יומן, 12 באוגוסט בטרקלין הרחב עם התקרות הגבוהות והנברשות המנצנצות, ראיתי שוב איך מסתכלים על תמר: בעיני האורחים היא הייתה לא יותר מחלק מהרקע.
פלא בפארק: הנער המסתורי שעשה את הבלתי אפשרי לפעמים, החיים פשוט מפילים אותך לרצפה, ואין לך מושג איך לקום בחזרה. הסיפור שלי הוא תזכורת שאפילו ברגעים הכי
13 באפריל, תל אביב כבר כמעט שנתיים אני עובדת כאחראית תחזוקה בפנטהאוז של יונתן לביא בצפון תל אביב. זו תקופה מספיקה כדי ללמוד את השתיקות שלו.
הגעתי להחזיר כמה דברים של האקסית שלי… ואמא שלה פתחה את הדלת כמעט בלי כלום על עצמה הגעתי בערב להביא לאקסית שלי את החפצים שלה, קופסה מקרטון שהייתה
Кחתולה נכנסה לבית הכנסת ונשכבה ליד ארון הקודש הרב הבין הכל תפילת הבוקר התנהלה בשקט, בנעימות שגרתית. המילים מוכרות, פני האנשים בעיקר נשים מבוגרות, לא יותר מעשרה.
נועה שרה בשמחה, איך לא? סוף סוף יש לה דירה משלה, בלי בעלת בית רגזנית שכבתה את האור בדיוק ב-23:00, עומדת מעל הראש וסוגרת את הגז מתחת לסיר הרותח.
Он оставил своих сыновей, когда они нуждались в нём Я помню, как Йоав стоял неподвижно. Белые стены больничной палаты в «Ихилов» казались слишком стерильными
זהו, נעה, זה נגמר בינינו! אני רוצה משפחה אמיתית, ילדים. את לא יכולה לתת לי את זה. חיכיתי מספיק, התאפקתי. אני צריך בן. כבר הגשתי בקשה לגירושין!
זה היה לילה מוזר, אולי בכלל לא היה לילה, כי לא היו חלונות במסעדה, וריח הים התערבב בניחוח של אורנים. הרחובות של תל אביב שטים לאחור כמו בנהר חלומי, והמנה
“אמא, איפה שמונת אלפים השקלים ששירה מעבירה לך כל חודש?” אחרי המשפט הזה, לא רק הדממה קרסה אצלי במטבח. שירה לא זזה. היא רק לחצה חזק יותר על הפלאפון שבידה.