“איזה הפתעה!” קראה המשפחה כשהופיעו בבת אחת ביום הולדתי העגול בלי הזמנה בכלל. “הפתעה גם בשבילי,” עניתי בשקט, “
רותי בת החמישים ושש, אלמנה, חיה עם שני בניה יואב ועמרי בשכונת פועלים בשולי פתח תקווה. הבית שגרו בו היה דירה קטנה בעלת קירות מתקלפים, וגג פח שבנתה יחד עם בעלה ז”
הגירושים הגדולים בדיוק ארבע שנים החזיקו הנישואים של משפחת רימון, אך למרות כל הניסיונות להצמיח שורשים באדמת האושר המשפחתי, האהבה הצגה לארוך זמן.
לא חשבתי אף פעם שהערה תמימה של ילדה תוכל לשבור לי את תחושת השלמות והביטחון שבניתי במשך שנים. אני אמיר, בן שלושים ושתיים, נשוי לנועם. מהיום שהתחתנו, גרנו
אני, גיא עמית, יושב הערב וכותב את המחשבות שלי ביומן מרגיש צורך פתאומי לאוורר את הלב. נדמה שאף פעם לא הצלחתי למצוא את האושר שלי. עוד מעט אני סוגר ארבעים
תקשיבי, חייבת לספר לך מה קרה לחברה של אחותיסיפור שלא אשכח. זה בול שיעור על כבוד והבנה, וצחוק הגורל שתמיד חוזר אלינו. הכול התחיל יום אחד, מול הבית המרשים שבלב סביון.
גוש קפוא ליד הכביש התקשה ולא הצליח לזוז… נסעתי לאט על כביש מספר 6 הכביש היה חלק כמו קרח, והדרך מתל אביב לירושלים, שבדרך כלל לוקחת ארבעים דקות, התארכה כמעט לשעתיים.
הם צחקו על המעיל הפשוט שלה עד שגילו את האמת בעולם שבו שמות המותגים והמחירים קובעים הכול, אנחנו לעיתים שוכחים את הדבר החשוב ביותר את האדם עצמו.
ילדה שלי, תני לי רבע כיכר, מחר אחזיר לך את הכסף. הראש שלי מסתחרר מרעב… איך כך? ענתה לי המוכרת זו מאפייה, לא אוכל לקבל בקבוקים. את יודעת לקרוא?
חתלתולה קפואה עם פנים עקומות הגיחה משום מקום מחוץ למכולת בשכונת מגורים ירושלמית, כמו יצור שנולדה משבריר של חלום או נשמטה ממחשבתו של מישהו.