שמונה שנים חיכינו, אני ודורון, לרגע שבו נשמע "מזל טוב, זה תאומות". שמונה שנים של זריקות הורמונים בקופת חולים מכבי בפתח תקווה, של בדיקות דם שחזרו
המקל נחת על הפרקט עם חבטה שהחרידה את כל האולם, כאילו מישהו ירה. אור פרץ בת השבע־עשרה קפאה מתחת לפלורסנט של אולפן ריקוד "אחוזת רננים"
ארבע חתימות, אחת אמיתית "לאן זה את מתקשטת, לתיאטרון יצאת?" — הקול של רפי חתך את המטבח עוד לפני שהוא עצמו הופיע בפתח. הגופייה עליו הייתה מקומטת
שם קוראים לי אסתי, ואני עובדת בבית של משפחת אלמוג ברחוב הציפורן בהרצליה פיתוח כבר שבע שנים. יום שלישי, השעה אחת עשרה בבוקר, ואני עומדת באמצע הלובי של הבית
Моли Эйлон никогда не носила размер двенадцать, и эту фразу она услышала от хозяйки свадебного салона на бульваре Ротшильд в Тель-Авиве так, что запомнит
המלצר מילא את הכוסות ברוזה, ואבא קם ממקומו בראש השולחן והרים כוס. — שישים… מי היה מאמין? אני בן מזל. יש לי משפחה מופלאה. אמא חייכה את החיוך המושלם
אבא שלי גבה ממני שכר דירה במשך חמש שנים. אחרי מותו פתחתי קופסה וגיליתי את האמת שמעולם לא העז לספר לי
הייתי בן שמונה עשרה כשאבא שלי החליט שאני צריך לשלם לו על החדר שבו גדלתי. 250 לבה בכל חודש. במשך חמש שנים שילמתי לו, בזמן שהוא הוציא את כספו על ציוד דיג
אני קופאית בסופרמרקט ברחוב דיזנגוף בתל אביב כבר שבע עשרה שנה. אני מכירה כמעט את כל הקבועים בפרצוף, חלקם גם בשם. גברת רונית לוי הייתה מהסוג שאת שמחה בשקט
הבר של "אורלי" בקומה השלישית של מגדל רוטשילד בתל אביב היה שקט כשקלר דגני סידרה את החליפה החדשה שלה בפעם האחרונה לפני המשמרת. השעה היתה תשע וחצי
זה היה יום שלישי, ה-14 בספטמבר, ואורלי בן־חיים בת העשרים ושבע עמדה במטבח הקטן של הדירה שלה ברחוב ביל"ו בחולון, מסתכלת על קופסת עוגיות מצופה שוקולד