השער של יוסף לא נסגר מאז הקיץ שעבר. הבריח התנתק כשהוא דחף אותו בכתפו, כי הידיים היו תפוסות בדליים. מאז התנדנדה הדלת על ציר אחד, והרוח טרקה אותה בלילות, כאילו מישהו בא והלך ולא החליט להיכנס.
יוסף התרגל. הוא בכלל התרגל מהר לכל דבר. לזה שאישתו מתה לפני שלוש שנים. לזה שהבן מתקשר פעם בחודש, בימי ראשון, והשיחה מסתיימת בארבע דקות. לזה שהגינה מתמלאת עשבים, כי הגב לא נותן להתכופף, ולשכור עזרה זה להודות שהוא לא מסתדר.
החתולה הגיעה בספטמבר. אפורה, עם כתם לבן על החזה ואוזן קרועה. התיישבה ליד המרפסת והביטה בדלת. לא מיאווה. לא התחככה ברגליים. פשוט ישבה, כאילו באה לעסק ומחכה לקבלת פנים.
יוסף יצא, הביט בה ואמר:
– גם לי אין מה לאכול.
החתולה לא הלכה.
הוא חזר הביתה, הוציא מהמקרר חתיכת בקלה מבושלת, הניח על נייר עיתון והוציא למרפסת. החתולה אכלה את הדג, ליקקה את עצמה ושוב התיישבה באותו מקום.
– טוב, תשבי, – אמר יוסף.
באוקטובר היא גרה בבית. לא בגלל שיוסף הזמין, אלא כי בוקר אחד הוא פתח את הדלת ומצא את החתולה ישנה על שטיחון המסדרון. איך נכנסה – לא ברור. הדלת הייתה סגורה. אחר כך הוא שם לב שחלון המטבח לא נסגר לגמרי, והבין.
הוא לא תיקן את החלון.
הילד השכן, תומר, עבר ליד ביתו של יוסף כל יום. הוא היה בן תשע, למד בכיתה ג’, וחזר מבית הספר דרך הסמטה כי זה קצר יותר. השער עם הבריח התלוש היה בדיוק במסלול שלו. תומר תמיד הביט לחצר – לא מתוך סקרנות, אלא כי מאחורי המחסן של יוסף צמח עץ תפוח ישן, ובסתיו היו מתחתיו תפוחים צהובים, קטנים, חמוצים, ותומר בכל זאת אסף ואכל.
עכשיו לא היו תפוחים. אבל ההרגל להביט נשאר.
באותו יום חמישי תומר הלך מבית הספר וראה את יוסף עומד על המרפסת עם שק בד ביד. השק זז.
תומר עצר ליד השער. השק בידיו של יוסף התעוות, ומשהו בתוכו גירד, עמום, כמו ציפורניים על קרש.
יוסף לא ראה את הילד. הוא ירד מהמרפסת, חצה את החצר לרכב – סובארו ישנה שעמדה ליד הגדר, מכוסה שכבת בוץ. פתח את הדלת האחורית, הניח את השק על המושב וחזר הביתה.
תומר עמד ולא זז. הלב דפק כאילו רץ, אף על פי שעמד במקום. הוא ראה ליד ביתו של יוסף את החתולה. אפורה, עם כתם לבן. לפעמים היא ישבה על אדן החלון והביטה לרחוב. תומר פעם נופף לה ביד, והחתולה הטתה ראש, כאילו לא הבינה.
שק. חתולה בשק. תומר ידע מה זה. סבתא סיפרה שפעם בכפר הטביעו גורים בנהר. לא מרשעות, אלא כי אין מי שיאכיל. סבתא אמרה את זה ברוגע, כמו על מזג האוויר, ותומר אז לא יכול היה להירדם עד חצות, כי דמיין שק ששוקע במים שחורים.
יוסף יצא שוב. עכשיו בידיו קופסת קרטון. הוא הניח אותה על המושב האחורי ליד השק, התיישב מאחורי ההגה והניע את המנוע. הסובארו שיעלה, נחרה וזחלה מהחצר דרך השער הפתוח.
