגה — שב אצלכם עד שאמא תבוא!” סאני הנהן בהסכמה, אכל את הפאי בחדר, התבונן מהחלון בילדים חוגגים, עיניו נעוצות בבת יום ההולדת בחלוקה הורודה, דמיונית כנסיכה… אבל אז ראה – היא נעלמה פתאום מהעין. לא התעכב לשקול, מיהר לחדר אימו, ובחלון ראה את הבור המסוכן שבקצה החצר, לשם רצו הילדים וידע היטב: “אסור לך להתקרב לבאר, זה מסוכן!”. אך סמטה החליקה, נעלמה אל התוך, ובלי לחשוב קפץ אחרי, הציל אותה תוך סכנה לחייו. — תחזיקי! אני צועק לעזרה! — וכשחילצו אותם, וכל בני הבית בהלם, התברר — הילד הכי לא נחשב, היה לגיבור של כל השכונה. מאותו יום, גם קלאודיה, שהייתה עוצרת נשימה מרוב תדהמה, חיבקה אותו, והכירה בתודה. וסאני? המשיך בדרכו. יום אחד יהיה רופא, וכל חיי אהבתו וכוחו יעניק לאחרים. אם תשאלו אותו למה הוא כך, יאמר: “כי ככה צריך. ככה נכון. צריך לחיות. פשוט כי זה נכון.” *** אהבת אם חזקה מכל. קטי, למרות כל הקשיים והדעות הקדומות, אהבה את בנה אהבת אמת — והאמינה בו עד שהפך לגיבור, למרות הכול. כי גבורה, כך למדנו, היא לא איך שאתה נראה, היא מה שבפנים. ומעל הכל — העולם משתנה מהלב, והנשמה היא יופיו של האדם. האם גם אתם מאמינים — שטוב הלב מנצח הכל? והאם פגשתם אנשים, שהוכיחו שדווקא הפנימיות היא אוצרו האמיתי של האדם?
010
עוף מפה כבר! אמרתי לך ללכת! מה אתה מסתובב פה, פרוק? חווה מתניה, הידועה לשמצה, טרקה צלחת פחזניות חמות על השולחן מתחת לעץ התפוח ובעטה בשכן הצעיר מהדלת. לך מכאן!
Life Lessons
El síndrome de la vida eternamente postergada… Confesiones de una mujer de 60 años Elena: Este año he cumplido 60, y ni siquiera por teléfono recibí felicitaciones de mis familiares por mi cumpleaños. Tengo una hija y un hijo, un nieto y una nieta, y también sigue existiendo mi exmarido. Mi hija tiene 40 años, mi hijo 35. Ambos viven en Madrid, los dos han terminado universidades madrileñas de prestigio. Los dos son inteligentes, exitosos. Mi hija está casada con un alto funcionario, mi hijo con la hija de un importante empresario madrileño. Los dos tienen carreras prósperas y varias propiedades, además de su trabajo tienen sus propios negocios. Todo marcha estable. El exmarido se fue cuando mi hijo terminó la universidad. Dijo que estaba cansado de vivir a ese ritmo. Aunque él trabajaba tranquilo en una sola empresa, los fines de semana los pasaba con amigos o en el sofá, y en vacaciones se iba todo el mes a casa de familiares en la costa. Yo, en cambio, nunca cogía vacaciones, trabajaba a la vez en tres sitios —de ingeniera en una fábrica, limpiadora en la administración de la misma, y los fines de semana empaquetadora en un supermercado de barrio de 8 a 20, además de limpieza de espacios comunes y almacenes. Todo lo que ganaba lo dedicaba a mis hijos —Madrid es muy caro, y estudiar en una universidad prestigiosa exige buena ropa, buena comida y diversión. Me acostumbré a vestir ropa vieja, arreglaba lo que podía, y los zapatos siempre remendados. Iba limpia y presentable. Para mí era suficiente. Mi único entretenimiento eran los sueños, donde a veces me veía feliz, joven y riendo. Nada más irse el marido, se compró enseguida un coche nuevo y caro. Debía de tener ahorrado. Nuestra vida común siempre fue extraña: todos los gastos los asumía yo, salvo el alquiler. Ese era el único aporte de mi marido, y hasta ahí su contribución familiar. A los hijos los formé sola… El piso que compartíamos me lo dejó mi abuela. Un buen piso antiguo, con