Life Lessons
Sin magia ninguna Se acercaba Nochevieja de forma vertiginosa e implacable, como un tren desbocado. A Elena esa velocidad le dejaba sin aliento. Era como si estuviese en el andén, sabiendo que no tenía billete, que nada iba a salir bien, que la felicidad no estaba y probablemente no volvería, igual que el espíritu navideño. ¿Y para qué habría invitado a los amigos entonces? ¿A quién le puede apetecer pasar Nochevieja con una perdedora? *** El 31 de diciembre empezó con una catástrofe doméstica: tras diez años de servicio fiel, la lavadora decidió jubilarse y montó una inundación en el baño. Encontrar un fontanero la víspera de Año Nuevo: ¡todo un reto! Elena gastó tiempo y nervios, pero al final lo consiguió y suspiró de alivio esperando que allí acabaran los disgustos del día. Pero… Por la tarde, su gato naranja Basilio, autoproclamado gourmet, se zampó todo el embutido preparado para la ensaladilla rusa, dejando a la dueña con apenas un par de guisantes y pepinillos en vinagre. Al insaciable aún le parecía poco. De repente decidió cazar a un carbonero que, no se sabe por qué, se había posado en la ventana abierta… La enorme planta del salón acabó cayéndose de la repisa, arrastrando consigo el árbol de Navidad y apagando para siempre una guirnalda vieja que a Elena le encantaba. https://clck.ru/3R634b Los trozos de la maceta y adornos que guardaba desde niña se mezclaron con la tierra… Elena casi lloraba recogiendo aquel estropicio. Luego, una jarra rota, el pollo chamuscado y, la gota que colmó el vaso: cuando los invitados ya estaban a punto de llegar, Elena horrorizada se dio cuenta de que había olvidado comprar el roscón. En pánico llamó a su hermana. —¡Cata, desastre total! ¡No tengo roscón! —¡Tranquila! —respondió una voz animada al teléfono—, ya estoy abajo. Baja, que lo compramos todo. —¿Dónde dices que estás? —¡Te digo que en el portal! Al bajar, Elena se encontró un cuadro costumbrista: junto al coche de Cata estaba su mejor amiga María, cargando una bolsa enorme, y tía Gala con una fuente gigante de aspic entre las manos. —¿Y el aspic, además en semejante barreño? —exclamó Elena. —¡Por si acaso! —sentenció la tía, gran fan de los consejos fuera de lugar—. Sé cómo cocináis ahora. ¡Y tenemos toda la noche por delante! ¿Preparaste la ensaladilla? Elena se encogió de hombros… Mientras las chicas iban al roscón, María colgaba serpentinas. El ubicuo Basilio terminó envuelto en cinta como si fuera un ser de otra galaxia. El marido de Cata, Íñigo, recién llegado del trabajo, rescató al gato justo a tiempo. Basilio se dejó salvar hasta que vio a Elena. Al reconocerla, se lanzó emocionado hacia su dueña y dejó a Íñigo con un arañazo sangrante. Le curaron y él, valiente, se ofreció a ayudar en la cocina. Eso sí, su ayuda consistió en reflexiones filosóficas sobre que “la ensaladilla es un estado del alma, no una lista de ingredientes”, pero a Elena y Cata les bastaba. —Elena, ¿y esta caja? —gritó María desde el salón—. Pone: “¡Feliz Año Nuevo!” Y, al lado, una nota: “Abrir de noche. Abuela Valeria”. Elena llegó corriendo al oírlo: —¡Uy, se me había olvidado! ¡Cata, la dejó la yaya! Dijo que la abriéramos en Nochevieja, sobre las dos. Prometía una sorpresa. https://clck.ru/3R62hu —¿Qué será? —Cata examinó la caja con curiosidad—. ¡Vamos a abrirla ya! Elena negó con la cabeza: —¿Estás loca? ¡Lo comprobará! Verás. ¿Y si lleva algún candado especial? Lo estropearíamos. Mejor como dijo. Espera un poco. La intriga les