Kære dagbog. Jytte Holm her. »Dine frikadeller ville ikke engang en hund spise,« lo Mikkel Vestergaard og smed maden i skraldespanden. Nu spiser han i
»Dine frikadeller ville ikke engang en hund spise,« lo manden og smed maden ud. Nu spiser han i det suppekøkken, jeg finansierer. Talerkenen med aftensmaden
Det er mange år siden, men jeg husker det, som om det var i går. Jeg hedder Jytte Vestergaard, og dengang var jeg gift med Mikkel Vestergaard.
“אפילו כלב לא היה אוכל את הקציצות שלך”, צוחק האיש וזורק את האוכל. עכשיו הוא אוכל במטבח לחסרי בית שאני מממנת. הצלחת עם ארוחת הערב עפה לפח.
“הקציצות שלך? אפילו כלב לא היה נוגע בהן,” צחק האיש וזרק את האוכל. היום הוא אוכל במטבח הציבורי לחסרי בית שאני מממנת. הצלחת עם ארוחת הערב עפה לפח.
תשמע, מה הוא אמר לי? “את הקציצות שלך? אפילו כלב לא היה נוגע בהם,” הוא צחק וזרק את האוכל לפח. ועכשיו הוא אוכל במטבח ההומלסים שאני מממנת.
Kære dagbog. “Far lever af mine penge” – de ord fik mig til at stivne af rædsel. “Far lever på vores bekostning”
“Mor lever af mine penge.” De ord fik mig til at stivne af rædsel. “Mor lever på vores regning” – den sætning ramte mig som en
Mor lever af mine penge – de ord fik mig til at stivne af rædsel. Mor lever på vores regning – den sætning ramte mig som et iskoldt slag.
תשמעי, המשפט הזה עדיין עומד לי מול העיניים: “אמא חיה מהכסף שלי.” המילים האלה השאירו אותי קפואה מאימה. “אמא חיה על חשבוננו”