techos altos, originalmente de dos habitaciones pero reformado en tres. Tenía una despensa de 8,5 metros cuadrados con ventana, que remodelé y convertí en dormitorio para la hija. El hijo y yo vivíamos en una habitación, aunque yo solo iba a dormir. Mi marido dormía en el salón. Cuando mi hija se fue a Madrid, ocupé la despensa y mi hijo mantuvo la habitación. La separación con mi exmarido fue sin escándalos, sin peleas por propiedades, sin reproches. Él quería VIVIR de verdad, y yo, agotada por completo, me sentí aliviada. Ya no tenía que cocinar primero, segundo, postre y compota. Ni lavar sus cosas, ni planchar, ni ordenar. Ese tiempo por fin era mío para descansar. Por entonces acumulé muchas dolencias: columna, articulaciones, diabetes, tiroides, agotamiento nervioso. Me tomé vacaciones por primera vez y me dediqué a tratarme, aunque seguía con los trabajos extra. Me recuperé algo. Contraté a un gran profesional que en dos semanas me hizo una reforma estupenda del baño. ¡Me sentí feliz! ¡Feliz por mí misma! Todo este tiempo, a mis exitosos hijos les enviaba dinero en sus cumpleaños, Navidades, el Día de la Madre, el Día del Padre… y después también a los nietos. No pude dejar los trabajos extra; nunca me quedaba dinero para mí. Rara vez me felicitaban, y nunca me hacían regalos. El golpe más duro fue que ni mi hija ni mi hijo me invitaron a sus bodas. Mi hija me dijo sinceramente: «Mamá, allí no encajarías; serán gente del entorno presidencial». De la boda de mi hijo me enteré por mi hija, cuando ya había pasado… Al menos no me pidieron dinero para la boda… Ninguno viene nunca a verme, aunque siempre los invito. Mi hija dice que no tiene nada que hacer en “este pueblo” (una capital de provincia de más de un millón de habitantes). Mi hijo siempre responde: “No puedo, mamá, no tengo tiempo”. ¡El avión a Madrid sale siete veces al día! Solo dos horas de vuelo… ¿Cómo podría llamar a esa etapa de mi vida? Quizás la vida de las emociones contenidas… Vivía como Escarlata O’Hara: “ya pensaré en ello mañana”… Reprimía el llanto y el dolor, y cada emoción, desde la desconcierto hasta la desesperación. Vivía como un robot, programada para trabajar. Luego vendieron la fábrica y llegaron los madrileños, reorganizaron y despidieron a los mayores, así que de golpe perdí dos trabajos, pero pude jubilarme anticipadamente. Me dieron una pensión de 900 euros… A ver cómo se vive con esa pensión. Al final tuve suerte: se liberó el puesto de limpiadora en mi bloque de cinco pisos… Me puse a limpiar portales —otros 900 euros. No dejé el trabajo de envasado y limpieza de los fines de semana en el supermercado, pagaban bien —50 euros el turno. Lo más duro era estar todo el día de pie. Empecé poco a poco a reformar la cocina. Todo lo hacía yo misma, y el vecino carpintero me hizo la cocina, bien y barato. Y volví a ahorrar. Quería reformar también el resto y cambiar algunos muebles. Tenía planes… aunque en mis planes nunca entraba yo misma. ¿En qué gastaba en mí? Solo en comida sencilla, y no mucha. Lo demás en medicinas, que costaban cada vez más. El alquiler tampoco me alegraba —todo subía año a año. Mi exmarido insistía: vende el piso, que es grande y tiene buena zona, sacarás buen