mantuvo en vilo. Incluso tía Gala se sentó cerca, vigilando la caja. *** Luego escucharon el discurso del presidente, brindaron con cava, comieron ensaladilla gatuna sin sospechar nada, rieron, discutieron, y por fin… —¿Ya son las dos? —preguntó Elena—. Pues ha llegado el momento —alzando la caja—. ¡Sorpresa de la abuela Valeria! El único hombre recibió el honor de abrir la caja. Íñigo la giró, quitó la tapa. Dentro, sobre algodón, no había dinero ni fotos antiguas, sino decenas de pequeñas notas enrolladas y atadas con lazos de colores. A cada una se le había pegado una etiqueta con nombre. —¿Qué es esto? —murmuró Íñigo perplejo. Elena desenrolló la primera que encontró, con la etiqueta “Elena” y leyó: —Elenita, mi nieta preciosa. ¿Algo se torció otra vez hoy? ¿Se rompió la lavadora? ¿El gato se zampó la ensaladilla? No pasa nada. Recuerda: cualquier problema es una excusa para pedir una pizza y poner tu serie favorita. El roscón se compra por la mañana. Lo importante es tener a los que te ayudan a comérselo. Te quiero hasta la luna y volver. Tu yaya Valeria. Un instante de silencio y estalló una carcajada en la sala. Elena reía tanto que se le saltaban las lágrimas. —¿Pero cómo… cómo lo sabía? —Eso sí que es magia —susurró tía Gala. —¡La mía! ¡Dame la mía! —Cata tendió la mano impaciente. Abrió su nota: —Catalina, mi niña. Deja de discutir con Íñigo por tonterías. Abrázale. Es muy bueno, aunque le dé por filosofar. Y si empieza otra vez, bésale. Es la mejor arma contra la lógica masculina. Un beso para los dos. Íñigo se sonrojó de arriba abajo y besó a Cata ante los aplausos de todos. María, entre risas, desenrolló la suya: —María, mi guapa. Busca el amor en la biblioteca o el súper, no en bares. Allí hay gente normal como tú. Sólo que no llevan esos pantalones tan apretados. Y deja de teñirte de morado. El castaño te queda mucho mejor. —¿Cómo lo sabe? —gimió María—, ¡si me cambié el color hace dos días! Por último, tía Gala. Abrió la nota como si fuera un código secreto. —Galita, querida. Sé que eres la más sabia y todo lo sabes. Pero hay un secreto que tú desconoces. Recuerda: la bondad y los consejos están bien, pero a veces lo mejor es callar y comerse un trozo de roscón. Un abrazo fuerte. Tía Gala leyó la nota y se le puso la cara colorada. Murmuró algo, cogió su porción y, por primera vez en años, no soltó ni un consejo. https://clck.ru/3R636x Las risas y las charlas siguieron hasta el amanecer. Las chicas llamaron por videollamada a la yaya Valeria, y ella —desde su sillón en otra ciudad— sonreía diciendo: “¡Qué alegría ver que os ha gustado la sorpresa! ¡Y sin magia ninguna! Es que os conozco bien. Y os quiero muchísimo”. Por la mañana, recogiendo los restos de la fiesta, Elena juntó todas las notitas en un bote bonito y lo puso en el estante principal. No eran simples deseos: era la receta de la felicidad de su abuela. No temer al caos, reírse de los tropiezos, cuidar a los tuyos y comer lo que te apetezca sin pasarte. Y, sobre todo, saber que siempre hay alguien, en algún lugar, que te quiere y te entiende de verdad. Siempre.
00
Ninguna magia El Año Nuevo se acercaba a toda velocidad, como un tren que no frena por nada. A Lucía aquello le aceleraba el corazón. Era como estar en
Life Lessons
אז עכשיו הוא עומד לגור איתנו? — שאל את אשתו בעיניים תוהות, כשהביט בבנם…
00
ומה, הוא עכשיו הולך לגור פה איתנו? שאל יוסי את אשתו, תוך כדי שהוא בוהה בבנם… חיה רותם נכנסה הביתה כמעט בנעלי בית, עייפה מהעבודה, וקפאה על מקומה כשראתה את בנה.
