Money University

Juntos en el portal: vecinos y comunidad en la escalera

En el portal número seis, donde en los rellanos siempre

06

בפנקס הכיתה של מרץ 1993, מול שם המשפחה שלי הופיעה המילה: שולם. הראשי התיבות – לא של אמא שלי

בגיליון בית הספר של מרץ תשעים ושלוש, לצד שם משפחתי

01

No tienes conciencia. ¿No ves lo difícil que lo está pasando Daniel? Es tu hermano, podrías haberle ayudado. Siempre piensas solo en ti mismo.

No tienes conciencia. ¿No ves lo difícil que lo está

0311

— ¡Ay, madre! Qué rico huele aquí… ¡Me está dando un hambre! ¿Podrías darme uno de esos? Nunca he probado algo así…, dijo la ancianita, abrazando la bolsa con la que había estado deambulando todo el día por la ciudad.

¡Ay, madre qué rico huele a usted por aquí!

05

גדלתי בניסיון לא לאכזב את אמא שלי – וכך לא שמתי לב как לאט-לאט מאבדת את הנישואי שלי. אמא שלי תמיד ידעה מה נכון. לפחות כך זה היה נראה. עוד בתור ילדה למדתי לקרוא את מצב הרוח שלה לפי הקול, לפי הדרך שבה סגרה את הדלת, לפי השתיקה שלה. אם הייתה מרוצה – הכל היה בסדר. אם не – סימן שאני טעיתי במשהו. – אני לא מבקשת הרבה – היא אמרה – רק אל תאכזבי אותי. ה”רק” הזה היה כבד יותר מכל איסור. כשגדלתי והתחתנתי, חשבתי שסוף סוף החיים שלי שלי. בעלי היה אדם רגוע, סבלני. לא אהב מריבות. בהתחלה אמא שלי אהבה אותו. אחר כך התחילה להביע דעה על הכל. – למה את חוזרת כל כך מאוחר? – את לא חושבת שאת עובדת יותר מדי? – הוא לא עוזר לך מספיק. בהתחלה צחקתי. אמרתי לבעלי שהיא סתם דואגת. אחר כך התחלתי להסביר לה. אחר כך – להתחשב בה. ולא הרגשתי איך אני מתחילה לחיות על פי שני קולות. האחד קולו של בעלי – שקט, הגיוני, מחפש קִרבה. השני – של אמא שלי, תמיד בטוחה בעצמה ותמיד דורשת. כשהוא רצה שנצא רק שנינו, אמא הייתה חולה. כשהיו לנו תכניות, היא הייתה זקוקה לי. כשהוא אמר שהוא מתגעגע אלי, עניתי: – תבין אותי, אני לא יכולה להשאיר אותה לבד. והוא, לאורך זמן, הבין. עד שלילה אחד אמר משהו שהפחיד אותי יותר ממריבה: – יש לי הרגשה שאני השלישי בנישואין האלה. השבתי לו בחדות, הגנתי עליה, הגנתי על עצמי. אמרתי שהוא מגזים. שאי אפשר לדרוש ממני לבחור. אבל האמת היא שכבר בחרתי. פשוט לא הודיתי בזה. התחלנו לשתוק. לישון גב אל גב. לדבר רק על ענייני בית, אך לא עלינו. וכשהתווכחנו, אמא תמיד ידעה. – אמרתי לך – חזרה שוב ושוב – גברים כאלה הם. ואני האמנתי לה. מתוך הרגל. עד שיום אחד חזרתי והוא לא היה שם. הוא לא עזב ברעש. השאיר את המפתחות והודעה: “אני אוהב אותך, אבל לא יודע איך אפשר לחיות כשאמא שלך בינינו.” התיישבתי על המיטה ולראשונה לא ידעתי למי לפנות. לאמא שלי או אליו. התקשרתי לאמא שלי. – נו, מה ציפית? – היא אמרה – הרי אמרתי לך… ואז משהו בתוכי נשבר. הבנתי שכל חיי פחדתי לא לאכזב אדם אחד… ואיבדתי אחר שרק רצה שאהיה לצידו. אני לא מאשימה לגמרי את אמא שלי. היא אהבה אותי כפי שידעה. אבל אני זו שלא הצבתי גבול. אני זו שערבבה בין חובה לאהבה. היום אני לומדת משהו שהייתי צריכה להבין מזמן: להיות בת לא אומר להישאר ילדה לנצח. ושנישואין לא שורדים כשיש בהם קול שלישי. קרה לך שנאלצת לבחור בין לא לאכזב הורה – ובין לשמור על המשפחה שלך?

