שלושים ואחת שנה בניתי את החווה הזאת אבן אבן. כל שביל. כל מכלאה לכבשים. כל בוקר שבו קמתי לפני עלות השחר. החווה הזאת, על הגבעה שמעל מושב בארות יצחק, לא היתה בשבילי רק נכס.
שלושים ואחת שנה הייתי אשתו של מוטי. לא "הייתי" בעבר, כאילו מתה — פשוט היה יום, יום שלישי בסוף ספטמבר, שבו המילה הזאת הפסיקה להתאים לי.
כשהפרסות נעמדו קרוב, הכלב הרים את הראש והביט בפרש בעיניים כואבות כך, שלנועה עצרה הנשימה באמצע, ובעיניים עמדו דמעות. אבל על זה – בעוד רגע.
בית האורחים שופץ מהיסוד. חדר הילדים של טל נצבע בכחול שקט, עם מדף ספרים שאני ומאיה בחרנו ביחד. בכל בוקר הוא מחכה לי על שולחן ארוחת הבוקר ואומר בגאווה: "
דוד כהן הזמינה אותי לחתונה בכפר שלה בקיסריה כדי שאשב שורה אחרונה, מתחת לסוכת הלימונים, ואצפה בבן שלה נושא לאישה את הבת של בעל הרשת. "
מאיה ישבה על הספה בסלון, הרגליים מתחת לגוף, ספר חשבונות פתוח על הברכיים. לא ספר חשבונות של ממש — פנקס ישן שבו היא כתבה תאריכים. היא הביטה בעמוד הזה כבר
גבירת ואריאלה היו אחיות, אבל מי שהיה נכנס לבית הקפה ברחוב דיזנגוף בשעה שמונה בבוקר היה חושב שהן שותפות עסקיות שנפגשו במקרה. גבירת ישבה מול שולחן העבודה
אבי כרמון חשב שלמסור קופסת בורקס לילדה ברחוב זה סתם עוד מעשה צדקה שנשכח אחרי חמש דקות. זה היה יום רביעי, כמעט שבע בערב, ליד הכניסה לשוק הכרמל בתל אביב.
ישבתי על הכיסא שמול שולחן הברכות, עם קופסת מדים עטופה בנייר כסף מונחת בחיקי, ולפני שפתחתי אותה ידעתי בבטן שמשהו בה לא יהיה טוב. אני אורית, בת שלושים ואחת
ההודעה מאמא שלי הגיעה כשכבר עברתי יותר ממחצית הדרך לסופיה. “אל תבואי ליום ההולדת שלי. אנחנו צריכים קצת הפסקה מהתינוקת שלך.” קראתי את ההודעה פעמיים.