**Dagbog 12. april 2026** Jeg har aldrig haft tillid til min kone, Lærke. Så jeg har måttet stole på mig selv så har vores ægteskab altid været.
Så skulle vi nok bare have et skab fra vores væg, drømmende sagde Margrethe Andersen, mens hun gik rundt i stuen med øjnene. Vi skal bare fjerne lænestolen
אני מספר לכם את סיפורנו, סיפור של נעמה, שלקחה על עצמה לשאת את גורל המשפחה בלי אמון במישהו אחר. היא עמדה לבד, כי לא האמינה באיש. כך נבנה חיי הנישואין שלנו.
תמר מעולם לא הייתה בטוחה בבעלה. היא נאלצה לסמוך רק על עצמה כך הסתדר חייהם המשפחתיים. יובל, בעלה, היה יפה כמו פרח פתוח וקיבל תמיד את ההזדמנות להיות המרכז של כל מסיבה.
אורלי לעולם לא סמכה על בעלה. היא נאלצה להסתמך רק על עצמה כך נבנה חייהם המשפחתיים. בעלה, יונתן, היה יפה כשקשת אחרי גשם, ותמיד היה הלב של כל מסיבה.
Jeg husker, hvordan det hele begyndte for mange år siden, i det lille forstadshus ved Århus, hvor jeg og min mand Mikkel havde slået os ned med vores 14årige søn, Markus.
כאן היה עומד ארון קטן על הקיר, אמרה מרגריטה בראברהם בחום, מסובבת מבטה בחדר המגורים. רק צריך להסיר את הכורסה, היא לא נוחה בכלל. או שתגידי לי, איפה נכניס אותה, חני?
כאן זה היה צריך להיות ארון מהקיר שלנו, אמרה מריה בן-ארקוד, מביטה בחלל הסלון בחלום. צריך רק להסיר את הכיסא, הוא בכלל לא נוח. איפה תכניסי אותו, יעל?
הנה היה צריך עומד ארון ליד הקיר, אמרה מרגרט ארקדי בחלום, מסתכלת סביב הסלון. רק צריך להסיר את הכורסה, היא ממש לא נוחה. או איפה תשליכי אותה, אורלי?
Kære dagbog, I går aftes blev jeg vækket af en høj, uventet rap på døren. »Måske er det bare vinden, der banker på», råbte jeg, mens jeg greb den gamle