היום שבו קברנו את יצחק היה גשם קל. אפילו המטרייה השחורה הקטנה שלי לא הצליחה לכסות את הבדידות שחשתי בלב. אחזתי דליקת קידור, הסתכלתי בקברה הרטובה שעדיין
ביום קבורת אשתי, השמש רדת באיטיות וגשם עדין טפטף. המטרייה השחורה הקטנה לא הצליחה להגן על בדידות ליבי. חבשתי קלאף, הסתכלתי על הקבר שטרם הוחפר, האדמה הייתה
מה את עושה? אנחנו מתחתנים לפני עשר שנים! איזו ריקה? לי מספיק אותך! שושנה עמדת קרח, כאילו העור שלה מרגיש את הריח של בגידה. היא חשה קור קורן של חוסר וודאות
היום כשקברנו את דוד, היה גשם עדין. המטרייה הקטנה השחורה לא הצליחה לכסות את הבדידות שחשתי בלבי. החזקתי קמיע, מביטה בקבר שזה עתה נפתח, האדמה עדיין לחה, והידיים רעדו.
זוכרים אנחנו את היום ההוא, כשבני הזוג רחל ודוד חזרו לחוות הקטנה שברמת הנגב אחרי שנים של עבודה בתל אביב. הם רכשו את המקום לפני כמה שנים, והקיץ הזה החליטו
למה אתה לא פותח את הדלת? לא בּא לי! ולא אפתוח. אורחים צריכים להודיע מראש על ביקורם, ולא להסתובב במגירות, במקרר ובארונות. מה זאת אומרת לא תפתח?
מי היה כאן עושה בלאגן? תקשרי למשפחתך, שיבואו לסדר את העניינים, קראה נועה בהתמרדות. אני לא אהיה האחראית לנקות אחרייהם. מספיק לי לשוטרת מצעים אחרי החברים שלך;
יום7ביוּלִי היום היה מלא הפתעות שלא ציפיתי להן. הייתי עומד במשרד הרשות המקומית בתל אביב, שם קיבלתי במזכירות את הטפסים של העובדת החדשה. קראו לי: «אִינָה
Folk gik forbi mig, nogle i fart, andre i slæb, men næsten ingen stoppede Jeg holder ikke længere styr på dagene. Når de alle er ens, når morgenen begynder
לא עלה לי בדעת להציע לאברהם לעבור אליי. לפגוש דבר אחד, לחיות יחד משהו אחר לגמרי. ביום שישי אחר הצהריים חיכיתי לאברהם למפגש הרגיל שלנו. פתחנו את הדלת, ובפנים