אל תדאג, אוריה! אל תתמרמר! לפחות חיגגת את ראש השנה בגדול!
העיר שלנו, תל אביב, מזמינה אותי. אני יורד מהמהירות, חוצץ את הכיכר של תחנת האוטובוס וממשיך לעבר תחנת האוטובוס. אני לא מוסר לאשתי אורלי שאני מגיע היום.
המצב רוח שלי לא במיטבו, כי זה עתה היה לי ויכוח מביך עם אורלי. היא תטען שוב שאני אדיש ובודד, תתלונן ותגיד שאני חרסן. למה אדיש? בעצם רציתי לאחל לה שנה טובה, והיא השביתה לי את הטלפון. נעלבה!
שלושה ימים אני מנסה להתקשר אליה, והיא לא מרימה. אז גם אני נעלב, מפסיק לחייג. ולא לשכוח היא אפילו לא מברכת את הוריי ואת אחותי, ובכל זאת, עכשיו אני עומד לומר לה זאת מהרגיל.
גם היא לא חפה מפגמים, ולכן היא צריכה לענות! איך אומרים? ההגנה הטובה ביותר היא התקפה.
מתעורר עם רוח חזקה, נכנס לבניין שלי עם תחושת קרב.
הדירה מקבלת אותי בדממה.
היי! מי כאן בחיים? אורלי, אני כאן! צועק בקול רם, אך אין תגובה.
מתבונן במטבח אין אורלי, בחדר אחר ריק, בחדר נוסף ריק. מיד מבחין בשינויים: ליד הקיר לא נמצא עריסת תינוק, המגירה שעמדה על ארון החיתול והעגלון שנקנה מהורי אורלי נעלמו.
רץ אל הארון: חצי המדפים שבהם היו בגדיה של אורלי ריקים לחלוטין.
היא השתגעה? זרקה אותי? חושב אני.
מתקשר לחמותי, אך אף תשובה. מתקשר לקתיה, החברה של אורלי גם שקט. סוףסוף, מצליח להרים את הטלפון של מיכה, בעלה של קתיה.
מיכה, היי! תן לי את הקו של קתיה, לא מצליח לתפוס אותה.
קתיה עם הילד שלה במושב, חגגנו שם ראש השנה. יש בעיות קישור.
הגעתי אתמול כי היום צריך לעבוד במשמרת, הם עדיין בחופשה, משיב מיכה. למה אתה צריך את קתיה?
חשבתי שהיא אולי יודעת היכן אורלי. הגעתי מההורים, והיא לא בבית. כל הדברים שקנינו לתינוק גם נעלמו, מסביר אני.
אז באמת היא הייתה אמורה להפוך לאם בקרוב. אתה יוצא לחופשה בחגים ונותן אותה לבד בבית? מתפלא מיכה.
היא לא רצתה לנסוע, למרות שהרופאים קבעו תאריך בין ה10 ל11 בינואר. היה אפשר לנסוע.
מזל טוב, שאריק, אתה מצחיק, אומר חברי.
למה? לא מבין אני.
כי כנראה שאתה כבר רווק. טיפש! תתקשר לבית החולים, היא בטח שם, ממליץ מיכה.
עשר ימים לפני.
אני לא מבין, אוריה, אומר קולי של אימא בטלפון, למה אתה צריך לשבת בבית בחג? אורלי לא רוצה לנסוע, אתה רק בא לבד. המועד קרוב, אתה תחזור בזמן.
ועוד יותר, כמעט כל המשפחה מתאספת: דודה נועה והדוד רוני מגיעים, נורית ואלון באים, עפורה עם יובל. וגם אני עם אבא ומירב עם יובל.
מירב הזמינה לנו חדרים במלון כפרי ביער לחג, ארבעה לילות, מה30 לדצמבר עד ה2 בינואר.
ב30 בדצמבר במסעדה יתקיים בנקר עם אמנים מוזמנים. שילמתי למענך, תחזיר לי אחר כך. תשהה אצלנו עד חנוכה, וב8 תצא. תספיק לפני תאריך הלידה של אורלי.
אורלי מסרבת לנסוע:
אוריה, אפשר שהקשר יפרק אותי בכל יום. תדמיין כולם חוגגים, ואז לי מתחיל הלידה. האם אמבולנס תגיע בזמן למלון שבחוץ?
לא, אני לא הולך לשום מקום.
האמא צודקת, נשים היום מודדות מחלה כהישג, והולדת תינוקת כפעולה של גבורה. היא הביאה שלושה אל העולם, כמעט לא ישבה בדעת, והכל היה בקצב.
הבנתי שכנראה היא צודקת, אבל דמיינתי כמה משעמם יהיה בבית בליל ראש השנה: רק אני והיא סביב שולחן צנוע היא כבר אמרה שהיא לא מתכוונת לבשל משהו מיוחד. הרגשתי עצב.
באותו זמן כל המשפחה תדלקה במוזיקה, תרקוד ותשיר במלון. ולבסוף יצאתי לבדו.
במלון הכפרי האווירה הייתה שמחה. כשעה לחצות, ראש השנה כבר מתקרב, יוצא מהאולם למספרה כדי להתקשר לאורלי, אך היא לא מצליחה לענות.