גדלתי במאמץ לא לאכזב את אמא שלי ומהר מאוד לא שמתי לב

011

הריח של בית האבות

הריח של בית-אבות – את יודעת למה את מריחה?

02

מריה הייתה במשך שנתיים רק המטפלת של אמו של בעלה. מריה הצליחה להתחתן עם גבר רציני מאוד, וכל חברותיה קינאו בה. לבעלה הייתה חברה משלו, בית יוקרתי, מכוניות ודירה בכפר — וכל זה בגיל שלושים ושתיים בלבד. מריה, שסיימה לא מזמן את לימודיה, עבדה כשנה כמורה. בקיץ הם התחתנו. אחרי החתונה, בעלה החליט שאין צורך שאשתו תעבוד בשכר נמוך. הוא דרש שתישאר בבית ותתכונן ללידת ילדים. מריה לא התנגדה. השנה הראשונה בנישואין הייתה כמו אגדה. בני הזוג נסעו לטיולים, אספו זיכרונות וביצעו קניות יקרות. אך מריה גילתה שאין לה לאן ללבוש את הבגדים החדשים שלה. חברותיה היו עסוקות בעבודה ובמשפחה, ובעלה יצא לאירועים אך אף פעם לא הזמין אותה. מריה השתעממה. היא לא הצליחה להיכנס להריון, רגשותיה לבעלה דעכו. יום אחרי יום, כשהיא מסיימת את מטלות הבית, היא הסתובבה בין החדרים וחלמה על עתידה. עברה עוד שנה. בעלה כמעט לא היה בבית, חוזר רק בערב עייף ועצבני. הוא התלונן שהעסקים לא מתקדמים כמצופה. בהתחלה אמר לה לקצץ בהוצאות, אחר כך דרש ממנה דיווח על כל קנייה. הוא חשב שאפשר לחיות טוב גם עם חצי מהסכום. מריה דאגה. רצתה לשוב לעבודה, אך לא מצאה משרה בתחום שלה. היא ניסתה להירשם לקורס, ואז אמו של בעלה חלתה. מריה נאלצה לטפל בה בשנתיים הקרובות. הבעל הביא את אמו לביתם. מריה טיפלה בה במסירות, בעוד שבעלה כמעט אינו שב הביתה. לאחר מות האם, הבעל התרחק עוד יותר, כמעט לא דיבר עם מריה, היה עצוב ונמנע ממפגשים ישירים ופשוט נשאר בעבודה רוב הזמן. מריה לא הבינה מה קרה, עד שביקרה בבית האם שבו לא הייתה זמן רב. מאחורי הדלת הסגורה שמעה בכי של תינוק. היא הופתעה, כי חשבה שהדירה ריקה. היא צלצלה בפעמון. פתחה לה צעירה, שהתברר כי הבעל כבר לפני מחלת האם הקים משפחה נוספת, אותה שיכן בדירת אמו. עבור מריה זה היה שוק. היא ידעה שיחסיהם לא יוכל להמשיך. היא עזבה לעיר אחרת, אל דודה, ללא כלום מלבד תיק קטן. היא לא רצתה ששום דבר יחזיר אותה למחשבות על הנישואין ועל הקשיים שחוותה…

נועה במשך dwa lata הייתה רק אחות אצל אמו.

0127

אהבה ללא תנאים

יומן אישי אהבה ללא תנאים היום, בזמן שהסתובבתי בסלון

04