precio. Cómprate algo pequeño. Pero el piso me da pena. Es el recuerdo de mi abuela. No recuerdo a mis padres. Mi abuela me crió. Y ese piso significa mi vida entera. Con mi ex seguimos como buenos conocidos, hablamos de vez en cuando. Va bien. De su vida sentimental nunca dice nada. Una vez al mes aparece y me trae productos —patatas, verduras, arroz, agua potable, lo más pesado. Nunca acepta dinero. Me recomienda no usar el reparto a domicilio, que siempre traen lo peor y estropeado. Y yo acepto. En mí parece que todo se ha quedado paralizado, hecho un nudo. Vivo y sigo viviendo. Trabajo mucho. No sueño con nada. No quiero nada para mí. Veo a mi hija y nietos solo por Instagram. La vida de mi hijo aparece en el Instagram de mi nuera. Me alegra saber que están bien. Sanos, felices, de vacaciones en lugares exóticos, restaurantes caros… Seguro que les di poco amor; por eso no tienen amor hacia mí. Mi hija pregunta a veces cómo estoy. Siempre respondo que bien, nunca me quejo. Mi hijo a veces manda audios por WhatsApp: “hola, mamá, espero que estés bien”. Una vez mi hijo me dijo que no quería escuchar los problemas familiares, que el negativismo le afecta. Así que dejé de contarles cualquier cosa, apenas le respondo: “todo bien, hijo”. Me gustaría abrazar a mis nietos, pero sospecho que ni saben que tienen una abuela viva —una abuela pensionista y limpiadora. Seguro que según “la leyenda” la abuela ya está en el otro mundo… Ni siquiera recuerdo cuándo compré algo para mí, salvo algún pack de ropa interior o calcetines baratos. No recuerdo haber ido nunca a hacerme la manicura, la pedicura… Una vez al mes voy a cortarme el pelo en la peluquería de al lado. Me tiño sola. Al menos sigo usando la misma talla que de joven —46/48. No necesito renovar el armario. Me da mucho miedo que un día no pueda levantarme de la cama —cada día el dolor de espalda es más fuerte. Temo quedarme incapaz. Quizás nunca debí vivir así, sin descanso, sin pequeños placeres, siempre trabajando y siempre aplazando todo “para luego”. ¿Dónde está ese “luego”? Ya no existe… Por dentro hay vacío… en el corazón, indiferencia… Y a mi alrededor, soledad… No culpo a nadie. Ni siquiera a mí misma puedo culparme de nada. Siempre trabajé y aún trabajo. Me hago mi “colchón de emergencia” por si dejo de poder trabajar. Pequeña, sí, pero ahí está… Aunque, siendo sincera, sé que si caigo enferma, no viviré… no quiero que nadie tenga problemas por culpa mía. ¿Sabéis qué es lo más triste? Nunca, jamás, nadie me ha regalado flores… NUNCA… Qué ironía sería que alguien me llevase flores frescas a la tumba… realmente, para morirse de risa…
00
Síndrome de la vida eternamente postergada… Confesiones de una mujer de 60 años María Luisa: Este año he cumplido 60. Nadie de mi familia me felicitó
Life Lessons
