ישנו פתגם נפוץ: “פשטות גרועה מגניבה.” פעם זה נשמע לי מוגזם, אבל המציאות הסבירה לי היטב מה מסתתר מאחורי המילים האלו. זה קרה לפני כחצי שנה, כשבבניין
נעלתי את דלת כיתת ההיסטוריה במפתח. קול המתכת נמהל בשקט כמו ירייה במרחב שמישהו כיבה בו את האור. הסתובבתי אל עשרים וחמשה תלמידי י”ב שהביטו בי בדריכות.
את כל עולמי גדי התיישב ליד העריסה, עיניו לא משות משיָנה של בתו, יעלי. הילדה שכבה על הצד, פיה קצת פתוח, נשימתה השקטה כמעט לא נוכחת, מרחפת בין הצללים שהטילה
האם אפשר להיות מאושרת בלי ילדים? סיפורה של אישה שהחליטה ללכת בדרכה מפגש שהפך את תפיסתי על אושר אל תרחמו עליי להיפך, אני חשה אושר אמיתי. לא מזמן, בדרך לתור
יש פתגם נפוץ אצלנו: “תמימות גרועה מגניבה”. פעם חשבתי שזה סתם הגזמה, אבל החיים לימדו אותי בדיוק למה מתכוונים. בערך לפני חצי שנה עברה לדירה מולנו שכנה חדשה.
נתח של אושר שירה פתחה בשקט את הדלת לחדר של בתה והציצה פנימה. נעמה ישבה על המיטה שקועה במשחקיה, מסדרת את הצעצועים האהובים עליה. ליבה של שירה התכווץזהו יום
יונתן, אני עדיין כאן: סיפור מוזר של אהבה ותקווה על שפת הים יונתן, אני עדיין נושמת. היא החליקה באיטיות לעברו, מים חמימים נוהים אחר גופה. תבטיח לי אל תקבור
אפשר להיות מאושרת גם בלי ילדים? סיפורה של אישה שבחרה בדרך משלה מפגש ששינה את תפיסתי על אושר בבקשה אל תרחמו עליילהפך, אני באמת חווה אושר אמיתי.
המחיר של הגאווה “נועה, את יכולה לסדר לי כמה בגדים להלוות?” הקול של תמר רעד, כשהיא נכנסה לדירה של אחותה, עם תקווה בעיניים. היא עצרה רגע במבואה
נתן, אני עדיין כאן: סיפור אהבה ותקווה על שפת הים נתן, אני עדיין חיה. היא שחתה באיטיות אליו, עיניה מבריקות באור בין ערביים. תבטיח ליאל תקבור אותי לפני הזמן.