Author: Alejandro García
הנאומוּת של החופה ששינתה את הכול 4אוקטובר2025 היום, בערב של חופה בתל אביב, קיבלתי את הע microphone ונגעתי בו ברגישות. הלב שלי דפק בקצב מהיר, כמעט שלא שמתי
למה אתה לא פותח את הדלת? לא רוצה! ולא אפתח. אורחים צריכים להודיע מראש, ולא לחדור למזווה, למקרר ולארון. למה לא תפתח זה אומר? זאת אמא שלי!
היום, בערב אחרי ארוחת הערב הקטנה שהכנתי בחוץ, הרגשתי צורך לכתוב את כל השטויות שמתרחשות בביתנו, אולי כך יתבהר לי מה קורה בעיני. — הקול השקט של הילדה
יום שלישי, 12 במרץ יומן אישי היום עברי עם קץ של סערה שמחה וצרה, והרגשתי צורך לכתוב את המחשבות לפני שהן יתפזרו. אני, אבי, מתגורר בתל אביב עם אשתי יעל ושני
היום היה יום שמח בטון של משבר. בבוקר, כשקול המגש רעד על השולחן, רויטל פטרית חמותי השיבה לי את נתחי בשר שהכנתי בחלקה למרק. היא חייכה מריר ושאפה בקול חמור
החיים זרמו בקצב הרגיל: לגדל בן, לבנות בית, להיות לצדו של בעל אהוב. תמרה בחרה באברהם מתוך כל הגברים רק הוא נגע בלבה. כשאברהם חזר מהצבא, הם נישאו.
זוהרה, נכדיך קִצְצוּ את כל שיחי התות! אפילו השכנה לא נִדְהֵמָה. ואז? הילדים הם. מה זאת אומרת? הם הרסו את כל הקציר שלי! טוֹבִי, למה את מתעצבנת?
יומן, 12 באוגוסט 2026 היום, אחרי שנים של שקט, חזרו אלי הזיכרונות כמו גל רועש שמגיעה אל החוף בלילה. אני מתיישב על הכיסא לפני השולחן הקטן במטבח, עט ביד ועטיפה
28 במאי 2026 היום חזרתי על אותו ויכוח שהשמעתי כמה פעמים בשבוע האחרון, והלב שלי נעטף בחום של דמעות. היא לא שייכת כאן, היא לנו לא אחת, צעקה בת קול של בתי
היי, צאי למטבח! קלטתי את קולו של יובל ולא היה לי סובלנות יותר. אורית עיניים קבועות על מסך הסלולרי. יובל שלח לה בפעם הרביעית בחצי שעה: «חחלה, קח את השיחה».