בגיל 54 עברתי לגור אצל גבר שהכרתי רק כמה חודשים – רק כדי לא להפריע לבת שלי. אבל מהר מאוד עברתי גיהנום כזה, שכל רגע וכל החלטה שלי הפכו לחרטה עמוקה חשבתי שבגיל כזה כבר מכירים אנשים בעיניים עצומות, שהחיים לימדו אותי לקרוא בני אדם כמו ספר פתוח. התברר שהייתי נאיבית מדי גרתי עם הבת שלי וחתני, אנשים טובים ודואגים, אבל הרגשתי זרה אצלם בבית – לא בגלל מילים, אלא בגלל אווירה. לא רציתי להרוס להם את השקט והחלטתי לעזוב יפה, בלי להרוס ובלי להשאיר רגשות אשם במקרה, קולגה הציעה להכיר לי את אחיה: גבר בודד, בגילי. צחקתי – מי בכלל מתחיל קשר בגיל חמישים פלוס? אבל הלכתי. התחלה רגועה, טיולים, שיחות, קפה. דווקא בשלווה הזאת מצאתי נחמה. אחרי כמה חודשים הוא הציע לי לעבור אליו, ולמרות הדאגה החלטתי שכן – מגיעה לי התחלה חדשה בהתחלה באמת היה שקט. ברגע אחד הכול השתנה – ביקורות, קטנוניות, קנאה, הערות. משפטים שהכאיבו וגם שתיקות שהיו צורבות פחדתי להפריע. הלכתי על קצות האצבעות. האשמתי את עצמי, ניסיתי להיות “יותר בסדר”, הכל כדי לא לחזור לבת שלי במזוודות, לא להפריע להם שוב אבל אחרי ויכוח אלים על שקע שבור – הבנתי שהגיע הזמן לברוח אספתי תיק קטן, השארתי מפתח ומכתב קצר: “אל תחפש, זה נגמר”. כשיצאתי לרחוב – סוף סוף נשמתי חזרתי הביתה. אצל הבת והחתן – בכיתי, שיתפתי, קיבלתי חיבוק חם ומקום אמיתי הוא התקשר, התחנן שאחזור. לא עניתי היום אני חיה את חיי: עובדת, נפגשת עם חברות, מכינה אוכל כמו שאני אוהבת, מאזינה לשירים בקול הבנתי – גם בגיל 54 אף אחד לא חייב להיות קטן ושקוף. הזכות לשקט, לכבוד ולהיות מי שאני – לא תלויה בגיל ולא במצב ואם מישהי מוצאת את עצמה בסיפור שלי – זיכרי: עדיף להיות לבד מאשר לחיות בפחד. בגיל 54 – לא מאוחר לבחור בעצמך
09
בגיל 54 עברתי לגור עם גבר שהכרתי בקושי כמה חודשים, רק כדי לא להפריע לבתי. ומהר מאוד קרה לי דבר כל כך נורא, שהתחרטתי עמוקות על כל צעד. חשבתי שבגיל כזה כבר
Life Lessons
“אני אחזיר לך כל שקל כשאגדל,” התחננה הילדה חסרת הבית מול המיליארדר, מתחננת לקופסת חלב אחת עבור אחיה התינוק שנחלש מרעב — והתגובה שלו הקפיאה את כל הרחוב בתדהמה.
05
“אני אחזיר לך כל שקל כשאגדל,” התחננה הילדה חסרת הבית מול המיליארדר, ידיה פתוחות, עיניה חולות רוח, מבקשת קופסת חלב אחת בלבד לאחיה התינוק שהלך
Life Lessons
בגיל 54 עברתי לגור עם גבר שהכרתי רק כמה חודשים, רק כדי לא להפריע לבת שלי – אבל מה שקרה שם הפך לסיוט שגרם לי להצטער על כל צעד. חשבתי שבגילי כבר מזהים אנשים בעיניים עצומות, שהניסיון מלמד לקרוא בני אדם כמו ספר פתוח. אבל הבנתי עד כמה הייתי תמימה. גרתי אצל הבת והחתן שלי – אנשים טובים ואכפתיים, אבל תמיד הרגשתי זרה בביתם. ניסיתי לא להכביד, לא להרוס את השקט שלהם, רציתי לעזוב בלי דרמות, לפני שירמזו לי שאין לי שם מקום. ואז קולגה אמרה שיש לה אח רווק, חשבה שנתאים. צחקתי: מי מתחיל קשרים אחרי גיל חמישים? אבל נפגשנו, והיה משהו מנחם בשקט, בפשטות. חשבתי – איתו יהיה רגוע, זה מה שאני צריכה עכשיו. כך התחלנו להיפגש, ובסוף הגיעה גם ההצעה לעבור לגור יחד. התלבטתי, אבל בסוף ארזתי, חייכתי לבת, ובפנים רעדתי. בהתחלה הכול היה נעים, ביתי, הרגשתי שמצאתי נמל שקט חדש. אבל לאט לאט התחילו הערות קטנות, דרישות מוזרות, רגישות לכוס שנשארת על השולחן, להלחין רדיו חזק מדי או ללחם “לא נכון”. חשבתי שאלו רק הרגלים, שזמן יאפשר להסתגל. אבל נהייתה קנאה, חקירות כשאחרתי מהעבודה, כעסים על שיחות עם חברות, ביקורת על הבישולים. פעם אפילו זרק שלט על הקיר בכעס. החיים הפכו להליכה על ביצים, סבלנות אין-קץ, ביטול עצמי. כבר לא היה כאן מקום לאני שלי. פחדתי לחזור לבת ולעמוד מולה עם הכישלון. נשארתי בגלל הבושה והרגשתי שאני הולכת ונעלמת. הנקודה האחרונה הייתה ריב על שקע חשמלי תקול. כשהבנתי שאני עוד שנייה נשברת סופית, חיכיתי שהוא יצא, אספתי תיק, סגרתי דלת ויצאתי אל החופש. חזרתי לבת, שפשוט חיבקה ואמרה: “אמא, את תמיד חלק מהבית שלנו”. הבנתי כמה חמור היה לוותר על עצמי. היום אני שוב מחייכת – מבשלת מה שאני אוהבת, שומעת מוזיקה בפול ווליום, נפגשת עם חברות. הכי רגיל, אבל יקר מכל. תדעו – גם בגיל מבוגר מגיע יחס וכבוד, מגיע שקט, מותר לברוח ממה שעושה רע, ולהיות לבד עדיף מלאבד את עצמך. רוצה שתדעו – זה אפשרי, והאושר שווה הכול.
