Author: Alejandro García
אל תזמין אותם! שמעת? אין שום תירוץ! זה היום הולדת שלך. שלושים וחמש מספר משמעותי. לא משנה. אני לא רוצה לראות אותם. יוסי, כמה פעמים אפשר? עברו כבר עשר שנים.
למה לאמא שני חדרים? היא כבר בת שישים וחמש. כמעט שלא תקבל אורחים, ועם האחיות שלה אחיותיה אפשר לשבת במטבח ולשתות תה. בקיצור, דירת חדר יחיד של אמא תספיק לכולם.
היי, משם מקשיב? רוצה לשתף אתך סיפור שקורה פה בקיבוץ רמתשוק, בקצה הדרום, כמו גרגר חול אחרון על המפה. הזמן כאן לא מדליק שעון, הוא רק קובע לפי העונות בחורף
אורנה פסעה לאט על הדשא המתוח בחיק רחוב הרצל בתל אביב, כאילו הייתה עולה לבמות תיאטרון. כל צעד שלה מדויק, נבחן בקור קורח. היא ידעה זו לא חזרה רגילה.
איזה מבולגן החגיגה של האחים, אמרה ריבקה. מצאו זמן לחגוג, ובסוף בכפר. עד ריבקה הגיעו קטעי משפטים של גבר מתוסכל. היא הבינה שהאח של בעלה הזמין אותם לחגוג
חנה כהן, חייבים שהבת תמשיך ללמוד. כאלה ראשיים מבריקים כמעט ולא מוצאים. היא בעלת כשרון מיוחד לשפות ולספרות. היית רואה את הכתבות שלה! הייתי בת שלוש כשהמצאתי
למי אתה מדבר? מרים פרידמן ויובל יצאו אל המרפסת, הביטו באורח החוצה אל הרחוב. אני מחפשת את מרים פרידמן! קראה בקול רועד. אני נכדתה, אם כך, נכדתו של אלי, בנה הבכור של מרים.
כמה טוב שיש לי אותך, אמר אלון, מחבק את אשתו רונית. ואני שמחה שאתה לצידי! השיבה רונית. עם מי אחרת הייתי רוצה להיות? צחק אלון. רק איתך, כי את גורלי.
היי, מה קורה? תפסתי רגע לשתף אותך במשהו שקרה לי עם אחי ובת שלנו, אולי תזכיר לך כמה החיים יכולים להיות מסתוריים. הסיפור מתחיל עם אורן, אחי הגדול, ואני
האם זה כבר אחר? חנה מרימה גבה, חושבת מה יגידו השכנים, שמסרו שהחלו לשוחח על האיש שהופיע בחצר של האפונה. בכפר קטן בגליל, שבו כולם מכירים זה את זה מי קוֹמֵץ