היא, יעל, вагинת. בעלה, איתן, אינו נוטש אותה כל ימי ההריון. הוא ממלא כל משאלה ופתק שלה, משרת אותה ברצף. לבסוף, היום הגדול מגיע: איתן נוהג את יעל לבית החולים במרכז תל-אביב. כשהנערתהדולפין נולדת בריאותה, הוא משחרר נשימה של הקלה. אחרי הטקס הקטן, האבא החדש יוצא הביתה לנוח. במחרת הוא חוזר לביקור, אבל האחות אומרת לו:
אין לךהאם, היא עזבה.
הוא מתפלא. האחות מושיטה פתק, קופל חצי קפלה. איתן מגלה את המילים: «אל תחפשו אותי».
בשלב אחר, איתן, מנהל מחלקת המכירות בחברת הייטק בירושלים, רווק. כשמאזינה את יעל, העובדת החדשה בגיל 22, היא נכנסת למחלקה לראשונה. הוא פונה אליה בחיוך חמים:
בוקר טוב, קולגה.
בוקר טוב, משיבי יעל בקול רך וחיוך.
הוא מציג לה את המדריך ומסביר שהמנחת, ענת, תלווה אותה. הקולגות, רובן נשים, מציצות ומסתכלות על המנהל כשהוא מתרחק. ענת לוחשת לחברתה נועה:
מאז מתי איתן משקיע בתיקים חדשים?
יעל משקיפה משנית, מתבוננת סביב באיזור החדש, שותקת. היא בת 22, כבר מגלה ממגילה של קשרים עם מרצים מבוגרים יותר, אך כששמעו שמעו שהקשרים נחשפים, היא נאלצה לסיים.
אחרי כמה שבועות, איתן מזמין אותה לקפה אחרי העבודה.
למה לא? אתה הבוס, צריך לתחזק קשרים.
היא מחייכת בעדינות, הוא מתרגש. איתן בן שלושים, עדיין רווק, יחסים קלים שלא מובילים למשהו רציני. הקשר מתקרב, הם מתחילים לצאת, ומתקרב הרגע שבו הוא מודיע לחבריו שהזוג מתכנן חתונה.
הוא מקבל את כל דרישותיה של יעל ללא היסוס, כולל התנאי:
אין ילדים עדיין, אני רוצה לחיות לעצמי. כשארגיש שאני מוכנה לאמא, אגיד לך. עד אז, אהוב, אין חיתולים ולא חולצות תינוק.
הוא מניח שהזמן יעבור ויעל תבין שלא ניתן לחיות בלי ילד. אך כל פעם שהוא מעלה את נושא הקיום, היא חוסמת אותו:
אהובי, כבר אמרתי לך, ואל תדחוף אותי למצב הזה.
יום אחד הוא רואה אותה יוצאת מהאמבולנס עם מבחן הריון ביד.
מה, יעל? את בהריון?!
היא מנענעת בראש. הוא מקפץ לשמחה, מחזיק אותה בזרועות, והיא בוכה. הוא מנסה להרגיע, ממלא נשיקות על לחייה המרטיבות מדמעות, וקורא:
אל תזעי, זה שמחה. אני אוהב אותך, יעל, יהיה לנו ילד!
היא מתעקשת שלא רוצה להיראות מלאה, הולכת לרופא ומבקשת לסיים. איתן מגיע בזמן למרפאה, מונח אותה בחוץ בכעס:
בבקשה, יעל! אל תעשי דבר, תן לילד שלנו לבוא לעולם. אני איתך בכל שלב, מבטיח!
היא מסכימה רק בתנאי שלא תצטרך להחליף חיתולים ולא לקום בלילות. כל תקופת ההריון הוא עומד לצידה, ממלא כל משאלה. לבסוף הוא נוהג אותה לבית החולים בירושלים. כשהתינוקת, עלונה, נולדת בריאה, הוא משחרר נשימה של הקלה, עולה על הרכב ונסע הביתה למנוחה.
למחרת הוא חוזר לביקור, והאחות אומרת:
אין לךהאם, היא ברחה, לא קיבלה את הילד.
הוא מזיע, מבקשת ממנה לחפש אותה. היא מוסיפה:
הנה פתק.