05
בגיל 54 עברתי לגור עם גבר שהכרתי רק כמה חודשים, רק כדי שלא להכביד על בתי. אבל כל כך מהר קרה לי דבר נורא, שגרם לי להתחרט על כל צעד שעשיתי.
Life Lessons
“במשפחתנו ארבעה דורות של גברים עבדו ברכבת! ומה את הבאת? — את גלינקה, — ענתה אנה בשקט, מלטפת את בטנה. — נקרא לה גלינקה” — שוב ילדה? זה הרי לעג! — זרקה אלנה מיכאילובנה את תוצאות האולטרסאונד על השולחן. — במשפחה שלנו ארבעה דורות של גברים עבדו ברכבת! ומה את, מה תרמת? — גלינקה, — ענתה אנה בלחש, מלטפת את הבטן. — נקרא לה גלינקה. — גלינה… — גררה חמותה. — נו, לפחות שם נורמלי. אבל מה יצא ממנה? למי בכלל תהיה חשובה הילדה שלך, אנה? מקסים שתק, טבוע בטלפון הנייד. כשאשתו שאלה לדעתו, הוא רק משך בכתפיו: — מה שיש — זה מה שיש. אולי הבא יהיה בן. אנה הרגישה איך משהו מתכווץ בתוכה. הבא? והקטנה הזו היא מה, חזרה גנרלית? גלינקה נולדה בינואר — קטנה, עם עיניים ענקיות ושיער כהה סמיך. מקסים הגיע רק ליום השחרור, הביא זר ציפורני חתול ושקית בגדים לתינוקת. — יפה, — אמר בזהירות, מביט בעגלה. — דומה לך. — ויש לה אף כמו שלך, — חייכה אנה. — וסנטר עקשני. — די, — נפנף מקסים בידו. — כל התינוקות נראים אותו דבר בגיל הזה. אלנה מיכאילובנה קיבלה אותם בבית בפנים חמוצות. — השכנה ולנטינה שאלה אם זו נכדה או נכד. התביישתי לענות, — רטנה. — בגילי עוד לטפל בבובות… אנה הסתגרה בחדר הילדים ובכתה חרישית, מחבקת את בתה. מקסים עבד יותר ויותר. עשה עבודות נוספות בשכונה, לקח עוד משמרות. אמר שהמשפחה יקרה, במיוחד עם תינוקת בבית. היה חוזר מאוחר, עייף ושקט. — היא מחכה לך, — אמרה אנה כשהוא חלף על פני חדר הילדים בלי להציץ. — גלינקה תמיד מתעוררת כשהיא שומעת את הצעדים שלך. — אני עייף, אניה. מחר צריך לקום מוקדם לעבודה. — אבל אפילו לא אמרת לה שלום… — היא קטנה, היא לא תבין. אבל גלינקה הבינה. אנה ראתה איך הבת מסובבת את הראש לדלת בשמע צעדי אביה, ואחר כך מביטה ארוכות לריק כשקולו נעלם. בגיל שמונה חודשים גלינקה חלתה. החום עלה לשמונים ושמונה, אחר כך לשלושים ותשע. אנה הזעיקה רופא, אך אמר שאפשר להישאר בבית ולתת להוריד חום. בבוקר החום טיפס לארבעים. — מקסים, תתעורר! — ניסתה להעיר אותו. — גלינקה לא בסדר! — מה השעה? — פקח עיניים בקושי. — שבע. לא עצמתי עין כל הלילה. צריך לבית חולים עכשיו! — כל כך מוקדם? אולי נחכה לערב? יש לי משמרת חשובה היום… אנה הביטה בו כמו בזר. — הבת שלך בוערת מחום ואתה חושב רק על המשמרת? — היא לא גוססת! ילדים חולים לפעמים. אנה הזמינה מונית בעצמה. בבית החולים הרופאים קיבלו את גלינקה מיד למחלקה