Kitchen Recipies

No me enseñéis cómo vivir

No me digas cómo vivir Marta, déjame entrar, por favor.

01

המיליארדר שכרע ברך בפני רוכלת אוכל רחוב: סיפור שישבור לכם את הלב!

יומן אישי תל אביב, יום קריר בחודש טבת יש ימים שבהם

01

‏”נסעתי לבקר גבר בן 62 בבית הנופש שלו. בתו בת ה-37 הראתה לי את החדר שלה – ועזבתי באותו היום”. הנה מה שגיליתי שם

הגעתי לסופי, 62, לבית הנופש שלו במושב. הכרנו כבר חצי

021

המעטפה בדוכן הפלאפל

המסעדה נראתה רגילה מבחוץ. חנות קטנה לצד כביש החוף הישן

012

הוא דדה ברחובות העיר הלילית, מתנדנד קשות אחרי ששתה לא מעט אלכוהול. לאן הגיע? זה כלל לא עניין אותו. העיר שלו ונעליו יובילו אותו הביתה בעצמן. היה עסוק בדבר חשוב הרבה יותר – שקוע בפילוסופיה בקול רם.

הוא הלך ברחובות תל אביב בלילה, מתנדנד בכבדות אחרי ערב

02

VETERINARIO: El Guardián de la Salud Animal

Cuando me piden mirar al gato, que quizá con los años

06

אהבה שאינה נגמרת: סיפורו של פבל, גבר נשוי באהבה עזה, שנשאב להרפתקאות רומנטיות בלי סוף – מהיחסים הסוע…

