Память אבא בגידה. יעל בן-ארי פוסעת לאיטה בשבילי חצרות שכונת התקווה בדרום תל אביב, שעה שלמה היא כבר הולכת, אף על פי שלמאפייה מרחוב ההגנה זו בסך הכול חמש דקות ברגל.
בואי אספר לך, ממש כמו שאני אוהבת לשפוך לב לחברה טובה, סיפור שלקוח ישר מהחיים שלנו כאן בארץ. את תביני רגעים כאלו קורים לכולנו, בין קפה לקרטון חלב בטמבור
Память отца была предана. Мирьям Бат-Леви бродила между домами уже не меньше часа, хотя от её квартиры до маарета (булочной) на улице אבן גבירול было всего пять минут.
דבורה, באמת, אני לא יכולה עכשיו, אני פשוט מרגישה נורא יעל לחשה כמעט בלי קול, עוצמת עיניים אל מול קרן האור שנשפכה לחדר יחד עם חמותה. לא יכולה?
מרים, באמת, אין לי עכשיו כוח, אני ממש מרגישה רע נועה לחשה בקושי, עיניה עצומות מול האור המסנוור שחדר לחדר יחד עם חמותה. לא יכולה? קולה של מרים חתך באוויר כמו חוט מתוח.
תמר, באמת, אני לא יכולה עכשיו, אני מרגישה ממש לא טוב, רונית לחשה, עיניה עצומות, בוהקות מהאור החזק שנשפך פנימה יחד עם חמותה, דבורה. את לא יכולה?
Life Lessons
״ב-31 אבא ואחות שלך מגיעים, הנה הרשימה רוץ למטבח״, אמר בעלי. אבל אשתי עשתה מהפך דבורה ניגבה צלחת והקשיבה איך עמוס אומר משהו מאחוריה. היא לא הסתובבה.
את לא אחראית, אימא. תלדי במקום אחר. נועה הייתה רק בת שבע עשרה כשברחה מהתיכון ישר לחופה עם תומר. תוך חודש טבעת על האצבע, בטן עגולה השכנות כבר ליחששו: “
את לא אחראית, אמא. תלדי במקום אחר. תשמעי איזה סיפור. נועה הייתה רק בת שבע־עשרה כשנישאה לאורי. ממש מהתיכון אחרי חודש כבר הלכה עם טבעת על האצבע ובטן שנראתה
Life Lessons
«ב-31 אימא ואחות שלי מגיעות, הנה התפריט צעד אל הכיריים», אמרתי לאשתי. אבל היא הפתיעה את כולם. רונית ניגבה צלחת והקשיבה איך יורם מדבר מאחוריה.