הזיהומית. חשדו בדלקת חמורה — נדרשה להם בדיקת ניקור. — איפה האבא? — שאל הרופא הראשי. — צריך אישור משני ההורים. — הוא… בעבודה. יגיע בקרוב. אנה התקשרה למקסים כל היום. הטלפון היה כבוי. בשבע בערב סוף סוף ענה. — אני בדפו, עסוק… — מקסים, לגלינקה יש חשד למנינגיט! צריך את האישור שלך לניקור! הרופאים מחכים! — מה? איזה ניקור? אני לא מבין… — תבוא מיד! — לא יכול, יש לי משמרת עד אחת עשרה. אחר כך… קבעתי עם החבר’ה… אנה ניתקה בשקט. היא חתמה לבד — כאם, הייתה לה זכות. את הניקור עשו בהרדמה מלאה. גלינקה נראתה כל כך קטנה על האלונקה הגדולה. — התוצאות יהיו מחר, — אמר הרופא. — אם יתברר מנינגיט, הטיפול יהיה ארוך. חודש וחצי בבית חולים. אנה נשארה ישנה ליד מיטת ביתה. גלינקה שכבה מחוברת לאינפוזיה, חיוורת ובלתי נעה, רק הגוש מתרומם ויורד בעדינות. למחרת בצהריים מקסים הופיע, לא מגולח ומקומט. — נו, איך… איך היא? — שאל, לא מעז להיכנס לחדר. — לא טוב, — ענתה אנה בקצרה. — התוצאות עוד לא מוכנות. — מה עשו לה? זה… הבדיקה הזאת… — ניקור עמוד שדרה. לקחו נוזל לבדיקה. מקסים החוויר. — כאב לה? — הייתה בהרדמה. לא הרגישה כלום. הוא התקרב לעריסה והחוויר. גלינקה ישנה, יד קטנה מונחת על השמיכה וקטטר מודבק לפרק כף היד. — היא… כל כך קטנה, — מלמל מקסים. — לא חשבתי… אנה שתקה. התשובה הייתה טובה — אין מנינגיט. סתם וירוס, עם סיבוכים. אפשר להחלים בבית, בפיקוח רופא. — היה לכם מזל, — אמר הרופא. — עוד יום-יומיים וזה היה נגמר רע. בדרך הביתה מקסים שתק. רק כשחנו שאל בשקט: — אני… באמת כזה אבא רע? אנה סידרה את הבת הישנה, הביטה בו. — ומה אתה חושב? — חשבתי שיש זמן. שהיא קטנה היא לא מבינה כלום. ופתאום… — נדם. — כשראיתי אותה שם, עם כל הצינורות… הבנתי שאני יכול לאבד אותה. ושבאמת יש לי מה להפסיד. — מקסים, היא צריכה אבא. לא רק מי שמביא כסף, אבא. אחד שיודע איך קוראים לה. שמכיר את הצעצועים שהיא הכי אוהבת. — אילו? — לחש. — קיפוד גומי ורעשן עם פעמונים. כל פעם שאתה נכנס הביתה, היא זוחלת לדלת. מחכה שתרימו אותה. מקסים השפיל מבט. — לא ידעתי… — עכשיו אתה יודע. בבית גלינקה התעוררה ובכתה בעדינות. מקסים שלח יד, היסס: — אפשר? — שאל את אשתו. — היא הבת שלך. הוא הרים אותה בזרועות. גלינקה חייכה אליו בעיניים רציניות. — שלום, קטנטנה, — לחש מקסים. — סליחה שלא הייתי שם כשתפחדת. גלינקה שלחה יד אל פניו ונגעה בלחי. מקסים הרגיש איך גרונו נחנק. — אבא, — אמרה פתאום גלינקה, בבהירות. זו הייתה מילה ראשונה. מקסים הביט באנה בעיניים פעורות. — היא… היא אמרה… — כבר שבוע היא אומרת, — חייכה אנה. — אבל