הלובי של מלון "דיוויד סוויטס" בתל אביב היה מלא עד אפס מקום בשעת צהריים ביום שלישי. אנשי עסקים עם מזוודות גלגלים, קבוצת תיירים מגרמניה שהמתינה לצ'
ארבעה חודשים. לא ארבעה ימים, לא ארבעה שבועות — ארבעה חודשים שלחתי מים חמים על האצבעות שלי לפני כל שורת סריגה, כי בלי זה האצבעות שלי בכלל לא נפתחות.
HE
"תצאי מהאירוע שלי. את מקלקלת לי הכל, שרה." הקול של עידו נשמע חד מעל המוזיקה, והאולם בקיסריה, עם האורות הלבנים שהשתלשלו מהתקרה, השתתק לרגע.
HE
הבס היכה בגב המקרר כמו פטיש. אורי שגיא, בעל שתי חנויות חומרי בניין בפתח תקווה ובראש העין, עמד על מרפסת הבית שלו וניסה להבין מאיפה בוחשת המוזיקה הזאת ברעש כזה.
HE
נותרו שבע דקות לרכבת, ודני כבר התחרט שלא עצר את מיכל בזמן. — אמרתי לך, אל תתקרבי אליה! עוד נפספס את הרכבת בגללך, ואת כל החופשה בקפריסין.
HE
בוקר שרב בן השבעה היה סוגר את הפה בחדר האוכל כל ערב בשבע, ואף יועץ שאביו שילם לו לא הצליח לפתוח אותו. הבית של גיא אלוני ברמת החייל נראה כמו תמונה ממגזין.
HE
החתונה שלי עם עידן התקיימה באולם "גני התמר" בפתח תקווה, בסוף אוגוסט, חמשה ושלושים מעלות בחוץ ומזגן שרץ בלי הפסקה. חמש מאות אורחים, שולחנות עגולים
HE
הטלפון צלצל בשש וחצי בבוקר, ובחורי שלוש מילים הבנתי שהיום לא יהיה כרגיל. "יש כלבה בחורבה." מועתז, הקבלן שעבד איתי כבר שתים עשרה שנה, דיבר כאילו
HE
עומר לוי לא היה איש אמנות. הוא היה בעל שלושה מבנים בקריית אריה בפתח תקווה, מלא מזומן, ומלא חוסר שקט שלא הצליח להסביר אפילו לפסיכולוג שלו.
הקרע בקצה הגזרה נשמע לפני שהרב הספיק לגמור את הברכה השביעית. התחרה הלבנה נתלשה מהשיער של נועה כרמלי ונפלה על השביל האבן בגן האירועים "