היא לא יכולה הייתה להשתנות כך! כשראיתי את אשתי לשעבר, אלון איבד כמעט את קולי.
אין בי אפשרות שהיא זאת. איך אפשר להאמין שדורה השתנתה כל כך? אלון נעמד מול החלון של מסעדת גורמה בתל אביב, מתבונן בסתר באישה שהייתה שלו פעם.
הבלונדינה המפוארת ישבה ליד החלון, מקליטה קצב של מחשב נייד. מלצר חידש לו כוס מיץ תפוזים סחוט טרי ועוגייה מקושטת בתות חמצמץ ואוכמניות.
איך היא נראית כל כך מושלמת? ואיזה צמיד מודרני על היד? בטח יקר מאוד לחש אלון לעצמו, נאנח ושיתף את פניו בצד, כדי שלא תבחין בו.
—
אלון ודורית הכריזו על עצמם לפני שש שנים. אז אלון זה עתה סיים תואר באוניברסיטה, והצטרף לחברת בנייה מובילה. הקריירה שלו הלכה ועלה בקצב של פצפוץ.
בכנס ציוד בנייה, אלון פגש בחוריית תצוגה חביבה שעבדה בדוכן מסוים.
“מה דעתך, אחרי הצגות האקבמטורים? נלך לשתות קפה?” הציע האיש בחיוך.
הם החלו לשוחח. דורית, השקטה והמנומסת, מיד משכה את תשומת לבו של אלון.
“זו בדיוק האישה שאני צריך. מסכימה עם כל דבר, תשתף בתכניות שלי, תהיה אישה צייתנית אידיאלית.” חשב אלון.
“קצת שמנה, אבל אפשר לקחת אותה למכון כושר. ואם אחרי הלידה תחליט לשנות, אשיג מזוהה.” השליך אלון עלייה כוס קפה.
“ולמה את כאן, בתערוכה?” שאל אלון כשיצאו יחד אל הרחוב.
“בעצם אני כותבת סיפורים ושואפת להיות תסריטאית.” חייכה דורית, מביטה בעיניים כחולות גדולות.
“רק סיימתי תואר במדעי הספרות. עכשיו מתאמצת להיכנס לעולם המקצועי, ויש לשלם שכירות.” המשיך אלון, מתכנן כבר את העתיד שבו היא תבשל, תנקה, תגדל ילדים ותציית לו בלא תנודות.
—
אלון קנה קפה מזנקת פינת רחוב, ישב על ספסל ובחן את דורית. ברגע שדרכה החוצה, אלון קיבל מציאות אחרת. הליכה חיננית, מעיל פרוותי של דורה שלוש שנים לא יכלו לשנות את זה כך. כשהיא נסעה ברכב ספורט לוקסוס, אלון חף משפט.
היא לא могла להשתנות כך. בטח מצאה בעל עשיר אין עוד הסבר שאף אלון את הקפה הלוהט, ולחץ על הכוס הקטנה. דורית ברחה ליעד לא ידוע.
אותו ערב אלון נמלט משינה. אחרי הפרידה, דורה חסמה אותו ברשתות החברתיות. במצב נפשי קרוע, אלון יצר פרופיל מזויף כדי לצפות בתמונותיה.
קנאה, קנון, שנאה, תוקפנות בטון של חצי ליטר וודקה, הוא חווה את כל מצבי הרגש השליליים.
“את לא יכולה להשתנות ככה היית כלום, קראתי לך בשם חסר משמעות. לקחתי אותך ללא כסף, ללא דירה, ללא מראה איפה התמונות המפוארות?” קרא אלון בטירחה, מצפה לראות את דירה של מלון חוף, תיקים יקרים ותכשיטים יוקרתיים.
“כבר איבדתי קילוגרמים רבים מה הצורה החדשה? ניתוחים קוסמטיים? או שאתה מתעמל בלי לעלות?” הצביע אלון בכעס, כורס את הטלפון.
—
בבוקר, אלון נזכר באחת משיחותיו עם דורה.
“זה לא קיים. ומי קורא את זה?” קרא אלון קטע מהסיפור החדש של האישה, ונטה ראש.
“לכל אחד יש טעם משלו.” ענתה דורית בחיוך. “כבר יש לי מעריצים של הכתיבה שלי.”
“מעריצים?” חייך אלון. “אולי הם חסרי שכל, ולכן קריאים כאלו.”
“אלון, למה אתה ככה” בקול חניקה, אמרה האישה. “אנחנו משנת שנה יחד, ואתה לא מקבל שיש לי עולם משלי. למה אתה מזלזל במה שאני אוהבת? אני לא מבקרת בעבודה שלך?”
“בדיוק בגלל זה.” קרא אלון. “אם היית מסייעת לי בעבודה, הייתי פחות במשרד.”
“זה רעיון,” קפץ אלון מהכיסא. “הפסק לכתוב וקח לי לעזור בעסק שלנו.”
