17במאי2026
היום התחלתי את היום עם לב פועם בחוזקה. כשקמתי מהרגליים של המיטה והלכתי לחצר, ראיתי שהקולב הגדול של הכרוב נעלם כמעט למחצה חצי מהקציר פשוט נעלם. הרגשתי כאילו נקטף חלק ממני יחד עם הירקות.
זה היה רגע של הקפאה, והלב נקרע בקצב מבולבל. המשכתי לטייל בין השורות והבנתי שהקבצים של הכרוב הגדולים אינם נראים לעין. חצי מהקציר נעלם, והקולב הריקה את שדה האדממה.
הייתי שמחה במיוחד שהקנייה שלי הפכה לחלום: לקנות בית כפרי לפני הפנסיה. אחרי שנים של תכנון קפדני בחרתי במושב קטן על השוליים של רמת השרון, מקום עם מספר תושבים מצומצם, שקט ושלווה, שדות פתוחים ויער מרוחק. בדיוק שם, בקצה המושב, מצאתי בית ישן אך איתן, עם גינה משגשגת, שמאחורי החומה נפתח שדה רחב ואז יער שקט, נוף שמזכיר לי פינת חלום.
בבוקר של כמה שבועות לפני האביב, כשהאדמה הפכה לחמה אחרי שלג, תיקנתי קורת גדר שהייתה קצת משופעת. השכנה שלי, תמר, בת 58, החלה לייעץ:
שירה, אולי כדאי לשים גדר חדשה, חזקה יותר.
היום זה מספיק, נמתין עד שהקיימת תקרוס לגמרי, ואז נחליף אותה בפתרון קבוע, עניתי, כשהרימים את המוט המתכת שנפל.
תמר חייכה והגידתה:
את קיבלת את הכינוי של אשת המטע! מצפה לראות איך תדאגי לכדור הארץ שלנו פה.
היא המשיכה, קצת חבל שאין יותר גברים במושב רבים עברו לבתי העיר, אחרים הזדקנו או פשוט נעלמו, ואני כבר אלמנה עשר שנים.
גם אני חלק מהסיפור הזה: לא אלמנה, אלא גרוש. אחרי שנים של ניהול משותף עם בעל החיים, הבנו שהקשר בינינו הפך להיות בעיקר אחריות לחינוך הבת, וכשהיא התבגרה והתחתנה, ההתפתחות הפכה למתח בלתי נסבל. החלטנו להיפרד בכבוד, ובכך נותר לנו מקום לחשוב מחדש על החיים.
השיחה שלנו עוררה צחוק וסיום: אולי נבנה גדר חזקה בסתיו, לא רק בשביל המראה אלא גם בשביל הביטחון, חייכה תמר.
כך עברו לי כל חודשי האביב והקיץ בעבודה בגן וביער. הלכתי בטיולים אל היערות, נשמתי אוויר צח ונקי, ואמרתי לעצמי:
מעולם לא הייתי כל כך קרובה לטבע, כמעט אני חיה מחוץ לבית.
הצבתי מבט על עצי האורן והארז משני צידי המושב, על מגרשי הפטריות ועל התותים והשזיפים שהתרוממו בקיץ.
תמר, שכנתי האהובה, חייכה לומר: זה נפלא לראות כמה האנשים שמחים מכניסה חדשה, ואני מרגישה שזו תחושה משותפת כאן.
הקיץ עבר, והסתיו הגיע. הכרוב גדל במלואו, בחלק מהשדות נצצו ערימות של תפוחי אדמה, והקציר היה מבטיח.
בבוקר אחד, לפני מספר ימים, אמרתי לתמר שאני מתכננת לבקר את העיר ירושלים מספר ימים, כדי לפגוש את חברי ילדותינו ולחגוג את יום ההולדת של מנהלת הכיתה שלנו, מינה.
תמר, אל תחפשי אותי, אני חוזרת מיד אחרי האירוע, אמרתי, נשוב לאסוף את הקציר שלנו.
