כאשר אורית לביא שיתפה את החבל שהיה קשור לשקית, הבד נפתח לאט, משמיע רשרוש עדין. לרגע נדמה שהריח שממנו עולה הוא של אבק, בד ישן ומתוק כמו זיכרון ילדות שכבר איננו נזכרים בו. הנשים התכנסו אינסטינקטיבית, כאילו רוצות לראות ועם זאת חוששות.
אורית לא אמרה מילים. בתנועה אחת היא פתחו את קצוות השקית והפכה אותה הפוכה. על הרצפה נזרקו בגדים קטנים, צבעוניים, תפורים בקפידה, כל אחד שונה מהשני. שמלות משיליי משי וכותנה, מכנסיים מצמר עבה, חולצות בפסים סוערים. כל זאת נוצר מהפיסות שנזרקו ללא היסוס על ידי אחרים.
מריום חן כיסתה את פיה ביד. לירז ברק נעתה צעד אחורה. בשקט נשמע רק טיק של שעון וצליל גשם קל מחוץ לחלון.
אורית הרימה את מבטה.
כנראה תוהים למה אספתי את כל זה אמרה ברוגע. כי לא צריך לבזבז דבר בחיים. כל פיסת בד יכולה לקבל משמעות אם רק מישהו יחליט לשים לה שימוש.
היא התקרבה והרימה שמלה צהובה קטנה, תפרה משלוש בדים שונים. בקצה, על השולף, נרקמו פרחים קטנים לבנים וכחולים.
הבגדים האלה אינם בשבילי הוסיפה בלחש. אני תופרת אותם לילדים שבית הילדים ביער. אין להם דבר משלהם. רציתי שלפחות לרגע יחושו כמו כולם יפים, חשובים, נראים.
בבית העבודה לא נשמע קול. לירז בלעה ליח.
בית הילדים הזה? שבצד הדרך הישנה?
אורית הנהנה ברקע.
כן. בכל חודש אני משאירה שקית לפני השער, בלילה. אני לא רוצה שהם ידעו מי מביא אותה. זה לא משנה. החשוב הוא שמחר בבוקר יהיה להם מה ללבוש.
מרים נגבה את הדמעות בכף ידה. אף אחד כבר לא חייך. בפינה עלה קיטור מצפה הברזל, כמו עשן שקט.
אורית המשיכה לדבר, כאילו היא לוחשת לעצמה:
בתחילה רציתי רק ליצור משהו. משהו מאפס. אבל כשראיתי את הילדים עומדים ליד הגדר וצופים במעברי הדרך, הבנתי שהחומר עצמו אינו החשוב, אלא החום שבידיים שמאחד אותו. מאז לא זרקתי עוד פיסת בד אחת.
הנשים התקרבו יותר. לירז נגעה במעיל צמר קטן עם כפתורים גדולים.
חם לחשה. וקטן מאוד אולי לילדה בת שלוש?
לאירין חייכה אורית בפעם הראשונה. שיערה זהוב כמו חיטה. כשמחייכת, העולם נדמה שהוא זורח יותר.
אף אחת לא שאלתה מאין הן יודעים את השמות.
מאותו היום השתנה בית העבודה. מרים החלה לשמור חתיכות בד בשביל אורית, לירז הביאה סרטים וכפתורים. אפילו האופה המבוגר מהחדר השכן הבא להביא קופסה מלאה בחוטים צבעוניים. «לנסיכים ולנסיכות הקטנים שלך» אמר בחשאי.
אורית לא דיברה הרבה. היא עבדה כרגיל בשקט, בדיוק ובביטחון. אך בערבי הערב, כשכולם יוצאים, היא מדליקה מנורה קטנה ותופרת. באור צהוב ניתן לראות רק את ידיה רגועות, סבלניות, בטוחות.
לאחר זמן מה, הבית הפך למשהו יותר ממקום עבודה. הוא הפך למרחב שבו כל אחד לומד שגם מפסולת אפשר ליצור משהו יפה. שהטוב אינו דורש מילים, רק מעשים.
ביום שבת גשום, הנשים הלכו יחד לבית הילדים. בפעם הראשונה אורית לא הייתה לבד. הילדים רצו לחצר, יחפים, אך מחייכים. כשהוציאו את השקיות מהאוטו, הקטנטנים החלו למחוא כפיים.
מרים סיפרה מאוחר יותר שמעולם לא ראתה שמחה טהורה כך. כל ילד אחז בבגדו כאילו היה אוצר. ילדה לבשה את השמלה על סוודר ישן ורקדה בגשם. ילד בחולצת צמר גדולה צחק ואמר שהוא עכשיו נראה כמו אדון אמיתי.
אורית עמדה מאחור בשקט. היא רק צפתה איך הידיים הקטנות נוגעות בעבודתה. מרים הבחינה שאורית ניגבה דמעות, אך לא אמרה דבר. היא הבינה.
כאשר חזרו לבית העבודה, הן היו עייפות ורטובות, אך מאושרות. מעל המראה תלוי פתק:
מה שאחרים זורקים, אפשר לבנות ממנו עולם.
אף אחת לא הודיעה על המחבר, אך כולם ידעו.
מאותו רגע, הבית קיבל שקיות בד מהעיר. תלמידי בית הספר לאפייה הגיעו לעזור בתפירה. בערב, בחלון של הבניין הישן, נצנצה מנורה אחת וראויה הייתה צללית האישה שעדיין תופרת.
כאשר, אחרי שנים רבות, הבית עבר לבניין חדש בירושלים, על קיר המקום הישן נכתב בעיפרון:
מהפסולת אפשר לתפור תקווה.
עד היום, בבית הילדים על הדרך הישנה, הילדים לובשים את בגדי אורית. בחלקם נראות תפרים לא אחידים, סימני ידיים עדינות שהפכו בושה לגאווה, שתיקה לדאגה, ופיסות פסולת לאהבה.
אף אחד כבר לא צוחק על שקיותיה.
כי היום כולם יודעים שבתוך כל שקית יש לא רק בד אלא לב שמסוגל לתפור את העולם מחדש.
