Author: Alejandro García
כאשר אורית לביא שיתפה את החבל שהיה קשור לשקית, הבד נפתח לאט, משמיע רשרוש עדין. לרגע נדמה שהריח שממנו עולה הוא של אבק, בד ישן ומתוק כמו זיכרון ילדות שכבר
**יומן 12 באפריל** הייתי עומד בתחנת האוטובוס בכיכר מנחם בגבעתיים, בדיוק כמחכים הרגילים של כלבבום עייף, רק שהפעם הוא ישב על המושב של תחנת האוטובוס.
אחרי האימון, אורלי רצה לחזור הביתה, הבטיחה לבעלה לבשל מרק דג. כשפתחה את הדלת, מצאה את אביו (אורח) יושב על המטבח, יושב על קפה, שותה יין. וואו, זאת תצוגה
הקפצנו על המדרגה של ביתנו ברגע הראשון שנכנסה אליו, כאילו היה לנו קונצרט של שנאה מתנגנת. היא הייתה מתולתלת, גבוהה ורזופה. חולצתה הייתה ריקה כמעט, אך ידיה
היא לא יכולה הייתה להשתנות כך! כשראיתי את אשתי לשעבר, אלון איבד כמעט את קולי. אין בי אפשרות שהיא זאת. איך אפשר להאמין שדורה השתנתה כל כך?
הייתי ילדה קטנה, ארבעה רגליים, וקראתי לעצמי אילת. באותו קיץ, כשפגשתי את השכן החדש שהופיע בחצר של הבניין שלנו בתל אביב, הוא היה רוֹקֵד ברגליו החוליות ויושב
את יודעת, תמר, כדי להיראות כך ולצעד בזהב אני קמה כל בוקר בחמש, מרימה את הפרות, משקה את העגלים, מחלקת את האוכל, ואז יוצאת לעבודה הראשית. אין כאן מה לקנא בי.
חנה, אל תחשבי שאני רע!אני לא נוודה. קוראים לימשה לוי. באתי לבקר את בתי. זה קשה להסביר לרגע לפני ראש השנה נותרו כמה שעות ספורות. כולם כבר הלכו הביתה, אבל
אבא, אתה מה, חתול קיבל? נבהלה בתי לירז, שהגיעה לסוף השבוע. הייתי עומד בפתח החלון, מתוסכל. שוב אותו חתול אדום נחת על שדרות הגינה שלי! שלושה ימים ברצף.
17במאי2026 היום התחלתי את היום עם לב פועם בחוזקה. כשקמתי מהרגליים של המיטה והלכתי לחצר, ראיתי שהקולב הגדול של הכרוב נעלם כמעט למחצה חצי מהקציר פשוט נעלם.