Life Lessons
זוהי סיפור על הסיבה שבגללה עזבתי את בית הבן שלי חמש עשרה דקות אחרי שהגעתי.בשתים עשרה השנים האחרונות, מאז שמרים שלי כבר לא איתי, עולמי הצטמצם לתא הנהג של
יומן אישי יום שלישי בערב לפעמים אני תוהה איך החיים מתפתלים ומוליכים אותנו בדרכים שלא צפינו מעולם. עזבתי את הבית של ההורים שלי בתל אביב ונסעתי ללמוד בירושלים.
Life Lessons
Tengo cuarenta y un años y llevo casada con mi marido desde que tenía veintidós. Hace dos meses me asaltó un pensamiento que nunca había tenido el valor
מבט אל הריק דימה ועדי התחתנו כשהיו בני תשע-עשרה בלבד. כל עולמם היה זה בזו, נשימה אחת, אהבה מטורפת שכאילו אין לה גבול. ההורים שלהם, שידרו בלב כבד אבל בהחלטיות
אז תשמעי מה קרה, חברה אחת mă întreabă, ממש מופתעת: “מעניין למה לא השאירו כלום לבעל שלך בצוואה? והנכדים שלהם באמת צריכים עזרה!”
o întrebată o prietenă uimită: “מעניין למה הם לא השאירו כלום לבעלך? וגם הנכדים שלהם צריכים משהו!” “אה, מי יכול להבין אותם?”
Mamá, ¡te quiero tantísimo! le decía yo cada mañana mientras untaba la tostada con mantequilla, allá por mis catorce años. ¿Ah, sí? me respondía mi madre
אני תוהה למה לא השאירו כלום לבעלך בצוואה שלהם? וגם הילדים שלכם צריכים משהו, לא? שאלה חברה שלי בפליאה. מי בכלל מבין אותם? עניתי לה, ומריצה עיניים לשמיים.
כשבישרתי לבעלי על הריוני, פניו נותרו חתומות, נעדרות כל שמץ התלהבות. ציפיתי שיתמלא באושר עילאי, אך להפתעתי קפאה בו כל שמחה. תמיד חלמנו להיות הורים, עברנו
תקשיבי, כשסיפרתי לאורי, בעלי, שאני בהריון לא היה אצלו שמץ התרגשות על הפנים. חשבתי שהוא יקפוץ משמחה או משהו, אבל זה לא קרה. הרי תמיד דיברנו על זה שנרצה