קוראים לי יואב שגיא, אני בן ארבעים ושתיים, ואני גר ברחוב ויצמן בחולון כבר שמונה שנים. אשתי, אילנית, לא יצאה מהבית הזה בלי טלפון מורגש בתיק — זה היה ממש פתיל קצר אצלה.
לא חשבתי שילדה בת שתים־עשרה תוכל לעצור חתונה באמצע, ממש כמו שעוצרים שעון. אבל היא עמדה שם, באמצע השביל של הגינה בבית ההארחה, עם שמלה ורודה מקומטת ונעליים
בתי החליטה שדירת שלושה חדרים גדולה מדי בשביל אישה בגילי. היא הכינה חישובים, מצאה לי דירה קטנה יותר וכבר תכננה להעביר את ההפרש לנכד שלי, כדי שיוכל לקנות דירה משלו.
אני גר בבניין הזה כבר תשע שנים, ברחוב ביל"ו בחולון, ואני מכיר כל שכונה וכל שכן בקומה. עובד כחשמלאי, שעות לא קבועות, אז לרוב אני רואה את החיים של השכונה
חמש ושלושים בבוקר, ורחוב איינשטיין בכפר סבא עוד שקט. שרה כבר על המרפסת, כוס נס קפה בין האצבעות, והאדים עולים ומתערבבים עם קור נובמבר. מהבניין הסמוך מגיע
אני גרה ברחוב הזה ברמת-השרון כבר עשרים ושתיים שנה, ובכל השנים האלה לא זכור לי סכסוך שכנים אחד. יש לי כלבה, רקס השני בעצם, כי הראשון מת לפני עשור, ובכל
בחודש השמיני להיריון ויתרתי על כל הרכוש בגירושים. בעלי כבר חגג את ניצחונו, עד שבנו בן השש נכנס לאולם בית המשפט. שמי אודרי ואנס. במשך שבע שנים האמנתי שבניתי
בת־ים, יום שישי בערב, שבעה בנובמבר. המנורות בלובי של מלון "הכרמל פלאז" היו מהסוג שגורם לאנשים להוריד את הקול בלי לשים לב. שביל אדום צר מוביל
ליובה מעולם לא הזמינה מונית. אפילו כשמיהרה או כשבחוץ שרר קור מקפיא, היא הייתה יוצאת לשולי הכביש, מרימה את ידה ומחכה. במשך עשרים שנה התגבשה אצלה אמונה מוזרה
שם המשפחה שלי, אוריאלי, לא בדיוק מתאים לנשים בגיל שישים ושתיים שרוצות לקנות בגד ים שלם בלי להסתכל שבע פעמים במחיר. אבל זה מה שעשיתי, בחנות קטנה ברחוב דיזנגוף