VesperUm

ניסינו להעביר את הדברים שלך לחדר האבידות, אמר השוטר. אבל… יש לך חתול לוחמני במיוחד. לא נותן להתקרב. קח בבקשה את החפצים והחתול. יש לנו מספיק עבודה גם ככה…

Mi pequeña manzana ¡Eres igual que tu madre! ¿Igual que cómo, abuela? Me noté tensa al responder, como si debiera defenderme, pero de inmediato me reprimo.

נועה בן צור עובדת בבית קפה “על הגשר” כבר שש שנים. היא מכירה את כל הלקוחות הקבועים, את ההזמנות וההרגלים שלהם. אבל היום, בצהריים של יום רביעי

В затишье 1943 года, в небольшом мошаве на севере Израиля, носила Дנה Коэн траур по погибшему на фронте мужу с таким достоинством и благородством, что

– שלום, רונה! סליחה שאני מפריע, אני השכנה מהדירה למטה. – עכשיו אני אוריד את המוזיקה, – ענתה הבחורה בחלוק קל וביד כוס יין. –

דרך לחיים חדשים אחרי תקופות קשות התגברות על קשיים וגילוי תקווה הסיפור שלי התרחש לפני שנים רבות. בגיל ארבעים וחמש חיי התהפכו: בעלי עזב, הסית את הבן שלי

במקום עצמי אמא החורגת ידעה היטב שנעמה אינה רוצה להינשא לאלמן יוסי, ולא מכיוון שיש לו ילדה קטנה, ולא מפני שהוא מבוגר ממנה, אלא משום שפשוט פחדה ממנו מאוד.