תומר נצמד לגדר שהרכב לא יפגע בו. יוסף עבר לידו ולא סובב את ראשו.
הילד רץ הביתה.
אמו, עדנה, עמדה במטבח וחתכה בצל. עיניים אדומות, אבל לא מבכי, אלא מהבצל. תומר פרץ למסדרון, לא חלץ נעליים, ומהפתח צעק:
– אמא, יוסף הכניס את החתולה לשק ולקח אותה!
עדנה הניחה את הסכין.
– איזו חתולה?
– האפורה עם הכתם הלבן! היא גרה אצלו! הוא שם אותה בשק וברכב!
– תומר, תוריד נעליים. עשית לנו את כל הרצפה…
– אמא! הוא לקח אותה להטביע! או לזרוק ביער!
עדנה ניגבה ידיים במגבת. הביטה בבנה. הוא עמד במעיל פתוח, עם תיק על כתף אחת, ושפה תחתונה רועדת. לא בכה, אבל היה על הסף.
– תומר, שב. אנחנו לא יודעים לאן הוא לקח אותה. אולי לוטרינר.
– לוטרינר לא לוקחים בשק! בקופסת נשיאה!
ועדנה לא מצאה מה לענות. כי הבן צדק. לוטרינר לא לוקחים בשק.
– טוב, – אמרה. – אדבר עם יוסף כשיחזור.
– ואם יהיה מאוחר מדי?
– תומר.
– ואם יהיה מאוחר מדי, אמא?
עדנה הסירה את הסינר.
– תתארגן. נוסעים.
היא לא ידעה למה היא עושה את זה. יוסף היה שכן עשרים שנה. איש שקט, מעט מילים, שבעבר עבד כמכונאי במפעל, עכשיו בפנסיה ותיקן לשכנים דברים קטנים תמורת סכום סמלי. לא שתה. לא התקוטט. אחרי מות אשתו נהיה עוד יותר שקט, כאילו הנמיכו את הווליום בכמה דרגות. עדנה הייתה מביאה לו צנצנות ריבה בראש השנה, והוא בכל פעם אמר את אותו המשפט: “נו, למה, עדנה, לא היה צריך.” לקח. ובפעם הבאה שוב אמר “לא היה צריך”.
לא נראה כמו אדם שמטביע חתולים.
אבל השק זז. תומר ראה את זה.
עדנה הוציאה את הרכב מהמוסך. תומר ישב לידה, חגר חגורה והביט מהחלון, כאילו החתולה יכולה להיות איפשהו על הכביש. לא היה לאן לנסוע – הם לא ידעו לאיזה כיוון פנה יוסף. לעבר הנחל? לעבר היער? לכביש הראשי?
– לנחל, – אמר תומר בביטחון.
– למה לנחל?
– כי סבתא אמרה שתמיד לנחל.
עדנה פנתה לנחל. לא כי האמינה בסיפורי סבתא. אלא כי לא היה לה תכנית אחרת, ותומר הביט בה כמו שילדים מביטים כשהם מצפים שהמבוגר יתקן הכל.
הדרך לנחל עברה דרך שדה, אחר כך דרך חורשת אורנים, ואז בירידה חדה לגשר. גשר ישן, מעץ, נסעו עליו רק בקיץ. עכשיו לרוב עקפו דרך קריית אילן, זה עיקוף של שמונה קילומטרים, אבל אספלט.
הסובארו של יוסף לא הייתה ליד הגשר.
– הוא לא כאן, – אמרה עדנה.
תומר לא ענה. הוא הביט בנחל. הוא לא קפא, כי פברואר היה חם יחסית, והמים זרמו עכורים, אפורים-חומים, עם כתמים כהים ליד הגדות.
– נחזור, – אמרה עדנה ברכות.
– דרך קריית אילן, – ביקש תומר.
הם נסעו דרך קריית אילן.