רק כשאתה לא בבית. כנראה חיכתה לרגע המתאים. בערב, כשגלינקה נרדמה על אבא, מקסים הניח אותה בזהירות במיטה. הילדה לא התעוררה, רק אחזה חזק יותר באצבעו. — היא לא רוצה לעזוב, — הופתע. — פוחדת שתיעלם שוב, — הסבירה אנה. הוא ישב עוד חצי שעה ליד העריסה, לא מסוגל לשחרר את האצבע. — מחר אני לוקח יום חופש, — אמר לאשתו. — וגם מחרתיים. אני… רוצה להכיר את הבת שלי באמת. — ומה עם העבודה? — נסתדר. העיקר לא לפספס איך היא גדלה. אנה חיבקה אותו. — עדיף מאוחר מאף פעם. — לא הייתי סולח לעצמי אם הייתי מפספס את זה, — אמר מקסים בשקט, מסתכל על ביתו. — או שלא הייתי שומע אותה אומרת “אבא”. אחרי שבוע, כשגלינקה הבריאה, יצאו שלושתם יחד לפארק. גלינקה ישבה על הכתפיים של אביה וצחקה, תופסת בידיים את העלים. — תראי איזה יופי, גלינקה! — הצביע מקסים על העצים הצהובים. — ותראי שם, סנאי! אנה הלכה לצידם וחשבה שלפעמים צריך כמעט לאבד את היקר מכל כדי להעריך אותו באמת. אלנה מיכאילובנה קיבלה אותם בבית בפנים לא מרוצים. — מקסים, ולנטינה סיפרה לי שהנכד שלה כבר משחק כדורגל. והבת שלך? כל היום עם בובות. — הבת שלי הכי טובה בעולם, — ענה מקסים בשקט, מושיט לגלינקה את קיפוד הגומי. — ובובות — זה נהדר. — אבל השושלת תיפסק… — לא תיפסק. תמשיך, בדרך שלה. אלנה רצתה לטעון, אבל גלינקה זחלה אליה והרימה ידיים. — סבתא! — קראה הילדה ופרשה חיוך. החמות נטלה אותה בהפתעה. — היא… היא מדברת! — הופתעה. — גלינקה שלנו מאוד חכמה, — אמר מקסים בגאווה. — נכון, ביתי? — אבא! — ענתה גלינקה והתחילה למחוא כפיים. אנה הביטה בהם וחשבה שאושר לפעמים בא רק אחרי מבחן. והאהבה הכי גדולה — היא זו שצומחת לאט, דרך כאב ופחד. בערב, מקסים שר לה שיר ערש. הקול שלו נמוך, צרוד, אבל גלינקה האזינה בעיניים פעורות. — אף פעם לא שרת לה, — העירה אנה. — אף פעם לא עשיתי הרבה דברים, — ענה מקסים. — עכשיו יש לי זמן להשלים. גלינקה נרדמה וצימדה את אצבעו. וגם הפעם, הוא לא הזיז אותה — פשוט ישב, מאזין לנשימותיה וחושב כמה אפשר לפספס אם לא עוצרים בזמן ומתבוננים במה שחשוב באמת. וגלינקה חלמה חיוך — עכשיו היא ידעה שאבא לא הולך לשום מקום. סיפור אמיתי שנשלח על ידי אחת מקוראותינו. לפעמים הגורל מחייב אותנו לעמוד במבחן כדי להעיר בנו את הרגשות הטובים ביותר. האם גם אתם מאמינים שבני אדם יכולים להשתנות כשמבינים שהם עומדים לאבד את היקר להם מכל?
014
יומן אישי, תל אביב, ינואר במשפחת שטרן, ארבעה דורות של גברים עבדו ברכבת ישראל! ומה אני מביאה? נועה, עניתי בלחש, ליטפתי את הבטן שלי. אנחנו נקרא לה נועה. שוב ילדה?
© 2026 VesperUm