“איך זה? לא יותר אספרות?” נדהמה דורית. “אם רוצה לשמור על המשפחה, תפסיק את הכתיבה ותתחיל לעזור.”
“זה הלב שלי, זה החיים שלי” דמעות זולגות.
“אין לי עניין. אין צורך באף אחד חוץ ממך. כעת את חסרת ערך, אז תציית לכל משימתי. כל יום ארשום לך משימות, ואת תבצעי.” הכריז אלון.
“אני לא מבינה” בכתה דורית. “אתה גוזל לי את מה שחשוב לי.”
“לא תודה. אני מממן אותך כבר שנה. אתה גר בדירה שלי, אני קונה לך מתנות, לוקח אותך לחופשה.” קרא אלון. “או שתעשי לי כבודה, או תחליי בלקוח.”
“אם אתה לא מרוצה, הדלת פתוחה.” הוסיף, מצביע על הדלת.
דורה נותרה.
“אעזור בעבודה, כמו שצריך.” מנקה דמעות, סוגרת מחשב. עוד לא ראתה אלון כותב יותר.
—
שנה חלפה. אלון רכש קשרים והון, מכר דירת הסבתא וקיבל משכנתא. הקים חברת בנייה משלו. דורית עבדה איתו מסמכים, מצגות, ניהול עובדי בנייה והזמנות.
עוד שנה, אלון בנה שכונת קוטג’ים, הרוויח כסף טוב. הכל היה מושלם ביחסיו עם דורית, חוץ מהמראה שלה.
בין עומס העבודה ולחץ היום-יום, דורית נזכה לממתק. היא החלה לתחזק משקל, משקלה עלה במהירות.
“לאן אקח את האישה הזאת? אני מתבייש לצאת עם כך. היא הייתה כבר שמנה לפני נישואינו, ועכשיו היא כה ענקית שאין לה גבול.” אלון מתלונן לחבר בבר של תל אביב.
“זה מראה מביך” משיב החבר, מציג תמונה.
“הזמן למצוא לה מושבת.” אלון פותח באפליקציית היכרויות. “חשבתי שאחפש אהבה חיצונית כשדורה תלדה, אבל היא הפכה למפחידה, לא סובל.”
החליף במהירות. אוקסנה, ספורטאית, קיבלה את הפגישה הראשונה והחליטה להיות החברה החדשה של אלון. הם נפגשו בחלקת שירות של מסעדת שף במרכז העיר, והקשר היה מיידי.
“את יודעת שאתה אוהב את המראה שלי” לחשה אוקסנה באוזן של אלון בדירת פנטהאוז עם נוף על נמל תל אביב, שהשכיר במיוחד למפגשי לילה סודיים.
“בהחלט” חייך אלון, משפשף נוצה על גבינה.
“מתכננת עלויות של אלף שלוש מאות שקל תספורת, מניקור, קוסמטיק, מנוי למכון” רשמה אוקסנה, מבקשת כסף, אבל אלון לא שמע. הוא רק התבונן ביופייה וידע שהוא יכול לממן רמה חדשה של הצלחה.
לאחר חודש, אוקסנה נחלצה מליבו של אלון. הוא כמעט לא חזר הביתה, ושמעה תמיד קולה של דורית שמזמינה לו מרק פסטו וקרוטונים.
“הכנתי לך פסטו, כמו שאתה אוהב” קראה דורית כשאלון חזר מחופשה של שבוע עם אוקסנה. “איך היה הטיול?”
“בסדר,” השיב אלון בקול חמור.
“לא אקח זאת.” ניסה אלון לאכול, מבטא חוסר רצון.
“בוא נמשיך בעבודה. איך העסק?” נוצרו במבטיה של דורית נראתה כעובדת משרדית. היא עבדה בחינם, ולפיכך אלון דרש ממנה יותר מכל אחר.
חודש עבר, ואלון הרגיש משעמם לראות את דורית במשרד. העסק שלו הלך לכאורה נמאס, ההוצאות אישיות גדלו, וההזדמנויות נעלמו. הוא האשימה את דורית על הכישלון, והגיש בקשת גירושין. הוא נגע על הדרך כך שהיא לא תקבל שום שקל. ביום אחד, הוא שלח אותה אל החוץ.
שלוש שנים עברו. אלון לא האמין למבטיו.
—
לפי גאולוקציה בתמונות, היא חיה כעת ביישוב קפצובה שבין חיפה לנהריה, אצל בעל עשיר. חשב אלון במטבח, בעודו שותה קפה. “יש לי פגישה עם משקיע בקרבת מקום, הבית שלה נמצא בדרך… למה זה מרגיש מוזר? איך ציפור אפורה יכולה לפרוח לפרח?”
