״איפה הקציצות?״ שאלה רונית בקול מבולבל, כשהיא מביטה בקערה הריקה שעמדה על המדף האמצעי במקרר. ״הכנתי אתמול עשרים קציצות! כמעט שני קילו בשר טחון!
״רחל, את באמת חושבת שברגע שהורדת לה את השרשרת היא הפכה לכלבה חופשייה?״ שאלה המוכרת והביטה בה בעצב. ״אבל היא באמת חופשייה עכשיו. אף אחד כבר לא מחזיק אותה!
“מה זאת אומרת שהוא לא נמסר לאימוץ?” לחשתי. הרופא שתק. הוא הסיר לאט את שרשרת הכסף מצווארו והניח את התליון בכף ידי. הפכתי אותו.
מרק ודוביאק היה בן ארבעים ואחת ובעל מוסך ברחוב הירקון בחולון, כשאשתו אורית הביאה הביתה ניירות שהיו צריכים לשנות הכול. במטבח שלהם התערבבו ריח של שמן מנועים
רגליים חפות ושקט מוחלט הזרוע הכבדה שלי עדיין רעדה כשירדתי מהאוטובוס הירוק של "דן" ברחוב אלנבי, מול הסניף הגדול של הבנק. בכיס המעיל שלי היה דף
אומרים שהזמן מרפא את כל הפצעים. פעם גם אני האמנתי בזה. היום אני יודעת שיש פצעים שלא באמת נרפאים. הם פשוט מפסיקים לדמם, ואנחנו לומדים לחיות איתם.
מי שיש לו ילד בבית הספר מכיר את הדבר הזה שנקרא ״קבוצת הווטסאפ של ההורים״. זה לא סתם צ׳אט. זה עולם בפני עצמו. מקום שבו אפשר לריב במשך חצי שעה על צבע הווילונות
ארבע מאות שקל בשנה — כך הרוויחה מרגלית אדרי מכך שאנשים אחרים הצליחו כלל להגיע לעבודה בזמן. לא מאדם אחד. מכולם בשלוש הרחובות בתל אביב שטיפלה בהם מדי בוקר
בובי, הכלב הזקן, הרים את ראשו באיטיות והביט באישה שישבה לידו. עיניו כבר לא היו צלולות כמו פעם. הפרווה סביב אפו הלבינה, רגליו כאבו, וכל תנועה דרשה ממנו מאמץ.
קוראים לי רחל, אני בת 63, וכבר חמש שנים שאני אלמנה. מאז שבעלי יעקב נפטר, אני גרה לבד בדירת שלושה חדרים בחיפה. זאת לא דירה מפוארת. אין בה מטבח חדש או רהיטים יקרים.