Life Lessons
האיכר רוכב בשלווה עם ארוסתו החדשה… ונעצר קפוא כשהוא רואה את גרושתו ההרה בחודש שביעי סוחבת עצים…
011
החקלאי רכב על הסוס עם בת זוגו… ואז קפא כשראה את גרושתו, עִבָּרִית, בהריון, סוחבת עצים. אורי נסע באיטיות עם ארוסתו החדשה, כשראה אותה, גרושתו, עִבָּרִית
Life Lessons
Eco en la noche: Una Nochevieja solitaria en un centro de rehabilitación, la historia de doña Alejandra y el inesperado encuentro que cambió su víspera de Año Nuevo en Madrid
00
Eco en la noche Inés María de la Fuente ingresa en el centro de rehabilitación dos semanas antes de Nochevieja. Antes no ha sido posible: no había camas libres.
Life Lessons
אהבת הורים: אליה נשמה בהקלה מאושרת כשהושיבה את הילדים במונית – מילנה בת ארבע, דודיק בן שנה וחצי. אצל סבתא וסבא היה להם כיף: עוגיות, חיבוקים, אגדות ופינוקים שמקבלים רק אצלם. גם אליה נהנתה, בית ההורים קיבל אותה בלי שאלות, עם אוכל של אמא שאי אפשר לסרב לו, עץ אשוח עם נצנצים וקישוטים ישנים ומרגשים, וברכות חמות של אבא. רגע אחד והיא כמעט הרגישה שוב ילדה, רצתה לומר: “אמא, אבא, תודה שאתם קיימים!” ביציאה מהמכולת הקטנה, גילה ליבּה צנח – הילדים נעלמו! נהג המונית משוחח בנחת עם בחורה זרה, כולם צורחים, מתבלבלים, עד שזר ניגש: “גברת, זו לא המונית שלך.” ברגע דרמטי ומצחיק של החלפת מכוניות, אליה מגלה את הילדים ישנים בשלום. היא פולטת צחוק משחרר, מבינה שלפעמים ההורים עייפים ומצחיקים, אבל ברגע סכנה – הם הופכים לאריות. כך נראית אהבת הורים – שקטה ביום-יום, עוצמתית כשמדובר בהגנה על הילדים.
03
יומן אישי אהבת הורים נוגה נשמה עמוק, עייפה אבל מאושרת, כשסידרה את עיליי ונעם במושב האחורי של המונית. נעם כבר בת ארבע, עילי רק בן שנה וחצי.
Life Lessons
¿En serio, mamá? ¿El Restaurante “La Castellana”? ¡Eso son mínimo cien euros por cabeza! Igor tiró las llaves en la repisa con tan mala leche que rebotaron contra la pared. Olga se dio la vuelta desde la cocina, donde estaba removiendo la salsa, y notó enseguida los nudillos blancos de su marido, que se aferraba al móvil con rabia. Tras escuchar unos minutos más a su madre, Igor soltó un improperio y colgó de golpe. —¿Qué pasa? En vez de responder, Igor se dejó caer pesadamente en la mesa y se quedó mirando el plato de patatas. Olga apagó la vitrocerámica, se secó las manos en el paño y se sentó enfrente. —Igor… —Mamá se ha vuelto loca del todo. Se le ha ido la pinza —alzó la mirada y Olga vio en sus ojos una mezcla de rabia e impotencia que le encogió el corazón—. ¿Te acuerdas de… ese Valentín? El de los bailes. Olga asintió. Su suegra había mencionado a su nuevo conocido hacía un mes, de pasada, con una sonrisa ilusionada y jugueteando con el mantel. Parecía adorable: viuda de cincuenta y ocho, cinco años sola, y de pronto en la Casa de Cultura, un galante caballero que la hacía girar por el vals. —Pues eso. —Igor apartó el plato—. Lo ha llevado ya tres veces a “La Castellana”. En dos semanas. Y le ha comprado un traje de setecientos pavos. El finde pasado se fueron a Salamanca, ¿adivina quién pagó hotel y excursiones? —Doña Nines. —Bingo —se pasó la mano por la cara—. Mamá llevaba ahorrando todos esos años. Que si para el piso nuevo, que si por si acaso. Y ahora se lo está fundiendo todo en un tipo que conoce de hace mes y medio. Tipo telenovela… Olga guardó silencio, buscando las palabras. Conocía a su suegra: romántica, ingenua y confiada hasta el extremo. De esas mujeres que todavía