את הסובארו הם ראו בדרך חזרה. היא עמדה בצד הכביש ביציאה מקריית אילן, לפני בניין ארוך בן קומה אחת עם שלט “תחנה וטרינרית”. השלט היה ישן, האותיות דהויות, ו”תחנה” נראתה כמו “ת חנה”. ליד הדלת היה מודעה על דף A4, אבל מרחוק לא היה אפשר לקרוא.
עדנה עצרה.
– תומר, חכה ברכב.
– לא.
– אני אלך איתך.
היא לא התווכחה.
בפנים הריח אקונומיקה ומשהו מתוק, כמו ריח של בתי מרקחת. מאחורי הדלפק ישבה אישה בחלוק כחול וכתבה משהו ביומן. במסדרון על כיסאות – אף אחד. מאחורי דלת סגורה עם שלט “קבלה” נשמע קול. עדנה זיהתה אותו מיד.
יוסף.
היא ניגשה לדלת ועצרה. תומר עמד לידה, נצמד לידה.
הדלת הייתה פתוחה מעט.
יוסף ישב על שרפרף לפני שולחן מתכת. על השולחן, על שעוונית נקייה, שכבה החתולה. אפורה, עם כתם לבן על החזה. חיה. הווטרינר, גבר צעיר עם משקפיים, מישש לה את הבטן. החתולה שכבה בשלווה, רק הזז מתעוות.
– מתי שמתם לב? – שאל הווטרינר.
– לפני שלושה ימים. הפסיקה לאכול. אחר כך התחילה להתחבא. טיפסה מתחת לאמבטיה ולא יצאה. בקושי הוצאתי אותה.
– במה הבאתם?
– בשק. אין לי קופסת נשיאה. קניתי, אבל בחנויות פה אין, ולעיר לנסוע… עשיתי חורים בשק שתוכל לנשום. ושמתי מצע.
הווטרינר הנהן. לחץ על בטן החתולה והחזיק.
– יוסף, לחתולה שלכם אין מחלה. יש לה גורים. בעוד שבוע, אולי עשרה ימים.
יוסף הוריד את הכובע. שפשף את המצח. הרכיב אותו חזרה.
– גורים?
– שלושה או ארבעה, לפי ההרגשה. היא לא זקנה, בריאה, הלידה אמורה לעבור בסדר.
– חשבתי שהיא גוססת, – אמר יוסף בשקט. – לא אוכלת. מתחבאת. מייאובת בלילה, בשקט, כאילו מתלוננת. חשבתי שזה הסוף.
הווטרינר חייך.
– לא הסוף. להיפך. התחלה.
יוסף הביט בחתולה. היא סובבה ראש וצמצמה עיניים אליו, כאילו אמרה: “נו, הבנת?”
הוא הושיט יד וליטף אותה בין האוזניים. פעם אחת. פעם שנייה. החתולה צימצמה אוזניים והחלה לגרגר, והקול עבר בשולחן המתכת כמו רטט.
תומר מאחורי הדלת הפסיק לנשום. הוא שמע הכל. עדנה הניחה יד על כתפו והרגישה איך הילד נרפה, כאילו הוציאו ממנו את המוט שהחזיק אותו בשעה האחרונה.
היא דחפה את הדלת.
יוסף הסתובב. ראה את עדנה. ראה את תומר. הופתע.
– עדנה? מה את עושה פה?
עדנה פתחה פה וסגרה. כי לומר “חשבנו שאתה לוקח את החתולה להטביע” היה מביך, טיפשי ובלתי אפשרי. אבל תומר הקדים אותה.
– יוסף, ראיתי אותך מכניס את החתולה לשק. חשבתי שאתה… אתה יודע…
הוא לא סיים. יוסף הביט בילד, ועל פניו התרחש משהו איטי ומסובך, כאילו הוא מרכיב ממילים נפרדות תמונה שלמה.
– חשבת שאני רוצה להטביע אותה?
תומר הנהן.
יוסף שתק. אחר כך קם, ניגש לילד והתיישב על ברכיו. הברכיים חרקו, ויוסף קימט מצח, אבל לא התיישר.
