בחורף 1943, בזמן שהמלחמה קרעה את הארץ, בבית חולים צבאי קפוא במושבה קטנה בגליל, עמד רופא עייף, ד”ר אלישע לוי, לשולחן חלון חדרו. מעבר לחלון, סופה טאטאה
עליתי על הסולם כדי לגזום את הענפים היבשים של העץ, ופתאום הכלב שלי, גדי, התחיל לנבוח בעקשנות ולמשוך לי במכנסיים כדי שארד למטה. בהתחלה חשבתי שהוא השתגע סתם
תמרה יוחננה גילתה שבעלה נפגש עם השכנה מהצריף ליד רק כשהגיעה אליה לבקש מלח לכבישת מלפפונים חמוצים. הדלת נפתחה ועמד שם וַסִּי, בעלה שלה, במכנסיים תחתונים וגופיית סבא.
Когато съседът ми звънна на вратата към десет вечерта, държеше чужд ключ в ръка. Седях си сама в кухнята и миех купчината чинии. Целият ден беше хаос
בחורף 1943, בבית חולים קפוא בגליל, כירורג עייף בשם יונתן מימון מוצא בשלג ילד גוסס שאין לו אף אחד בעולם מלבד ארנב ישן ומרופט. יונתן לא מנסה להצטייר כגיבור
יומן אישי, תש”פ”ו, תל אביב נעלתי את דלת הכיתה במפתח. הקליק המתכתי הדהד בחלל, כמו יריית פתיחה לשקט כבד. הסתובבתי אל עשרים וחמישה תלמידי י”
לא אתן את המפתח אתה קולט שבאמת עשינו את זה? לחשתי לשאול איתן, בעודי עומדת באמצע החדר הריק עם המפתח ביד. המתכת הייתה קרה וכבדה, ולחצתי אותו חזק עד שהשינים
ישנו פתגם נפוץ: “פשטות גרועה מגניבה.” פעם זה נשמע לי מוגזם, אבל המציאות הסבירה לי היטב מה מסתתר מאחורי המילים האלו. זה קרה לפני כחצי שנה, כשבבניין
נעלתי את דלת כיתת ההיסטוריה במפתח. קול המתכת נמהל בשקט כמו ירייה במרחב שמישהו כיבה בו את האור. הסתובבתי אל עשרים וחמשה תלמידי י”ב שהביטו בי בדריכות.
את כל עולמי גדי התיישב ליד העריסה, עיניו לא משות משיָנה של בתו, יעלי. הילדה שכבה על הצד, פיה קצת פתוח, נשימתה השקטה כמעט לא נוכחת, מרחפת בין הצללים שהטילה