יום חמישי, 10 ביוני 2026 היום חזרתי במחשבות אל האירוע שהפך את חיי לגמרי. אחרי שעליתי לחמישים ושש, הבנתי שלמרות גילו שלפעמים מזדקף, הלב עדיין מחפש אהבה חדשה.
היי, חחח, אז תקשיבי, זה קורה לי עכשיו, ובסוף בטח תצחקי. אני מרים, חוגגת שמונהים היום, ובשנה האחרונה חייתי בחדר הקטן בבית של נכדתי שירה. החדר היה ממש מקלט
דפיקה קלה נשמעה על הדלת. קפאתי במקומי. מי ייגיע בשעה הזו? צעדתי קדימה ופתחתי במקצת. בפתח הציף מבט העיניים המודאגות של הרבית הרבת שנים של הבית, רחל.
במהלך האביב של השנה ה80 לחיי, כשאחרי ששנתיים נישאתי מחדש, נכנסתי למאבק שמאיים לשבור אותי לנצח. נכדתי תְצָפִי, שגרה איתי במרכז ירושלים, בּדירתה הקטנה, הוציאה
מלי בתי ובעלי נעלמו לפני שנתיים ואז, ביום קיץ חם, נכדוֹתיי קראו בקול רועם: סבתא, תראי, זאת אמא שלנו ואבא שלנו! אלונה הייתה על חוף של חוף דור, בחול הלבן
לוד! את בבית? קרא ליהקשר של יוסי, נכנס לדירה. אני במטבח, ענתה דבורה. היום היא חזרה הביתה מוקדם ועמדה לבשל ארוחת ערב. יוסי הסיר את המעיל, נשטף בזרזים ונכנס למטבח.
היום יקר לי במיוחד, ולכן אני מרשמת בו במחשבותיי, כאילו מדובר במכתב לעצמי. הייתי במטבח, מטגנת קציצות, כשפעם אחת נשמע צלצול של הדלת. פתאום נעמד לפניי בעלי
גידלתי בת שהביאה לי אהבת בעלי. כן, קראת נכון. חלק מהקוראים יחשבו שאני משוגעת וצריך שאפנה לטיפול, אבל אני מבקשת שתשמעו את סיפוריי עד הסוף.
12. juni 2026 I dag gik jeg med Maren Sørensen, min mor, til den lille indhegning foran det gamle rækkehus i Vesterbro. Hun støttede sig mod den fletning
חצי חיים חייתי לבדי. לא, הייתי נשואה, אך גבריי עזב את הבית אחרי שנת נישואינו. באותו זמן נולדה לי בת תמר. לבסוף, דוד, בעלי לשעבר, עבר אלינו עם בתנו דירת