creen en el amor verdadero aunque hayan pasado los cincuenta. —Mira, Igor… —le cubrió la mano con la suya—. Es mayor de edad. Es su dinero y su vida. No te metas. No tiene sentido, nadie la va a convencer ahora. —¡Pero si no para de meter la pata! —Y es su derecho cometer errores. Y, sinceramente, creo que exageras. Igor encogió los hombros, pero no apartó la mano. —No soporto verla así… —Lo sé, cariño. Pero no puedes vivir la vida por ella —le acarició la muñeca—. Tiene que asumir las consecuencias, aunque no nos gusten. Y es mucho más lista de lo que parece. Igor asintió, sombrío. …Pasaron dos meses volando. Las charlas sobre Valentín se fueron espaciando; su suegra llamaba menos y cuando lo hacía, sorteaba el tema, como si escondiera algo. Olga pensó que quizá se había terminado el romance, y se relajó. Por eso, cuando el domingo llamaron a la puerta y apareció doña Nines, Olga tardó en darse cuenta de qué pasaba. —¡Hijos! ¡Ay, mis niños! —entonó la suegra terciopelo en bata y derramando perfume—. ¡Me ha pedido matrimonio! ¡Mirad! ¡Mirad! En el dedo, un anillo con una piedra diminuta. Barato, sí. Pero los ojos de doña Nines brillaban como si fuera un pedrusco de Tiffany’s. —¡Nos casamos el mes que viene! ¡Es tan, tan…! —se llevó las manos a las mejillas y rió como una chiquilla—. ¡Nunca pensé que a mi edad… que volvería a sentir esto! Igor la abrazó y Olga notó cómo se le aflojaban los hombros. Quizá no sea tan grave. Quizá sí la quiera, y nosotros le hemos dado vueltas a lo tonto. —Enhorabuena, mamá —dijo Igor, separándose con una sonrisa—. Te lo mereces. —¡Y ya le he puesto el piso a su nombre! ¡Ya somos una verdadera familia! —saltó la suegra y el tiempo pareció detenerse. Olga se quedó sin aliento. Igor se quedó helado, como si chocara contra un muro invisible. —¿Cómo dices? —El piso —agitó la mano restándole importancia—. Así sabe que confío en él. Es amor, hijos, ¡amor auténtico! Y el amor se basa en la confianza. Un silencio plomizo en el que sólo se oían los relojes de la casa. —Señora Nines —habló Olga despacio y con mucha cautela—. ¿Le ha puesto el piso a un hombre que conoce tres meses? Y antes de casarse. —¿Y qué? —alzando la barbilla—. Confío en él. Es bueno, honesto. No es como pensáis. Sé que no os gusta. —No pensamos nada malo —Olga dio un paso al frente—. Pero… ¿no era mejor esperar al menos hasta la boda? ¿Por qué a toda prisa? —No lo entendéis. Es mi prueba de amor. —Se cruzó de brazos—. ¿Qué sabéis vosotros de los sentimientos de verdad? ¿De confiar de verdad? Igor apretó los dientes: —Mamá… —¡No quiero escuchar nada! ¡Sólo me envidiáis, queréis fastidiarme! Viró en redondo y salió dando un portazo. Temblaron los cristales del salón. …La boda fue discreta: registro de barrio, vestido de rebajas y ramo de tres rosas. Pero doña Nines brillaba como una novia en la Catedral de Sevilla. Valentín —un hombre rechoncho, entradas notorias, sonrisa untuosa— actuaba de marido perfecto: besos en las manos, silla, copa de champán. De manual. Olga lo observaba detrás de la copa. Ojos. No miraba a su suegra: la estudiaba. Cariño profesional. Ternura ensayada. Pero no dijo nada. ¿Para qué, si nadie iba a escucharla? …Los primeros meses, doña Nines llamaba cada semana, eufórica y listando restaurantes, teatros