הוא פותח את הפתק ורואה שלוש מילים בלבד: «אל תחפשו אותי».
הוא אינו רואה את יעל במשרד, בבית, הוא לא משיב לשיחות, היא משנה מספר נ״ל. אחרי חודש וחצי היא מתקשרת:
אספי את החפצים שלי, אריק מגיע לקחתם. תגישי תביעה על גירושין, אני לא אחזור.
הדיבורים על הילדה נעלמים, היא לא צריכה אותה, והוא אף הוא לא. היא ממשיכה להיות האם והאב של עלונה בעזרת סבתו, שמתגוררת קרוב ומשתתפת בטיפול בילדה.
במקביל, שירה, עובדת בתור חיית מחמד, מתמודדת עם המשפחה שלה. היא מקבלת שיחה מבית הספר של בנם, דניאל, בכיתה ב׳.
בבקשה תבואו מייד, הוא יצר בעיה!
שירה תופסת את התיק, מבקשת יומיים מהעבודה ורצה לבית הספר.
דניאל נולד למרות שהרופאים קבעו שאין אפשרות בעלו של שירה, איתמר, אמר לפני החתונה שלא יוכל לילדים, והציג תעודות רפואיות. הוא היה נישואיו השלישי.
שירה, שלמרות הכול, נכנסת להריון, מקבלת תעודת הריון של שמונה שבועות. היא מציגה לאיתמר את המכתב:
יש לנו חדשות, יש לנו תינוק!
הוא מתגבר, אומר:
שמחה? למה? האם גרמת לי להרות?
לאחר זמן קצר, הוא מראה חוסר רצון, אומר:
טוב, נקבל ילד, אפילו אם הוא לא שלי.
שירה נותרת שקטה, לא משכנעת אותו שהרופאים טועים. הילד, דניאל, דומה מאד לאיתמר, אך הוא לא מזהה זאת. חודשים לאחר הלידה, איתמר מתחיל לריב עם שירה על אמצעי תמיכה כספיים.
למה רשמת אותי כאב? מי ישלם את האלות?
שירה רועדת, בוכה, מבקשת שמחה. היא עושה בדיקה שמאשרת שאיתי הוא אביו, אך הוא ממשיך לקפוא. לבסוף היא לוקחת את דניאל לאמא שלה. היא שוכרת חדר בעיר רמתגן, הוא מוצא אותה שם, היא מגישה תביעת גירושין. היא עוברת לגור בעיר אחרת עם בנה, עובדת, והחיים מתייצבים.
היום דניאל לומד בכיתה ב׳, והתקשורת עם בית הספר מתחדשת. היא רצה לבית הספר כשהיא שומעת קולם של ההורים של דניאל, גיא ואלינה, שמגיעים להבנת המצב.
הם מתיישבים לפני משרד המנהל, אלינה מתבוננת בחיוך. המורה, מרה מרינה, אומרת:
טוב, זה מה שנוצר, אלינה נחשפת לדניאל
הילדים מתווכחים, האמא של אלינה, שירה, והאב של דניאל, איתמר, מתווכים. שניהם מבטיחים:
נפתור בינינו.
הורים משייכים:
אני איתן, אבא של אלינה.
אני שירה, אמא של דניאל.
דניאל ניגש לאלינה ומתנצל:
סליחה, אלינה.
היא לוחצת עליו יד:
גם לי סליחה.
במקביל, הם מציעים ללכת לפיצה, הילדים מתלהבים, מתחילים לצחוק יחד.
קול השיחה נגמר:
מה דעתך על פיצה? שואל איתן.
בואי, אמא!
באותו הרגע אלינה אומרת:
אל תחשבו שזה רק שטויות, אנחנו באמת ניזכרנו.
ההורים מאשרים, הילדים הולכים לחגוג יחד, והקשר ביניהם מתחזק.
הזמן חולף, איתן ושירה נזכרים בפגישה הראשונה שלהם, צוחקים על כך שהילדים שלהם התחילו מריבה שהפכה לחברות.
הקיץ מגיע, שירה מצפה ללדת בן נוסף, והדניאל עם אלינה מתכננים שם לבן הקטן בשם בוגדן.
הסיפור ממשיך, והקהל מזמין תגובות ולייקים, כדי לעודד אותנו להמשיך לכתוב.
