למה לאמא שני חדרים? היא כבר בת שישים וחמש. כמעט שלא תקבל אורחים, ועם האחיות שלה אחיותיה אפשר לשבת במטבח ולשתות תה. בקיצור, דירת חדר יחיד של אמא תספיק לכולם.
Freja og hendes veninde Lise spadserer i en park i København, da de pludselig får øje på en mand og en kvinde. De omfavner hinanden, og manden hvisker
Så lad mig vente med fisketuren, siger Viktor, mens han griber fiskesnøren. Vi må redde den stakkels kat. Viktor sejler i en lille motorbåd på den stille
מִחצִי חַיָּהּ חִיּוֹת בְּלִי בַּעֵד. הָיִיתִי נוֹשָׂאָה, אֲבָל הַבַּעַל עָזַב אֶת הַמִּשְׁפָּחָה רַק שָׁנָה אַחַר הַנְשׁוּאָה. בְּאָחַר הַשְׁלָל, נוֹלַדָה
אורלי מטגנת קציצות בצלחת, פתאום מבוא את היוזם של החלום יובל. אורלי, צריך לדבר, הכריז בחוזק. דבר, השיבה מבלי להסיט מבט מהמחבת. אולי תשבי, תאזיני כשורה?
דפיקה רכה חצבה את השקט של הדלת. נחרדתימי שיבוא בחצי הלילה? התקרבתי ופתחתי במעט. בחור הקטן נצצו עיני המשרתת הוותיקה, מבטא חרדה. היא לחשה, קולה רועד: ״אם
היי, משם מקשיב? רוצה לשתף אתך סיפור שקורה פה בקיבוץ רמתשוק, בקצה הדרום, כמו גרגר חול אחרון על המפה. הזמן כאן לא מדליק שעון, הוא רק קובע לפי העונות בחורף
אורנה פסעה לאט על הדשא המתוח בחיק רחוב הרצל בתל אביב, כאילו הייתה עולה לבמות תיאטרון. כל צעד שלה מדויק, נבחן בקור קורח. היא ידעה זו לא חזרה רגילה.
I den lille by, der lå som den sidste sandklump på kortet i Danmarks yderste hjørne, løb tiden ikke efter klokken, men efter årstiderne.
בכפר הקטן שבקצה של מפת הארץ, כאילו אבקת חול אחרונה על קו הגבול, זרם הזמן לא לפי שעונים אלא לפי עונות. הוא קפא בחורף קפוא, נמס ברחש של פזורה אביבית, נרדם