היה יום שלישי בספטמבר, והגשם הדק כיסה את רחובות כרם התאנה באפור עמום כזה שמכירים רק בערים ליד הים בסתיו. אני, אילנה ברמן, בת שישים ושלוש, אחות מוסמכת בגמלאות
"באותו ערב אבא חזר הביתה עם גולש שלם מוחבא מתחת למעיל הצמר, ואני בת אחת עשרה לא הבנתי למה אמא שלחה אותי לבדוק שהתריס בסלון סגור לגמרי."
אני זוכר בדיוק את הרגע שבו אשתי, אורלי, הביאה את לונה הביתה מהמקלט ברחוב כצנלסון. כלבה קטנה, גזע צ'יוואווה, שוקלת בקושי קילו וחצי, עם מבט שהביט בי
אני עובדת בקופת חולים ליד הכניסה לשכונה, ובסידור המשמרות שלי יש הפסקה קבועה בשעה ארבע, בדיוק כשהאור מתחיל להטות. את השכונה הזאת ברמת ישי אני מכירה כמו
קוראים לי גיא. אני חשמלאי, גרוש, אבא לבן אחד בן שתים עשרה שגר איתי שבוע כן שבוע לא. אני כותב את זה כי הגיע הזמן שמישהו יספר את הצד שלי — לא של תמר, אחותי
בן שלי, תביא לי את לאו. אני רוצה לראות אותו עוד פעם אחת. אל תסחוב אותו בכוח, תדבר איתו יפה, הוא מבין הכל. ככה אמר יגאל אלקבץ לבנו עידן, בדירה הישנה ברחוב
HE
ים התיכון היה אפור בשקיעה כשרונית כהן יצאה מהמונית ליד מלון דיוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב, והבטיחה לעצמה שהערב הזה יחתום את מעמדה. היא שכרה שמלת שמפניה
היא גלית שגיא, ארבעים ואחת, מנהלת כספים בחברת סטארט-אפ ברחוב רוטשילד בתל אביב. הוא רועי אשכנזי, הבעלים השותף של חדר החזרות שבו שרה בכל יום שלישי בערב
הנה הטקסט המתוקן: השיחה שחילקה את החיים לשני חלקים לפעמים שיחת טלפון אחת מספיקה בשביל לחתוך את החיים לשניים: לפני, ואחרי. בשביל יהודה אברג'
יוני הדר נתן לנכדו הבטחה שאף אחד לא לקח ברצינות: "תביא לי אותה הביתה, לפני הכל". זה היה בבוקר של יום שלישי, בדצמבר, כשדני כבר ישב באוטובוס בדרך