Aquella mañana, a don Miguel Serrano le encontré peor. Apenas podía respirar. Nicolás, hijo, no necesito nada. Ninguna de vuestras medicinas, nada.
סוף סוף אפשר לנשום פה, כמעט כמו אחרי גשם במדבר נשמע מקולה של דקלה מהמטבח, ניחרת, ממורקת בניצחון. לאה גפן זיהתה את הקול הזה ממרחקים הכלה שלה.
מה הולך פה?! המפתח לא נכנס! מה, נעלתם מבפנים? נעמי! אלעד! אני יודעת שמישהו בבית, המונה רץ! תפתחו מיד, יש לי שקיות כבדות, הידיים שלי עוד רגע נושרות!
Mira, escucha lo que me pasó ayer por la noche; parecía una peli de Almodóvar pero en versión nocturna por Madrid. Estaba cogiendo el búho, este autobús
אבא, אל תקח אותה! בכתה בקול חנוק הבת הצעירה, עדי, רק בת שבע, אפה אדום מדמעות. אסור לתת את רננה, היא שייכת לנו! החתולה שלך, אמר האב, יואב, כשהוא מסובב בזעם
El tren llevaba ya dos días en marcha. Te puedes imaginar, la gente ya se había presentado, habían compartido más de una taza de café con leche, resuelto
אבא החליט להתחתן אמא של הדסה נפטרה לפני חמש שנים. הייתה בת ארבעים ושמונה בלבד. הלב הפסיק לפעום כשהשקתה את הסביונים במטבח. אבא אז היה בן חמישים וחמש.
אבא, אל תיקח אותה! התייפחה הבת הקטנה, נועה, בת שבע, אפה סמוק מדמעות את דניאלה אי אפשר למסור, היא הרי שלנו! דניאלה שלך, האב סובב בחדות את ההגה, מלכלכת בכל מקום. איפה לא?
Grité hacia la ventana: ¡Mamá, qué haces tan temprano! ¡Vas a quedarte helada! Ella giró despacio, agitó la pala como quien saluda desde lejos: Lo hago
אבא, אל תיקח אותה! בכתה בשקט הבת הצעירה, תמר, בת שבע, אפה אדום מדמעות. אי אפשר למסור את שילי, היא ישנה שלנו! השילה שלך, אבא, דוד לוי, סובב את ההגה בחדות