מירב מלקקת את הקצף הלבן מהכפית. — שרה, את עכשיו גימלאית. אין לך על מה להוציא. דני ואני החלטנו לצמצם את העזרה. על השולחן עומדת עוגה במאה ושמונים שקל.
יום שישי התקרב לסיומו. השעון הראה כמעט אחת־עשרה בלילה. השבוע היה מתיש, וכבר כמעט התכוננתי ללכת לישון. בדירה שררה דממה נעימה, חצי־ישנה, כזו שקיימת רק בבית
רוני ליקקה את הקרם הלבן מהכפית. — גברת ברק, את עכשיו פנסיונרית. אין לך באמת על מה להוציא. איתי ואני החלטנו לצמצם את התמיכה. על השולחן עמדה עוגה במאה ושמונים
Grethe Poulsen slikkede den hvide flødeskum af teskеen. — Du er jo pensionist nu, Grethe. Der er ikke noget at bruge dine penge på. Vi har besluttet at
Mette slikkede resterne af den hvide creme af sin teske. »Grethe, nu er du pensionist. Der er ikke noget, du skal bruge penge til. Søren og jeg har besluttet
Jeg har været gift i atten år. De første ni levede jeg i tilstanden »hold ud, snart bryder han igennem«. De næste ni i tilstanden »jeg bliver vanvittig
Jeg har været gift i atten år. Når jeg ser tilbage på det i dag, ligner det en mærkelig, surrealistisk drøm: væggene i lejligheden flyttede sig, dørene
Jeg var gift i atten år. Halvdelen af dem i en “bare vent, snart slår han igennem”-tilstand. Den anden halvdel i en “jeg bliver snart
אני יעל ברק. לפני שמונה עשרה שנה הייתי נשואה לאיתי לוי. חצי מהשנים האלה חייתי במצב של “תחזיקי מעמד, עוד מעט הוא יפרץ את התקרה”. החצי השני חייתי במצב של
נועה מלקקת קצפת לבנה מהכפית. — גברת מזרחי, את עכשיו פנסיונרית. אין לך על מה לבזבז. יוני ואני החלטנו לקצץ בעזרה. על השולחן עומדת עוגה ב־180 שקל, שנקנתה