היא הרימה את ידה באשכול חיבוק והבטיחה שתשמור עלינו.
במפגש בערב עם שאר השכנים, תיארתי את המושב, הצגתי תמונות של הבית החדש והקציר המרהיב.
הקרקע הזאת מנוחה אחרי שנתיים של חוסר פעילות, סיפרתי לחברי הנאמן יוסי, בשנה הבאה אשכור משאבה וארעה את האדמות.
יוסי חייך ואמר: אל תמהרי, קחי זמן, אם תרצי אשמח להגיע ולעזור.
שנים לפני, יוסי ותמר היו זוג ב’כיתה י’ והיו קרובים, אך אחרי ששניהם הלכו ללימודים במקומות שונים, דרכיהם נפרדו, כמו רוב החברים מהחברה. היום, הם נפגשים מדי שנה באירוע של מינה, ומרגישים חום של פרק ישן.
יוסי, אלמן, לא מחפש זוגיות חוזרת, ואני גם כך; אנחנו מכבדים זה את זה, ובחופש הזה אנו מוצאים את הגשר לתקשר כמו חברים עתיקים.
בתום הערב, יוסי הלך איתי עד ביתי, ושוחחנו במטבח עד השעה השנייה של הלילה.
שעה מה? כבר מאוחר, בא לך לחזור הביתה? שאלתי, מביטה בשעון הקיר.
אולי אשאר כאן כמה זמן, חייך הוא.
אין, בבוקר אני אעלה לכפר, קחי מונית חזרה לבית.
אחר כך, אחרי שהלכתי לתחנת האוטובוס הראשונית, הגעתי למושב ברכבת הרכבות של קו 2. הלכתי בנתיב המיוער של האדמה הרטובה, נשמת האוויר המוכרת של הארץ והקולות של האורחים.
בהגעתי אל ביתי, שתיתי תה, הלבשתי בגדים נוחים והלכתי לגן לבדוק מה יתחיל את היום. השקט היה שורר במושב, האנשים יצאו לסמטאות, ואני חיכיתי לשעה תשע לשתות תה בתמר.
בכניסה לגן, הבחנתי בכמה קרטי תפוחי אדמה פזורים, חוטי שמפחת נופלים כאן ושם, מישהו היה מושך את התפוחים ובוחן את הגדולים ביותר
זה היה הרגע שבו קרה כל דבר: קיטרו לי לבי, הרגשתי קפיצה של שמחה, אבל פתאום שמתי לב לשברון של גדר קוונת שהכנתי באביב, עמוד מתכת שהכנתי נפל, ועקבות נעליים גדולות חקקו בחול
רצתי אל תמר, דפקתי על החלון והיא פקחה מיד:
מה קרה, שירה?
נגנבו לי הגזרים, תמר, בואי נצא לראות מה קרה מה נעשה עכשיו? דמעות זלגו על לחיי.
תמר יצאה מייד, לבושה במעיל וכיסא על הכתף, וקראה: חבל זה קרה כי הבית נמצא בקצה ואין כלב לשמור, והייתי לבד כאן.
בחנו את המקום נראה שהם הגיעו באופניים, בלי רעש, משני צידי הגדר הפשוטה, קרעו את הרשת ונכנסו לגן. הם לקחו תפו”א קטנות, והשאירו את הכרוב הגדול בשקיות, שהובא לבתי על אופניים.
הייתי מצפה ליותר, אבל לפחות קיבלתי כמה גזרים, קמתי, אך הם נעלמו.
תמר חייכה ואמרה: אין כאן תיוג, מי הוא הבעלים? אין דרך להוכיח שגנבו. ברוב הגנים איננו יודעים, ואני חושבת שהבאים הם אנשים ללא עבודה, אולי חובבים של שתייה, אך קשה להוכיח.
שאלתי: מה נעשה?