y detalles que le regalaba su “marido ejemplar”. —¡Es tan detallista! ¡Ayer me trajo rosas por sorpresa! Igor escuchaba en silencio. Colgaba. Se quedaba mirando el vacío. Olga no insistía. Esperaba. El año pasó en un suspiro. Hasta que… llamaron a la puerta. Una mujer irreconocible en el umbral. Diez años más vieja, arrugas hondas, ojos hundidos, hombros caídos. Una maleta ajada. La de siempre, la que llevó a Salamanca hace un siglo. —Me ha echado —lloró su suegra—. Ha pedido el divorcio. El piso… ahora es suyo, en los papeles. Olga la dejó pasar sin palabras. El agua hirvió enseguida. Doña Nines, hundida en el sillón, abrazaba la taza y lloraba bajito, sin esperanza. —Le he querido tanto. Lo he dado todo. Y él… él simplemente… Olga no interrumpía. Le acariciaba la espalda con paciencia. Igor volvió del trabajo una hora después. Se plantó en la puerta y se quedó de piedra. —Hijo… Hijo, no tengo dónde vivir. ¿No me vas a dejar en la calle? Una habitación, sólo ocupo un rinconcito. Los hijos deben cuidar de sus padres… —Basta —levantó la mano—. Basta, mamá. —No tengo dinero. Ni uno. Todo se lo di a él. ¿Sabes lo que es mi pensión…? —Te lo advertí. —¿Cómo? —TE-LO-AD-VER-TÍ. —Se dejó caer en el sofá, como si arrastrara un saco de piedras—. Te dije que no corrieras. Que le conocieras más. Que no pusieras el piso. ¿Recuerdas lo que me dijiste? Doña Nines bajó la cabeza. —Que no entendíamos el amor y que te envidiábamos. Lo recuerdo perfectamente, mamá. —Igor… —intentó Olga, pero él negó con la cabeza. —No. Que lo escuche. —Se volvió a su madre—. Eres adulta. Ha sido tu decisión. Ignoraste a todos los que intentamos protegerte. ¿Y ahora esperas que lo arreglemos nosotros? —¡Pero soy tu madre! —¡Por eso me cabreo! —Igor se levantó de golpe, gritando—. ¡Estoy cansado, mamá! De verte tirar tu vida y luego venir aquí llorando para que te salvemos. Su suegra se encogió, más pequeña que nunca. —Me engañó, Igor. Yo… creí de verdad… —Creíste tanto que le diste el piso, sí. Fantástico, mamá. ¿Y qué pasa con quienes compraron ese piso, como papá? —Perdóname. Fui ciega, lo sé. Pero por favor… déjame una oportunidad. Nunca más… —Los adultos responden de sus actos —dijo Igor, ahora bajo y exhausto—. Querías independencia, pues aquí la tienes. Búscate una habitación. O un trabajo. Arréglatelas. Su suegra se fue llorando, sollozando en la escalera. Olga pasó la noche en silencio, abrazándole. Igor no lloró. Miraba el techo, suspirando hondo. —¿Hice lo correcto? —preguntó al amanecer. —Sí —le rozó la mejilla—. Duro. Pero era lo que tocaba. Por la mañana, Igor llamó a su madre y le reservó una habitación compartida en el extrarradio. Pagó seis meses por adelantado. Fue su último favor. —Ahora, espabila, mamá. Si reclamas el piso, te ayudamos. Pero aquí, no. Olga escuchó y pensó en la justicia. A veces la lección más dura es la única que funciona. Su suegra recibió el castigo justo por su ceguera. Y eso dolía y, a la vez, daba paz. Y aún así algo le decía que no era el final y que, de algún modo, todo se arreglaría… TÚ SOLO TIENES ENVIDIA
00
¿Mamá, vas en serio? ¿El restaurante La Cibeles? ¡Pero si eso son al menos ciento cincuenta euros por persona para una cena! Álvaro arrojó las llaves sobre
Life Lessons
אף אחד לא ייקח ממני. סיפור קצר.
