אני עובדת שתים עשרה שנה באותו בנק, בבאר שבע, במחלקת האשראי, ותאמינו לי שראיתי הרבה דברים. אנשים שבכו לידי כי לא הצליחו להחזיר את ההלוואה, בני זוג שהגיעו
כל הנצנצים, כל הפלאשים, כל החיוכים המתוחים — זה היה חלק מהעבודה. דנה אשכנזי, שחקנית שרוב הציבור הכיר בזכות תפקיד ראשי בסרט שעלה שבוע קודם לכן בקולנוע לב
הקרשים הישנים של רחוב שינקין חרקו מתחת לנעליים של מיכל כהן כשנכנסה לתכשיטיית "אבן יקרה" במעלה הרחוב, בין בוטיק נעליים לבית קפה שמוכר עוגיות שקד
גברת שולמית אלקבץ עצרה את כל אולם האירועים כשתפסה את צווארון המלצרית הצעירה מול מאות אורחים. זה קרה בחתונה של נכדה רחוקה, באולם "גן העדן"
הטרמינל בנתב"ג לא נרגע לרגע, גם בשתים עשרה בלילה. מזוודות מתגלגלות על הרצפה המבריקה. קול קורא מספרדית. קול קורא בעברית. נוסעים ממהרים לשערים בלי להביט לאחור.
— את שמה את המפתחות על השולחן. עכשיו. נגה עמדה בפתח הדירה שלה ברחוב ביל"ו בחולון, ידיים שלובות על החזה, הקול שלה רועד מכעס. בפרוזדור, מוקפת בשתי מזוודות
״קטיה, בואי תראי מה שלחו לך! איזה אנגלי כתב לך הודעה. נראה לי שהוא רוצה לראיין אותך.״ ניקולאי הביט במסך במבט מבולבל, כאילו גם הוא מתקשה להאמין למה שהוא רואה.
דלי מים מלוכלכים פגע בי לפני שתומר הצליח לרדת מהמדרגות. הנוזל האפרפר נשפך מהפאה, חדר לצווארון הסינר הישן, והתכנס לשלולית לצד נעלי הספורט הבלויות שלי.
שלושים ואחת שנה בניתי את החווה הזאת אבן אבן. כל שביל. כל מכלאה לכבשים. כל בוקר שבו קמתי לפני עלות השחר. החווה הזאת, על הגבעה שמעל מושב בארות יצחק, לא היתה בשבילי רק נכס.
שלושים ואחת שנה הייתי אשתו של מוטי. לא "הייתי" בעבר, כאילו מתה — פשוט היה יום, יום שלישי בסוף ספטמבר, שבו המילה הזאת הפסיקה להתאים לי.