אהבה שאינה נגמרת אני, עמית, פעם התחתנתי מתוך הסכמה

027

צעקתי מהחלון: “אמא, מה את קמה כל כך מוקדם? תתקררי!” — היא הסתובבה, נופפה אליי עם המגרפה וענתה: “בשבילכם, העצלנים, אני עושה מאמץ.” — ולמחרת כבר לא הייתה אמא… עד היום אני לא מצליחה לעבור בשקט ליד החצר שלנו… בכל פעם שאני רואה את השביל ההוא, הלב שלי מתכווץ כאילו מישהו אוחז בו חזק. את התמונה ההיא צילמתי בשני בינואר… פשוט עברתי שם, ראיתי את העתים בשלג — ועצרתי. צילמתי, מבלי לדעת למה. ועכשיו זו התמונה היחידה שנשארה לי מאותם ימים… את הסילבסטר חגגנו, כמו תמיד, כל המשפחה יחד. אמא כבר מראשון ל-31 הייתה על הרגליים. קמתי בבוקר לריח הקציצות המטוגנות ולקולה מהמטבח: — בת, תקומי! תעזרי לי לסיים את הסלטים? שאבא שלך שוב לא יחסל את כל הרכיבים לפני שאנחנו שמים לב! ירדתי, בפיג’מה, שיער פרוע. היא עמדה ליד הגז עם הסינר האהוב עליה, זה עם האפרסקים שנתתי לה כשהייתי עוד בתיכון. היא חייכה, הלחיים שלה אדומות מהתנור. — אמא, תני לפחות לשתות קפה קודם — התפנקתי. — קפה אחר כך! קודם אוליבייה! — היא צחקה וזרקה לי קערה עם ירקות קלויים. — תחתכי דק, כמו שאני אוהבת. לא כמו פעם קודמת — קוביות בגודל אגרוף. חתכנו, דיברנו על כל דבר שבעולם. היא סיפרה איך חגגו אצלה בבית את השנה החדשה — בלי סלטים “מיובאים”, רק דג מלוח ומנדרינות שאבא שלה היה מביא מהעבודה. אחר כך אבא נכנס עם עץ אשוח ענק כמעט עד התקרה. — נו בנות, תקבלו מלכה! — קרא בגאווה מפתח הבית. — אבא, הפכת יער שלם לעציץ אחד? — השתוממתי. אמא יצאה, הסתכלה ופתחה ידיים: — יפה, אבל איפה נשים אותה? בשנה שעברה עוד היה קטן יותר. ובכל זאת עזרה לקשט. אני ואחותי לירה תלינו שרשראות, אמא הוציאה צעצועי חג ישנים — אפילו את המלאך מזכוכית שאמרה בשקט: — את זה קניתי לך לראש השנה הראשון שלך, את זוכרת? — בטח זוכרת, אמא — שיקרתי, כי לא באמת זכרתי, אבל הנהנתי. היא כל כך זרחה כשזכרתי את המלאך הקטן ההוא… בערב אחי הגיע, כרגיל, ברעש — עם שקיות, מתנות ובקבוקי יין. — אמא, השנה הבאתי שמפניה טובה! לא כמו בשנה שעברה — סתם חמוץ. — העיקר שלא תשתו יותר מדי, — צחקה וחיבקה אותו. בחצות יצאנו כולנו לחצר. אבא ואחי הפעילו זיקוקים, לירה צרחה מאושר, ואמא עמדה לידי וכרכה סביבי ידיים. — תראי, איך הכל יפה, בת שלי, — לחשה בשקט. — איזו חיים טובים יש לנו… חיבקתי אותה חזרה. — הכי טובים, אמא. שתינו שמפניה ישר מהבקבוק, צחקנו כשהזיקוק ברח לצד של השכנים. אמא, קצת שיכורה, רקדה ב”עץ ירוק צמח ביער” עם מגפיים מבד, ואבא הרים אותה בידיים. כולנו בכינו מצחוק. ב-1 בינואר התבטלנו כל היום. אמא שוב בישלה — עכשיו כיסונים ורגל קרושה. — אמא, די כבר! אנחנו כמו כדורים! — התמרמרתי. — עוד תאכלו, שנה חדשה חוגגים שבוע שלם , — פטרה אותי. בשני בינואר שוב קמה מוקדם, כמו תמיד. שמעתי דלת נטרקת, הצצתי מהחלון — בחוץ היא עומדת, מגרדת שלג בשביל עם המגרפה. במעיל הפוך הישן, צעיף קשור לראש. עושה הכל בדיוק: מהשער ועד דלת הכניסה, שביל צר וישר. מסלקת את השלג לצד הבית כמו שאהבה תמיד. צעקתי לה מהחלון: — אמא, מה את קמה כל כך מוקדם? תתקררי! היא הסתובבה, נופפה עם המגרפה: — אם לא אני, אתם תדדו פה בשלג עד פסח! יאללה, תכיני קומקום. חייכתי וחזרתי למטבח. היא חזרה אחרי חצי שעה, לחיים אדומות, עיניים בורקות. — יופי, עכשיו מסודר, — אמרה, התיישבה לקפה. — יצא יפה, נכון? — נכון, אמא. תודה. זו הפעם האחרונה ששמעתי אותה מדברת כך, עם כל האנרגיה הזו. ב-3 בינואר בבוקר התעוררה ואמרה בשקט: — בנות, מרגישה דקירות בחזה, לא חזק, אבל לא נעים. דאגתי: — אמא, אולי נזמין אמבולנס? — איזה שטויות, ילדה שלי. סתם עייפתי. טרחתי הרבה, רצתי. אשכב קצת — יעבור. השכיבה על הספה, אני ולירה יושבות לידה. אבא יצא לקנות תרופות. היא עוד התבדחה: — אל תסתכלו עליי כאילו סוף העולם, אני עוד אחיה פה לכולכם הרבה שנים. ואז פתאום חיוורה. החזיקה את החזה: — אוי… רע לי… ממש רע… הזעקנו מיד מד”א. אחזתי לה את היד, לחשתי: — אמא, תחזיקי מעמד, הם כבר באים, הכל יהיה בסדר… הביטה בי ואמרה בלחישה אחרונה: — ילדה שלי… אני כל כך אוהבת אתכם… לא רוצה להיפרד. המד״א הגיעו מהר — אבל כבר לא היה מה לעשות. התקף לב קשה. הכל קרה בתוך רגעים. ישבתי על הרצפה במסדרון וצרחתי. לא האמנתי. רק אתמול היא עוד רקדה בזיקוקים, שמחה, והיום… כמעט לא הצלחתי לעמוד, יצאתי לחצר. השלג כמעט שלא ירד. וראיתי את העתים שלה. אותם — קטנים, מדויקים, ישרים. מהשער עד הדלת ובחזרה. בדיוק כאלה שתמיד הייתה משאירה. עמדתי שם שעה ארוכה ושאלתי את אלוהים: איך זה שמי שמילא את העולם בטוב, בעוד רגע לא פה? העתים יש, והיא — לא. לי נראה — או לא נראה — שהיא יצאה שם בפעם האחרונה, להשאיר לנו שביל מסודר. שנוכל לעבור בו גם בלעדיה. לא העזתי לטשטש את העקבות האלה. ביקשתי מכולם לא לגעת. שיישאר, עד שהשלג יכסה אותם יום אחד. זה הדבר האחרון שאמא עשתה בשבילנו. הדאגה הנצחית שלה ניכרת אפילו כשכבר לא הייתה בין החיים. שבוע אחרי ירד שלג כבד. אני שומרת את התמונה ההיא של העקבות האחרונות של אמא. וכל שנה, בשלושה בינואר, אני מביטה בה שוב, ואז מסתכלת על השביל הריק מעבר לבית. והכאב שורף לדעת: מתחת לשלג הזה, היא השאירה את העקבות האחרונים שלה. ואני עדיין הולכת בעקבותיה…

צעקתי דרך החלון: אמא, למה כל כך מוקדם? תתקררי!

046