021
את אף אחת לא אתן. סיפור. האב החורג שלי אף פעם לא פגע בנו. לפחות לא היה גורם לנו להרגיש שאנחנו חייבות לו משהו על פרוסת לחם, ולא היה כועס עליי בגלל הלימודים.
Life Lessons
אהבת הורים. אליה נשפה בעייפות אבל באושר, מושיבה את הילדים במונית. למילנה בת הארבע, ולדודיק בן שנה וחצי, היה סוף שבוע מושלם אצל סבא וסבתא: עוגיות, חיבוקים, סיפורים ושמחה מותרת “קצת יותר מהרגיל בבית”. גם אליה שמחה מאוד לנסיעה. ההורים, האחיות, האחיינים — הבית קיבל אותה ללא שאלות או תנאים. האוכל של אמא שאי אפשר לסרב לו. עץ חג המולד מנצנץ באורות וקישוטים ישנים, מרגשים ומיוחדים. הברכות הארוכות של אבא שתמיד נוגעות ללב. המתנות של אמא — מדויקות, מחבקות ואוהבות. לרגע, הרגישה שוב ילדה. ורצתה רק להגיד: “אמא, אבא — תודה שאתם קיימים!” אליה והילדים התיישבו במונית, הדרך עברה בשקט, הילדים נרדמו חבוקים מאחור — מרוצים, שבעים ומאושרים. בדרך הביתה ביקשה אליה לעצור במכולת קטנה שבדרך. — “רק דקה, אני קופצת להביא חיתולים ובקבוק מים,” אמרה לנהג. חמש דקות אחרי חזרה לאוטו… והלב צנח. הילדים נעלמו! הנהג פטפט בנינוחות עם מישהי לא מוכרת שישבה מקדימה. — “מה זה…?” מלמלה אליה. הבחורה הסתובבה בבהלה: — “מי את?! מה את עושה כאן?!” הנהג משך כתפיים: — “לא יודע בכלל מי את! מה את רוצה?” — “איפה הילדים שלי?!” צרחה אליה. — “מה, יש לך גם ילדים?!” צעקה הבחורה והחלה להכות את הנהג בתיק. הסערה באוטו נמשכה דקות ארוכות: צעקות, האשמות, הידיים מתנפנפות, צדק עולמי שהתערער. פתאום נפתחת הדלת… גבר ניגש ואומר ברוגע: — “גברת, זו לא המונית שלך. הרכב שלך חונה כמה מטרים קדימה.” העולם עצר. אליה יצאה בזעם, דילגה במהירות לרכב הדומה בדיוק שחנה לפני זה, פותחת את הדלת — והנה, מאחור, ישנים בשלווה הילדים שלה. שני מלאכים שלא הרגישו כלום. אליה נשפה בעוצמה כאילו חזרה מהתהום, נכנסה פנימה, סגרה את הדלת ואמרה בשקט: — “אפשר לנסוע…” ואז התפרץ הצחוק. צחוק משוחרר, מריר-מתוק. אפילו הנהג הצטרף, מתנקה מדמעות של הקלה. אליה הביטה בילדיה וידעה: הורים בחיים האמיתיים שקטים, עייפים, לפעמים קצת מבולבלים. אבל כשיש סכנה — מתעוררים בהם אריות! בלי היסוס ובלי פחד — רק דבר אחד בלב: להגן. כך פועלת אהבה. שקטה כשהכול בסדר, בלתי שבירה כשזה נוגע לילדים.