– תומר. לא הייתי עושה את זה. שומע? לעולם לא.
– אני יודע. עכשיו אני יודע.
– השק, כי אין קופסת נשיאה. היא לא אוהבת שמחזיקים אותה. בורחת. בשק חשוך לה ורגוע. שמתי סוודר ישן בפנים, שיהיה רך.
– ראיתי שהשק זז. ופחדתי.
יוסף הניח יד על כתפו של הילד. כף היד הייתה גדולה, כבדה, עם יבלות צהובות.
– בסדר שפחדת, – אמר יוסף בחומרה. – בסדר שרצת. אם זה היה באמת ככה, היית מספיק.
החתולה על השולחן הפסיקה לגרגר והביטה בהם, כאילו מבינה על מה מדברים. הווטרינר כתב בשקט משהו בתיק.
עדנה הסתובבה לחלון. מחוץ לחלון ירד השלג הראשון, דק ויבש, והפנס ליד מרפסת התחנה הווטרינרית נראה כמו שמש עמומה בתוך ענן לבן.
קופסת הקרטון שיוסף הכניס לרכב אחרי השק עמדה על הרצפה ליד השולחן. פתוחה. בתוכה הייתה מגבת ישנה, קערת מים מכוסה בשקית שלא תשפך, ושקית אוכל לחתולים. כזה שנמכר בכפר רק בחנות אחת, אצל דודה לאה, ועלה ביוקר. יוסף קנה אותו מראש.
הביתה נסעו בחשיכה. תומר ישב במושב האחורי ושתק. לא ישן, פשוט שתק, כמו מבוגר שנגמרו לו המילים אבל המחשבות עוד נמשכות.
– אמא, – אמר כבר בכניסה לכפר, – אפשר ללכת ליוסף? כשהגורים יוולדו?
– אפשר. אם הוא לא מתנגד.
– הוא לא יתנגד.
עדנה לא שאלה מאיפה הביטחון. כי ראתה איך יוסף הביט בילד בחדר הווטרינר, ובמבט הזה היה משהו שלא ראתה אצל השכן הרבה זמן. לא תודה. משהו פשוט יותר וחשוב יותר. כאילו בפעם הראשונה משלוש שנים ראו אותו לא מעבר לגדר, אלא מקרוב.
הגורים נולדו אחרי תשעה ימים. ארבעה. שלושה אפורים ואחד לבן, עם כתם כהה על הגב, דומה לכתם דיו.
תומר בא באותו ערב. יוסף פתח את הדלת והכניס אותו בלי מילים. הילד התיישב על הרצפה ליד הקופסה, שבה שכבה החתולה עם גוריה, וישב כך חצי שעה, בלי לזוז.
– זה דומה לך, – אמר יוסף והצביע על הלבן. – אותו שובב.
– הוא שוכב.
– חכה.
יוסף תיקן את השער. תומר עזר, החזיק את הציר בזמן שיוסף הבריג את הברגים. בריח חדש קנתה עדנה. הביאה בשקית יחד עם צנצנת ריבה. יוסף אמר: “נו, למה, עדנה, לא היה צריך.” אבל את הבריח התקין באותו יום.
מאז השער נסגר היטב, והרוח לא טרקה אותו בלילות. אבל תומר עדיין נכנס דרכו כל יום אחרי בית הספר. פתח, נכנס, סגר אחריו. הבריח ננעל בדיוק ובקצרה, כמו נקודה בסוף משפט.
את הגור הלבן תומר לקח לעצמו, כשהוא גדל. קרא לו לבן. יוסף שמע את השם, גיחך ולא אמר כלום. רק ליטף את החתולה, שישבה על אדן החלון והביטה איך הילד נושא את בנה דרך החצר.
החתולה ליוותה אותם במבט עד השער. אחר כך הסתובבה ונתקפלה על האדן.
מהסיפור הזה למד יוסף שלפעמים מה שנראה נורא הוא לא מה שחושבים, ושצריך לתת לאנשים הזדמנות להסביר. ולפעמים מספיק רק להסתכל מקרוב.
