גבירת ואריאלה היו אחיות, אבל מי שהיה נכנס לבית הקפה ברחוב דיזנגוף בשעה שמונה בבוקר היה חושב שהן שותפות עסקיות שנפגשו במקרה. גבירת ישבה מול שולחן העבודה
אבי כרמון חשב שלמסור קופסת בורקס לילדה ברחוב זה סתם עוד מעשה צדקה שנשכח אחרי חמש דקות. זה היה יום רביעי, כמעט שבע בערב, ליד הכניסה לשוק הכרמל בתל אביב.
ישבתי על הכיסא שמול שולחן הברכות, עם קופסת מדים עטופה בנייר כסף מונחת בחיקי, ולפני שפתחתי אותה ידעתי בבטן שמשהו בה לא יהיה טוב. אני אורית, בת שלושים ואחת
ההודעה מאמא שלי הגיעה כשכבר עברתי יותר ממחצית הדרך לסופיה. “אל תבואי ליום ההולדת שלי. אנחנו צריכים קצת הפסקה מהתינוקת שלך.” קראתי את ההודעה פעמיים.
גשם קל ליטף את מצבות השיש בבית העלמין "סגולה" בפתח תקווה, והשתיק את כל מה שלא היה שקט מעצמו. בין שורות הציפרסים, מול מצבה לבנה טרייה, ישב גבר
ארבעה כיסאות ריקים בטקס שעלה לה שבע מאות שקל לכרטיס ארבעה כיסאות ריקים בשורה השנייה של אודיטוריום באוניברסיטת תל אביב שינו את מסלול חייה לנצח.
— אמא עוברת אלינו הערב. לתמיד. סידרתי הכול. מיכל הרימה את הראש מהמחשב הנייד. לא קלטה במבט הראשון. הסתכלה על רועי, שעמד בפתח המטבח ותקוע בטלפון, כאילו רק
גל התחיל לבכות הרבה לפני שהגיע למקלחת. היה בן חמש וחצי, ושני אחיו, נויה ואיתי, היו בני חמש בדיוק – שלישייה שנולדה בהפרש של שמונה דקות בבית חולים
שמונה שנים חיכינו, אני ודורון, לרגע שבו נשמע "מזל טוב, זה תאומות". שמונה שנים של זריקות הורמונים בקופת חולים מכבי בפתח תקווה, של בדיקות דם שחזרו
המקל נחת על הפרקט עם חבטה שהחרידה את כל האולם, כאילו מישהו ירה. אור פרץ בת השבע־עשרה קפאה מתחת לפלורסנט של אולפן ריקוד "אחוזת רננים"