את יודעת, תמר, כדי להיראות כך ולצעד בזהב אני קמה כל בוקר בחמש, מרימה את הפרות, משקה את העגלים, מחלקת את האוכל, ואז יוצאת לעבודה הראשית. אין כאן מה לקנא בי. אם רק היית יודעת מה החיים בכפר, לא היית מתלוננת ככה.
אוי, אורלי! את באמת מרהיבה! אף פעם לא היה לי חשש שאת גרה בכפר, את נראית כאילו כל היום זהב סביבך השרשראות, הצמידים, אפילו צמיד זהב קטן. אומרת תמר, נרגשת, ובוחנת את חברתה הוותיקה. טוב, אורלי, אומרים שהחיים בכפר קשים, אבל אם מישהו יראה אותך, אפילו מתושבי העיר יחשבו לעבור לכפר. זה מדהים לחיות בכפר ולהיראות כך, להתלבש בסטייל ולהבריק בזהב!
את יודעת, תמר, כדי להיראות כך ולצעד בזהב אני קמה כל בוקר בחמש, מרימה את הפרות, משקה את העגלים, מחלקת את האוכל, ואז יוצאת לעבודה הראשית. אם רק היית מבינה איך זה לחיות בכפר, לא היית אומרת את זה.
אורלי, אני לא יכולה לא לדעת מה זה כפר! מאז הילדות הכרתי פרות וחזירים, אבל איך הפכת לאמא בכפר זה עדיין תעלומה בשבילי. תמיד חשבנו שלא תחזרי הביתה אחרי הלימודים.
לא צריך לחזור אחורה, מה שהיה היה. בגיל הצעיר אנחנו מתכננים שהכל יילך לפי התוכנית שלנו, אבל אז המצב מתהפך.
לאופייה של אורלי יש טעם חזק; היא אומרת מה שהיא חושבת ופועלת לפי זה. כבר מגיל קטן היא טוענת שהכפר עם השדות, תפוחי האדמה, הפרות והעגלים, חציר ופרות אינו מתאים לה, כי היא יפה וחכמה ולוחצת על עצמה לקבל את הטוב ביותר, ואומרת שהפרות האלו לעולם לא יהיו לה צורך.
אמא, אני לא אחזור לכפר. אסיים את הלימודים, אעבר לתל אביב, אראה שם בעל עשיר, אקח חתונה ואשאר בעיר. כבר לא מספיק לי להיות בכפר!
טוב, אורלי, אולי, אבל אף אחד לא יודע איך החיים יסתיימו. הכפר לא גרוע מהעיר גם שם אנשים חיים. אם תלכי אחרי הפרות, בת שלי, אני אהיה רגועה יותר ואת אוכל להכין ארוחת ערב.
תארי לעצמך, אם הייתי הולכת אחרי הפרות! כל הכפר היה מצחק עליי. אמא, הפרות שלך כאן, תפסי אותן בעצמך. אני לא אלך, ואל תבאי אלי יותר עם השאלות האלו.
הילדים האחרים מביאים פרות ועוזרים להורים. אז למה את טובה יותר מהם, בתי?
אמא, למה אני צריכה להסתכל על אחרים? יש לי מוח משלי…
אמא של אורלי, רינה, נושמת עמוק וצועדת למרעה לקבל את הפרות, בזמן שהבת מורחת על פניה קוסמטיקה כבדה למען המסיבה הכפרית.
החברות של אורלי מביטות בקנאה במלכה המקומית, שאינה מתעסקת במטלות הבית ואין לה אף פעם כלים ריקים, ולא חודרת למאגר. כנראה שהאישה לא יודעת אפילו מה לעשות עם הפרות. היא נראית כמו ילדה מאוחרת, בלתי צפויה. הבת הבכורה כבר נשואה ויש לה נכדים, והרינה מתגברת על כך שהיא גם בהריון. הן ילדו כמעט יחד, רק בחודשיים הפרש. איך אפשר להפסיד את הקטנה?
הזמן חולף, הילדים גדלים, המבוגרים מזדקנים. אורלי מסיימת את בית הספר, אחרי בחינות הבגרות שהיו ממוצעות, שלושה ציונים שלמים, אבל שאפתנית כפי שהייתה.
היא מחליטה ללמוד חינוך. העבודה נקייה ולא מאבקית, ויש לה כבוד.
פעם אחרת רינה מתרסקת קלה, ומכרה עם בעלה שני עגלים, משלם לשנה של לימוד של בתה.
אף אחד לא מבין תחילה שהאורלי במצב של חוסר. השנה האחרונה במכללה היא חוזרת הביתה בתדירות גבוהה. היא רוצה ללמוד במרץ, אך תמיד חוזרת הביתה. היא מתיישבת מול המראה, מתאפרת, מביטה מהחלון כאילו מחכה למישהו, אבל במקום זה היא נזכרת בחתונה עם החברים.
היא מתחילה להיראות, מתגברת, וביום חופש מתבקרים חמותיו, אומרים שיש לנו סחורה, יש לנו קונה.
