Author: Alejandro García
שוב אמא עם השוכר שבבית והאיש הנוסף הגיע. כבר אחרי כמה משקאות אירית ישבה בפינה מאחורי הקומה הקטנה. אין לי מקום להימלט אליו, בחוץ כבר ירד שלג.
היה לי נישואין מדהימים בן, שני ילדים, והכל היה במלואו. פתאום, באותו היום שהייתה קהילה, גברתי חזרה הביתה לאחר תור העבודה ונקלעה לתאונה. חשבתי שאיני אוכל
זוכרת איך, לפני שנים רבות, חייתי עם בעלי דני בדירתנו הקטנה בתלאביב, משולמת משכנתא וחשבון חשמל כל יום מתרוצצים בין משמרות המשמרת עד הלילה.
היה לי רמז על מסורת ייחודית של תזילה, בחורה צעירה מִתִּיקוֹן, שלכל שנה, לפני ערב השנה החדשה, נוהגת לשאול מזל אצל מדעניתבדיונות. מאחר והיא חיה בתל אביב
כאשר ניתנה לי, יעל, במתנה לבית החדש שלנו חתול בריטי שחור לחלוטין, נשארתי כמה דקות בהלם הדירה הקטנה והצנועה, חדר שינה יחיד, שרק בקושי חיסכתי כדי לשכור אותה
הזיכרון של מר דוד לוין, שהיה אז בן חמישים ושש, מתעופף אליי כמו קיטור מתפשט על נוף של תל אביב הישן. הוא נזכר בוקר אחד, כשהחנה את מרצדס שלו במעלה רחוב בן
יובל היה יוצא מהבית אחרי משמרת ארוכה כמהנדס בחברת בניה בתל אביב. ערב חורפי רגיל, הכל סביבו היה משוגע כמו שמיכת שגרה משעממת. כשהוא חצה ליד מכולת רבת-המבצעים
שב! אין לנו אף אחד בבית! אומר שלם אריאל. כן, דופרים! קופאת יעל, קמה מהספה. תן להם, משיב אריאל. ואם זה מישהו חשוב? שואלת יעל. או משהו דחוף?
נועם היה בן ארבע עשרה, וכל היקום כעס עליו. יותר מדויק הוא לא נרצה להבין אותו. שוב אותו פורץ! לחשה דודה רוֹנה מהקומה השלישית, עוברת במהירות לצד השני של החצר.
כאשר דניאל נתן לי אורית את המפתחות לדירתו החדשה, הרגשתי שהקפיצה הגדולה שלי בחיי סוף סוף הגיעה. אף שחקן הוליוודי לא חיכה לפרס האוסקר כמו שאני חיכיתי לדניאל