01
12 בינואר כל כך התגעגעתי לבית. לאביתר, כמובן, גם הילדים שמחו דניאלה בת ארבע, ויותם בן שנה וחצי. אצל סבא דוד וסבתא מרים, הם היו בעננים: עוגיות, חיבוקים
Life Lessons
הפסנתרן הגרמני כינה את הסון חרוצ’ו “רעש חסר טכניקה”… עד שמוזיקאית צעירה ממקסיקו גרמה לו לבכות על במת התאטרון המרכזי בוורקרוס – סיפור ההופעה ששינתה את עולם המוזיקה הקלאסית, כאשר גאווה אירופית פגשה את נשמת המורשת המקסיקנית
02
יומן תל אביב, ערב פתיחת פסטיבל המוזיקה הקלאסית הבינלאומי באולם התרבות ע”ש היכל מנחם. השם שלי רועי ברקאי, ולחיי העיר הלבנה אני רגיל.
Life Lessons
הוא חסר לי. אף פעם לא התגעגעתי כך לאדם. ואני לא מבינה למה – הרי איתו אף פעם לא הרגשתי שלמה, והיו דברים שלא אהבתי. הכרנו בפייסבוק. התחלנו להתכתב, ויום אחד הוא הזמין אותי לקפה. הלכנו לפארק. באותו יום הייתי במצב רגשי לא טוב – מדוכאת, וגם כאבה לי מאוד הרגל מהאימון הכושר שעשיתי, ממש כאבים נוראיים. דיברנו בפארק – היה ערב, שמיים בהירים וקור ירושלמי. דיברנו על החיים, על מי שאנחנו. כשנפרדנו, חיבקתי אותו. חיבוק של כמה דקות. הרגשתי שזה “בית”, למרות שהוא היה נראה קר ומרוחק. בתוך החיבוק הרגשתי שמשהו בו לא באמת כזה. לא יודעת אם גם לו היה לא נעים, כמוני. אבל היה ברור שגם הוא לא מרגיש טוב, והחיבוק הזה עשה לו משהו. נפרדנו בעוד חיבוק, קצר יותר. המשכנו להתכתב עד מאוחר. הימים עברו – “בוקר טוב” ממנו, שיחות במהלך היום, הודעות כל הזמן. התחלנו להיפגש. דיברנו על חלומות, שיתפנו תרחישים על החיים. סיפר שגר עם חבר, סיפר על האקסית. אמר שאוהב להתכתב עם בנות וידידות מהעבר. אחרי זה עבר לגור שוב עם ההורים. הפכנו את הקשר לרשמי, ואז סיפר לי את האמת: בעצם גר עם האקסית. לטענתו כבר לא היה כלום, אפילו קודם, אבל הם עבדו יחד. הוא העלה תמונה משותפת שלהם. ליום ההולדת שלו תכננתי לקחת אותו למסעדה באווירה ירושלמית-עתיקה, רציתי להפתיע. אבל בצהריים קיבלתי הודעה באינסטגרם – אישה העליבה אותי. לא הגבתי. רק שאלתי אותו מה זה. הוא הזכיר לי את האקסית, שהיא אוהבת להפעיל אנשים נגד אחרות ולשלוח הודעות פוגעניות. לא עניתי, רק אחרי שדיברתי איתו. אמר שפתר, אבל ההודעות נמשכו. בסוף עניתי רק מה שחייב. אני לא מה שמתחנפת או יורדת לרמה של זרות. ואז חסמתי. עברנו את התקופה. המשכנו הלאה. הקשר אפילו התחזק. חלקנו הכל. הייתי בלי עבודה, הוא עודד אותי למצוא. לפעמים עזר לי בהוצאות, דברים שהיה לי לא נעים. מעולם לא ביקשתי – הוא הציע מידי. כשהלך לנופש, אמר לי להישאר אצלו. נשארתי, אבל טעיתי שנשארתי שבועיים. הוא “בדק” אותי – איך אני בבית. בזבז הרבה כסף על אוכל מבחוץ ואמר שאל לנו “לבזבז זמן” בבישולים, ותמיד אפשר לקנות מוכן. חופשה