פתאום, הודעה מאוקסנה שהייתה במרקט של דובאי נשלחה:
“אלון, נפרדנו. מצאתי מישהו אחר, אין בזה שום דבר אישי. אני מחזירה לך את ההוצאות.”
“אתה משלם לי על הטיסה! מה עשית?!” נחרד אלון, כתב בתוקפנות, מתלל על אוקסנה במילים קשות.
“אילו, אלון, תירגע. נוח איתי. אוסיף אותך לחסימה. הקול שלי נשמר.” שלחה אוקסנה הודעה קולית, ובלקתה מספר.
—
לאחר סירוב המשקיע, במצב רוח רעוע, אלון נסע לשכונה היוקרתית שבה גרה דורית. אחרי כמה שעות בנסיעה, תוך כדי עישון חבילת סיגריות, הוא חיכה לרכב יוקרתי ולבעלתו שיביאו אותו למקום.
“אלון, מה אתה עושה כאן?” שאלה דורית בבדידות בפתח, אחרי שלוש פעמים דפק באזעקה.
“בוא נבדוק איך החיים שלך נראו…” השיב אלון בקול מריר.
הפנים של דורית נראו מאוימות, אבל אלון רצה לראות את החיים החדשים שלה ולגלות פרטים. הוא שיתף בקולו:
“באמת רציתי להתנצל. חשבתי ששום דבר לא היה יפה, זה צאתי מחוץ למסגרת.”
“לא יפה?” חייכה דורית וברכה ברוח. “אתה מנעת ממני לעשות מה שאני אוהבת. שני שנים חופשיות, בישול וניקיון, התאמנתי למען המשפחה. עכשיו אותי מזיזים מהדלת ברגע.”
“בבקשה תן לי להיכנס, זה לא נוח…” ניסה אלון, מתנער מהאבנים שנפלו על הריצפה.
“אולי…” יכלה דורית, במבט ריק, אבל בפנים היא לא יכלה לחכות שההצלחה תדכא את אלון.
“מי נותן לך מזון?” שאל אלון בקנאה במרפסת המרחבית. “לא תבנה בית מאבנים רק בעבודה.”
“אף אחד, אלון, קניתי הכול בעצמי.” חייכה דורית, נעה למטבח.
“תשקר” זעם אלון, רץ אחרי הדורית.
“אתה מתפלא? חושב שאני לא ראויה למימוש החלום?” שמה דורית כוס מים לפניו.
“אבל איך? איך שלושה שנים הפכת למראה שונה כל כך? איך הרווחת כסף כדי לחיות כך?” הסתובב אלון סביב הכוס.
“חזרתי לכתיבה, אבל יותר לתסריטים. כתבתי כמה פיילוטים לחברות קולנוע, והם לא קיבלו אותי.” חייכה דורית, מסדרת את שיערה. “היום אני אחת מהתסריטאיות המוכרות בארץ, הסדרות והסרטים שלי משודרים ברשתות הראשיות.”
“לזכור, אתה בא כאן להתנצל.” אמרה דורית, ישבה מולו.
הזדקנות הרגשה של אלון הייתה של חוסר שליטה. בעיית האובדן של אוקסנה, דחיית המשקיע, ההזדמנות של דורית לשגשוג כל זה גרם לו לידי דרישה.
“את הייתה רק עכבר אפור, חסרת כשרון, קשרים או דירה… כל ההצלחה שלך היא רק בזכותי, שהצגתי לך את החיים ולא חייך.” לחש אלון בקול שקט. “חצי מהכסף שלך שייך לי.”
“אלון, זה לא מתנצלות.” חייכה דורית. “הדבר היחיד שלמדתי ממך הוא כמה אנשים רעים יכולים להיות.”
“את לא תקבלי דבר ממני, וזה הזמן שלך ללכת.” קראה דורית, והצביעה אלון אל הדלת.
“את לא מבינה, עכבר. תפתחי את המזומנים או השארי כאן.” חטף אלון, תפס את זרועה של דורית והזיז אותה אל הסלון.
“עזוב, זה כאב!” קראה.
“העכבר האפור חייב להישאר עכבר.” נאנח אלון ושדד את דורית אל הספה.
“תגיד לי היכן הכסף?” דרש אלון, תופס קורת אשמה מהאח. “אחרת לא תצאי בחיים.”
“נשים בודדות מחזיקות חתולים” נחתה דורית, מגרדת את המרפק ומביטה בעיניים, חייכה. “אבל אני לא כמו כל הנשים, אני אחרת.”
“לא משנה, אם אינך תתן לי חצי מהכסף, אקפץ אותך.” נימנע אלון, חחטא קורה.
“תשכח, אלון, כי במקום חתולים קיבלתי כלבים” הוא נשאר עומד בפתיחה של שער ביתה, מביט אל האופק שבו הפורץ אור הבוקר, ומשיב לעצמו שהשקט שבפנים הוא היחיד שיכול לרפא את פצעיו.
