הקניון בגרנד קניון חיפה המה כהרגלו בשעת אחר צהריים של יום חמישי. שלטי מבצעים, שקיות נייר מתנפנפות, מדרגות נעות שלא נחות לרגע. ונעמי זילברמן, בת שלושים
HE
הים בחיפה היה אפור כבד באותו ערב שלישי, והרוח מהים קרעה את מעיל הדק של נורית. היא עמדה על הטיילת בבת גלים, מביטה בגלים המתנפצים על שובר הגלים.
HE
# "רק אחות" – המילים שסגרו תיק של 41 שנה בשעה 14:20, ביום שלישי, ה־11 באוגוסט, מיכל דגן קיפלה את המדים הכחולים שלה על הברכיים ולא זזה מהמכונית.
HE
בימי שישי, סבא שלי היה פורש שולחן מתקפל בשוק הפשפשים ביפו, מסדר עליו שמיכות טלאים תפורות ביד, ומתחיל להתמקח עם תיירים עד שנשאר בלי קול. אני ישבתי לידו
HE
# הכלב שחיכה בתחנת המעברת אני נהג ג'יפ מונית, קו קבוע בין קריית שמונה למעברות הקטנות שבעמק החולה. שלושים ושתיים שנה על הכביש הזה, ואני מכיר כל אבן
HE
# החתולה של הרחוב יעבץ בבוקר ההוא בפברואר החתולה כבר לא הייתה שם. זה מה שתפס אותי ראשון — לא איזה רגש גדול, סתם עובדה קטנה שלא הסתדרה. הפינה ליד הגזוזטרה
HE
אני עובד בתחנה המרכזית בחדרה כבר חמש עשרה שנה. ראיתי הכל: נוסעים ממהרים עם מזוודות, תרמילאים אבודים, חיילים עם נשק, ריבים על מונית, וחום יולי בלתי נסבל
HE
בבוקר יום שישי, עוד לפני שהשמש עלתה מעל הכרמל, שמעתי גירוד בשקט בדלת האחורית. לא נקישה. לא יללה. רק ציפורניים עדינות על העץ, כמו מישהי שמבקשת רשות להיכנס.
HE
אני גר מעליו כבר עשרים ושתיים שנה. מאז שהיה גבר צעיר עם אישה ותמיד תלויים אצלם על החבל סדינים לבנים במרפסת. עכשיו אני יושב במרפסת שלי, שותה תה עם נענע
HE
הטלפון רטט על שולחן המטבח בשעה תשע וחצי בערב, ביום שלישי רגיל שבו רק רציתי לסיים לקפל כביסה ולראות פרק אחד לפני השינה. על המסך נדלק השם "