נגמרה, המון כסף בוזבז. אמרתי לו שצריך לחסוך, הוא לא הקשיב. אחרי זה אמר שאני לא עזרתי לו לחסוך, וכאילו רק נתתי לו לבזבז – למרות שכל הזמן עודדתי לבשל ולשמור על התקציב. אחר כך אמר שצריך לשלם חשבונות ושזה מלחיץ אותו – זה פגע בי. מצאתי עבודה, ואז אמר שעכשיו יבחן אותי. המבחן: אם אתן לו כסף על זה שאני גרה אצלו, ועל מה שהוציא עלי. אמר שמרגיש שמממן אותי. לא ידעתי מה לומר. הוא אמר שהכל ישתנה – וכך היה. כמעט לא היו תכניות ומפגשים. הודעות קצרות. אמר שצריך להחזיר כסף, נהיה לא יציב כלכלית, אפילו לא אוכל כראוי. הכל התפרק. יום אחד אמר שפגעתי בו כלכלית – למרות שמעולם לא ביקשתי כלום. כבר עבדתי – לפעמים אני שילמתי, לפעמים הוא. אבל לא היו תכניות. הכל השתנה. החלטנו להפסיק. נפרדנו טוב – בהכרת תודה על התקופה והלקחים. סגרנו דלת בכבוד. ניסינו שוב. דיברנו. אבל לא אהבתי להישאר אצלו אחרי העבודה בלי אוכל. לפעמים לא הזמין אותי לאכול. התלבטתי אם להביא כריך או לאכול טוב לפני, שלא אהיה רעבה. אמרתי לו איך אני מרגישה, הוא לא ענה ולא הציע פתרון. זה גרם לי להרגיש שאני “נטל על עצמי”. זה הרג את הקשר. יום אחד, איתו, כמעט התעלפתי באוטובוס. התיישבתי על הרצפה שלא אפול. הוא לא הגיב. זה ניתק אותי. התרחקתי פנימה. עמוק בפנים רציתי, אבל ידעתי שהוא לא האיש שאני רוצה בחיי – למרות החלומות והיעדים ששיתפנו. הרבה פעמים ביקשתי שלא נירדם כועסים. התחלתי להירדם לידו בבכי. עד שיום אחד החלטתי שלא אתמודד יותר. קמתי מוקדם, אספתי את הדברים ועזבתי. דיברנו. סיפרתי לו איך אני מרגישה. נתתי לו ציור שאהב, אבל הורדתי אותו מהקיר ולקחתי איתי. לא הייתי צריכה. משהו נשבר בי – ובו. שבועות אחרי שוב דיברנו. הוא אמר שכשלקחתי את הציור, לקחתי לו את האושר שהיה מרגיש איתו, ומשהו נשבר סופית. שוב סגרנו דלת. לפעמים שלחתי לו הודעות תודה או סרטונים, והוא לא ענה. הכל היה ריק. בלילה, בסביבות חצות, קיבלתי הודעת נאצה – שאני האישה שריסקה לו את המשפחה. מחקתי את הצ’אט וחסמתי. אח”כ התחילו לחפש אותי ברשתות מהחברה שהוא עובד בה. ידעתי – זו האקסית או החדשה. לא הגבתי. פניתי לניהול והבהרתי שאם ימשיך – אטפל בזה משפטית. נפסק. היה לי עצוב. השתניתי. הבנתי שהוא לא האיש שאני רוצה. נפרדנו יפה, אבל לראות אותו עם מישהי שגרמה לו לכל כך הרבה כאב – היה כואב. לפעמים הוא חסר לי. חסרים לי רגעים יפים. אבל זהו. דבר אחד אני יודעת: איתי הוא הרגיש שקט והתגאה. לא חושבת שאיתה יחווה אותו ביטחון – ולא יהיה האדם שהיה רוצה להראות לעולם.
02
מתגעגעת אליו. לא התגעגעתי ככה לאף אחד, אפילו לא קרוב. ואני בכלל לא מבינה למה הרי אפילו כשהיינו יחד, לא באמת הרגשתי לגמרי בנוח, והיו מלא דברים שלא אהבתי.
© 2026 VesperUm