אל תדאגי, אל תתאימי על עצמך. נלך לבקש את יוסף, הוא יתקן את הגדר. אחר כך נראה מה נעשה, אמרה תמר.
הקפיטר של המושב, יוסף בן שבעים ושבע, הגיע עד הצהריים והציב עמודי עץ חזקים, חיבר חור בין העמודים עם לוחות עץ ישנים אך יציבים.
הנה, בתך, קבלי עבודה חדשה, אל תדאגי, אמר יוסף. בכפרים כאלה דברים קורים לעיתים קרובות, אל תעזבי את הבית ללא שמירה.
שאלתי: ומה עוד?
צריך להחליף מנעול של דלת הכניסה במנעול ברמת בטחון גבוהה, וגם לשקול קיום כלב קטן שישמע על הלווה, כי בלי כלב למרגלות הבית זה לא בטוח.
אולי וגם חכם שיהיה בר קן, לא? כדי שיקפיץ כל כך, הוסיפה תמר.
זה ייתן לנו חמשה צעדים למגן הבית, סיכם יוסף, והצחוק התפשט בינינו.
נגבתי דמעות, אך גם חייכתי. תמר חיבקה אותי ואמרה: אל תדאגי על הגזרים, יש לי כרוב מלא לשמור לך לחורף. נשתף את השאר, נזין יחד.
כולנו הלכנו לארוחת צהריים, והזכרתי את הפגישה בעיר, ובסוף החלטתי, ברגע שאאסוף את הקציר, להתחיל בתוכנית הגנה עצמית שהצבנו.
בשבוע הבא, יוסי, החבר שלי, הגיע לעזור, קנה מנעול לבתים, חקר את מחירי חומרי בנייה.
אעזור לך, ואל תסגרי את הדלת, אמר יוסי, נמדוד במקום ונחזור למושב יחד.
הוא הציע לעזור בחקלאות והבטיח לחזור כמה פעמים בחודש.
הרגשתי שהחיים שלי מתמלאים באנשים טובים, ובשובו של יוסי, קיבלתי גם כלב קטן ברונו, קבלתי אותו מז’וליה, בת של יוסף. ברונו היה רך כמו בובה, לא שומר רציני, אך בנוי להגן במבנה קטן שהקמתי ליד הגן.
בפעם הבאה במהלך שתיית תה עם תמר ויוסף, שאלתי: הכל בסדר? הוא חזק?
כן, הוא כאן לתקופה ארוכה, השיב יוסף, אנו רואים את האהבה ביניכם, זה ברור.
הוא הוסיף: הוא עובד בחינם, והחירות שלו נשמרת.
בפעם האחרונה יוסי, אחרי חופשתו, בא אלי עם תיקים וקנה מצרכים. הוא ביקש להיות עוזר קבוע בחצר, לאהוב את הבית ולשמור על ברונו.
הוא נסע לעבודה בעיר בתדירות מקוונת, והתחיל לשלם חשבונות חשמל ומים מהבית.
תכננתי למכור את הדירה בתל אביב לשוכרים, והמתנתי ליוסי שיחזור עם המשלוחים מהשוק.
הקשר שלנו הפך למיוחד; אנו מרגישים נחת בביתנו, באחוזת הכפר האהובה שלנו, ובכל לילה מתבוננים בשקיעה מעל השדות שלנו.
מאז, יוסי ושירה חיו יחד במושב, וכמעט לא נמשכו אל מקומות רחוקים יותר, כי השמש והאדמה שלנו מציעים לנו קשת של צבעים. אנחנו יוצאים להליכות אל היער, משאירים ברונו רץ מאחורי ציפורים שמרחפות על הדרך, והוא משמח אותנו יותר מכל.
היום, כשאני כותבת, מרגישה הלב מלא תודה על ההזדמנות לחיות בחלקת אדמה של שלווה, לחוות אהבה של חברים, ולראות שהקיץ, הסתיו והחורף יכולים להיות קבועים במעגל של שמחה ותקווה.
שירה.