ההורים לא תופסים את ההומור של החמות, אבל אורלי מתרגשת, מתחתנת עם בחור מארץ הכפר, שעבר למטרופולין לאחר הלימודים.
הם מתחתנים, אורלי מסיימת את המכללה כשאישה נשואה וכבדה בהריון. שמועות אומרות שהצלחתה במבחנים נגרמה בגלל מצבה, ולא בגלל כישורים.
הם שוכרים דירה בתל אביב ויוצרים שם בית. ההורים שולחים רק סלי מזון כדי שהזוג יוכל להתפרנס. אורלי בחופשת לידה, ואביב, בעלה, עובד כפול. בתם נולדת, יפה כפי שאמא. ההכנסה של אביו לא מספיקה לשניים, וכשמתרחבת לשלושה, היא מתגברת. אביב מתפרע ואומר:
איך אתה רוצה, אבל אני לא רוצה לשמוע יותר. נמאס לי לחיות כך, לשלם חצי שכר דירה לבן דוד. בוא נעלה לכפר עד שהבת תגדל, וזה סוף.
הם אורזים את כל הציוד ונוסעים לכפר. הוריו של אביב קונים בית אחר, והישן נשאר ריק. הם מתקבצים בכפר, אביב עובד בחווה הוא מהנדס מכונות מוסמך, שכרו מעט יותר נמוך מהעיר, אבל כל ההכנסות מתפרסות על הוצאות המזון והבית.
אורלי תחילה מתנגדת, שואלת למה הוא הביא אותה לכפר, אך אחרי כמה ימים מרגיעה; היא מקבלת עזרה מהאם והחמות, שמביאות מזון ומסייעות עם התינוק. החיים נראים כמו אגדה.
אבל לאחר זמן קצר, האגדה מתפוגגת. החמות והאם מתלוננות שהיא יושבת מול המראה כל היום, ובמקום לעבוד בגינה הוא מתלונן. הן דורשות לשבת עם הנכדה, ולכן אורלי מרגישה צורך לעזור בגינה. היא מתחילה לחצוץ גזרים, קוצרת, והקיץ כולו מרוויח ללא פסולת.
אביב מחליט לגדל ביכורים זה רווחי, החווה נותנת חציר, מזון לכל. הורים של אורלי עוברים למרכז אזור, ונותנים להם פרה צעירה.
בתחילה קשה לאורלי לקום מוקדם, אך אחרי כמה חודשים היא מתרגלת.
ארבע שנים אחרי, היא מקבלת תפקיד כמנהלת גן ילדים.
היא לא מבחינה יותר בחלום על החיים בעיר; היא עסוקה משחר ועד ערב במטלות ובדאגות.
החמות עוברת למרכז האזור, בתה הולכת לבית הספר, והיא, אורלי, נשארת בכפר. היא מתקדמת במקצוע, הופכת למנהלת גן. אביב מציע אולי לחזור לעיר.
מה, אביב? למה אתה רוצה? הבית שלנו, הגינה, החווה יש לנו כסף, ויוצאים לעיר רק כשצריך. אני מרוצה כאן, מי יעזיב את הגן?
היא מגיבה שהבת תסיים את הלימודים, ואז יחליטו.
עשרים שנה חולפות כמו יום אחד. הקבוצה של הלקחים מתכנסת אחרי סיום הלימודים. היא פוגשת חברים משכבת הלימודים, חלקם עדיין בכפר, אחרים במקומות כמו חיפה, רמת גן ונתניה.
קארה, אחת החברות, חייתה כל חייה בכפר, הוריה חקלאים, למדה לבשל בעסק המשפחתי, ולא חשבה להמשיך ללימודים. לאחרונה נישאה והיום היא בת שניים, עם דירה בעיר.
מיה, בת הכיתה, התחתנה עם מיכאל, בן לכיתה, ועכשיו גרה בעיר עם רכב, בעלה businessman, והיא לא עובדת.
החברים משוחחים, מחליפים מספרי טלפון, מתרשמים מהשינויים ויוצאים לדרכם.
אורלי ואביב חוזרים הביתה, מביטים אחד בכיוון של השני, עם מחשבות משלהם.
סליחה, אורלי, שלקחתי אותך מהעיר לכפר, ידעתי שאתה לא יכול לשאת את החיים בכפר. היית גרה בעיר, נוהגת ברכב.
מה אתה אומר, אביב! אני נוהגת ברכב, וחיינו לא גרועים. גם בעיר יש קשיים, לכולנו יתרונות. אני אוהבת את הכפר, מתגעגעת לעבודה, לא רציתי להיות רק “בת חלב”. אם הייתי נשארת בבית, לא הייתי לומדת לעבוד. עכשיו אני מבינה שהכל דורש מאמץ. עלינו רק להמשיך לעבוד, ולחיות במקום שכדאי לנו.
כן, אורלי. מתי התחלת לאהוב את הכפר?
תמיד אהבתי אותו, רק לא הבנתי. אל תאמר לעולם “לעולם לא”. זוכרת איך צעקתי שלא אגור בכפר? עכשיו זה כך.
התגובות והלייקים זורמים בתגובות, והקהל מתבקש לשתף מחשבות נוספות!
