הטלפון הראה 19:44 כשדנה ירדה מהרכבת בתחנה המרכזית, אחרי משמרת שנמשכה אחת־עשרה שעות במשרד רואי החשבון ברחוב אבן גבירול. ההודעה של בעלה, עידו, הייתה מחכה כבר שעה.
אני יעל, ואני מלווה בעלי חיים כבר שנים ברחוב בן יהודה בתל אביב — מרפאה קטנה, שלט פשוט, ובעלים שבאים אליי כשהחיה שלהם מתחילה להתנהג בצורה שמוציאה את כולם מהדעת.
הבדיקה האחרונה לפני הטקס גלית עדני לא התכוונה לגלות שום דבר. היא רק רצתה לבדוק את השמלה של הכלה, לפני שהאולם מתמלא באורחים. רבע שעה לפני הטקס, בחדר ההתארגנות
שלושה שבועות תכננתי את ארוחת ההולדת השבעים של אבא שלי. בחרתי כל פריט בתפריט בעצמי. הזמנתי מפות לבנות מהמכבסה בבת ים, קניתי פרחי חמנייה כי אבא אוהב אותם
התוכנית הייתה פשוטה: שמלה מושאלת אחת, לילה אחד בלתי אפשרי, ולצאת לפני שהתור הראשון מגיע לבית הקפה. זהו. זו הייתה כל התוכנית. קראו לי מאיה אשכנזי, בת עשרים
סבתא רחל נטעה גזר בגינה הקטנה שלה ברחוב הגפן, במושב שליד בית שאן, כבר ארבעים ושתיים שנה. לא בשביל להרוויח, לא בשביל להתחרות עם אף אחת — פשוט כי אבא שלה
השמש של אוגוסט נכנסה בזווית ישרה לחלון הרכב, וטליה הניחה את כף ידה על מצח התינוקת כדי לחסום את האור. בת שלוש וחצי ימים. עדיין בלי שם רשמי בתעודת הלידה
**המטבעית של סבא** דנה יצאה מבית החולים "וולפסון" בחולון עם בנה בזרועותיה. נס לא קרה. ההורים לא הגיעו. השמש של תחילת מרץ האירה את הכניסה, והיא
– שתגור אצל אמא שלך, זה לא מלון ולא מחסן לבעיות של המשפחה שלך! – קטעה מאיה את בעלה באמצע המשפט, בלי להסתכל עליו, עדיין מביטה בחלון המטבח. גיל עמד מולה בפיג'
הקול של הבד שנקרע מילא את חדר האוכל. לירון עמדה מול השולחן הערוך, אחזה בחולצת משי שקנתה לנועה לפני חודש בדיוק יום הנישואין, ופשוט קרעה אותה לשניים. "