טוב, אתה מתעצבן, ובסוף האשמה עליך חשבתי. הייתה יכולה להיות כאן ולחגוג איתנו.
למחרת, אמא מביעה את תסכולה כלפי כלה:
אורלי אפילו לא התקשרה, לא ברכה אותנו עם אבא בחג. היא נעלבה! אתה השארת אותה לבד, בן.
היא לא מבינה מהי משפחה אמיתית. אנחנו כאן יחד, והיא מאחור. בוא נשב ונחשוב.
באותה לילה, אורלי לא הייתה איתנו. אם חשבה על מישהו, זה היה עלי, ולא על חמותי וחורפא.
הוריה של אורלי, אחרי שגילו שהבת נותרה לבד בחגים, קראו לה לבוא אליהם. לא תכננו ארוחה גדולה.
אח של אורלי גר בתל אביב, עובד במפעל מתמשך, ולא היה לו חופשה ארוכה, ולכן הוריה רצו לחגוג ראש השנה רק הם שניים.
ב30 בדצמבר, בשעה תשע בערב, אורלי ואמא מכינים את השולחן, פתאום היא מרגישה כאב.
קראו לחירום. אמא הלכה עם אורלי, האבא רדף אחריהם ברכבו.
אורלי חוגגת את ראש השנה בבית חולים, הוריה מחכים בחלל הממתנה. היא הופכת לאם של בן…
שאריק, הלך על עצתו של החבר וקרא לבית החולים.
קולסק? אתמול כבר שוחררה, ענה המוקד.
איך? כבר יש תינוק?
כן, הראשון בינואר, בחצות.
ומי הביא אותה מבית החולים?
גבר צעיר, איננו רושמים זאת ברשומות!
הבנתי שרק הוריה יכולים לקחת אותה, ולכן היא והילד שם איתם.
קניתי זר של ורדים וקלטתי לשם.
הדלת נפתחה על ידי החם של האמא.
אני כאן,
שלום, באתי לראות את אורלי, אומרתי.
למה? שואל אביה של אורלי.
בעצם, אני בעלה, משיב החתן.
אורלי, קורא החם בקול רם, בא כאן גבר שמדבר שהוא בעלך, רוצה לדבר איתך?
לא, תן לו לעבור, משיבה אורלי מהיום השני של הדירה.
החם מרחיב ידיים:
היא לא רוצה. להתראות, בחור צעיר! סוגר את הדלת.
עמדתי כמה שניות והתקשרתי שוב.
הפעם פתחו לי האמא אישה גבוהה, חזקה, קולנית. באמת נראיתי מעט מפוחד.
אתה לא מבין? שאלה.
תן לי להיכנס, התחלתי באומץ. יש לי זכות
לא הספקתי לסיים. היא שלפה את הזר מהידיים והכה אותי כמה פעמים בזר.
על מה אתה מדבר? עורך דין יספר לך! אל תתקשר יותר, הנכד שלי ישן, אמרה, זרקנה לי הרגליים וסגרה את הדלת.
חזרתי הביתה, מרחרח את פניי הוורדים יפים, אבל קוצים.
הגעתי הביתה, התקשרתי לאמי:
תאר לך, לא גרו אותי בכלל, ולא הרשו לי לראות את הבן.
אל תדאג, אוריה. אורלי תחזור עם הילד בזרועותיה. אל תשלח כסף, תן לה להאכיל בעצמה. בעוד שבוע-שבועיים היא תחזור הביתה. עכשיו תישן, מחר עבודה.
כך עשיתי: ארקתי קופסאות קפיצות, אכלתי כיסונים מהשוק ונמלט לשינה.
ישנתי בשלום, מבלי לדעת שזה הלילה האחרון שאני חולם בדירה הזו.
בבוקר הבא, כשחזרתי מהעבודה, כל הציוד שלי היה ארז בחביות ושקיות שחורות על מדרגות הבניין.
הדלת נפתחה על ידי חמותי, שגרה בדירת שני חדרים שבה גרנו עם אורלי.
אז מה, יקירי? זוכר את כתובת המעונות? אולי צריך לרפרוץ? כל מה שנשאר כאן תוציא המנקה מחר!
הייתי צריך לעבור למעון.
המשפט הפריד אותנו, ושכרתי דירה, אבל אחרי קבלת המשכורת, מה שהחשבונאית קצת קיזזה, חמשת אלפים חדשים לצורך מזונות והוצאות, הבנתי שלא נשאר הרבה לחיות.
אתה צריך לחסוך! תצטרך לבנות לעצמך דירה, אמר מיכה. אל תדאג, אוריה! אל תתמרמר! לפחות חיגגת את ראש השנה בגדול!
אורלי שלושה שנים גרה עם הוריה, שעזרו לה עם השגריר הקטן, והדירה שכורה. כשהחלה לעבוד, חזרה עם הילד לביתם. אחרי שיפוץ, שום דבר לא הזכיר את שאריק וְמשפחתו.
מה דעתכם על מעשיו של שאריק? כתבו בתגובות, לחצו לייק.
חברים, אם אתם רוצים עוד סיפורים, השאירו תגובה ואל תשכחו לסמן אהבה זה נותן לנו מוטיבציה להמשיך לכתוב!
