אבא, אתה מה, חתול קיבל? נבהלה בתי לירז, שהגיעה לסוף השבוע.
הייתי עומד בפתח החלון, מתוסכל. שוב אותו חתול אדום נחת על שדרות הגינה שלי! שלושה ימים ברצף.
קודם הוא ניזף על עגבניות, למחרת ישן בין המלפפונים, והיום פשוט התיישב על הכרוב הצעיר.
לך חזרה אל הבעלים שלך, גרגרתי בעצב, תוך כדי נגירת השברז.
החתול הרים את ראשו, הסתכל בעיניים צהובות ונשאר לשבת, חצוף כאילו הוא שייך למקום.
נעלתי מגפיי הגומי ויצאתי לחצר. הוא לא ברן רק הלך כמה צעדים וישב ליד הגדר. רזה, קצוץ, באוזן קרועה ובזנב מפוספס.
מה נשמע, חוטף? קפצתי אל הכרוב, בחנתי את ההרס. בטח קיבל שידור, ובית לא ירצה לקבל אותך חזרה?
החתול מיהר במימול, שקט וצלצל. פתאום הבנתי שהיצור רעב. עיניו מבעירות.
איפה הבעלים שלך? שאלתי, מתיישב על ברכיי.
החתול התקרב, שפשף את רגליו במגפיים. מזגזג בקול נמוך כאילו מודה שלא שולחים אותו לעזוב.
סבא, למה יש לנו חתול בחצר? שאל ניני, נכדו, שהגיע לביקור בקיץ.
זה של השכן. נעלם או נזרק אין לי מושג.
של מי הוא היה?
נשמתי לרווח. יודע בדיוק. של סבתא חנה כהן, משכן השכונה. היא הלכה לעולם לפני כחודש, והקרובים הגיעו רק לטבחת הקבורה. הבית ננעל, החפצים נשלחו, והחתול נשאר מאחור.
היא הייתה אחראית עליו. היא כבר לא כאן.
והחתול נשאר לבד?
נשאר.
יונתן הביט בחתול האדום בחמלה:
סבא, נביא אותו איתנו הביתה?
מה אתה מדבר! שלפתי. אין לי צורך בחתול נוסף. אין לי אפילו מה לאכול, וזה
אבל בערב, כשבני חזר לעיר, הכנסתי לחתול קערת מרק שאריות. הצמדתי אותה ליד מרפסת ונסעתי. הוא נגרר בזהירות, התחיל לאכול בחשק ובזרז.
טוב, לחשתי, פעם אחת אפשר
פעם אחת הפכה לשגרה יומית. בבוקר יצאתי לחצר הוא כבר חיכה בפתח, יושב סבלני, לא מיאו ולא מבקש. רק מחכה.
בהתחלה האכלתי אותו משאריות. אחרי כמה זמן התחילו לבשל לו קמח, קניתי קופסאות שימורים זולות. אמרתי לעצמי: זה זמני, עד שיעבור למישהו אחר.
חתול אדום, בוא לכאן, קראתי. איך קוראת לך חנה כהן?
החתול הגיב לכל שם. העיקר שאומרים לו.
בהדרגה הלך והסתדר. ביום הוא מתרווח בשמש על חלקת האדמה, בערב מתקרב למרפסת. ישן בתיבת כלב ישנה שהייתה שם.
זה זמני, חזרתי עלי. ממש זמני.
הימים חלפו, הוא לא נעלם. הבנתי שהוא התרגל למראה הפנים שלי, למזמורים השקטים בערב, לחיבוק החם שכאשר אני מתיישב במרפסת.
אבא, אתה קיבל חתול? חזרה לירז, מתפלאת.
לא לקחתי אותו, הוא הגיע לבד. היה של השכן, והבעלים כבר לא פה
אז למה אתה מזין אותו? תביא אותו למקום אחר.
למי הוא שייך, חתול זקן? שפשפתי את אוזנו. שנשאר.
אבא, זה בזבוז כסף. מזון, וטרינר, אם צריך הפנסיה שלך קטנה.
אסדר את עצמי, עניתי בקצרה.
לירז הבעה ראשה. השנים האחרונות הפכו אותי למי שמדבר עם הצמחים, עכשיו גם בוחר חתול
אולי תזוז לעיר? אלינו? חזרה לשאול. למה אתה יושב כאן לבד?
לא לבד. יש לי את החתול.
באמת?
מדבר מרצון. כאן טוב לי. יש לי גינה וחתול.
לירז תננה. מאז פטירת אמי הוא השתנה. קפדן, נסגר בתוכו. אחרי מות אמא הוא הפך שונה.
בסתיו החתול חלה. הפסיק לאכול, שכב בתיבה וקשה לו לנשום. חזרתי לצידו, כמו לבן משפחה.
מה קרה, חבר? ישבתי ליד התיבה. חולה?
החתול פתח עיניים וקרא במיאו חלש. נשאתי אותו למרפאת האזור, הוצאתי כמעט את כל הפנסיה לטיפול, אבל לא חרטתי.
יש לכם חתול טוב, אמר הרופא הצעיר. חכם, עדין. רק גילו מבוגר והמערכת החיסונית חלשה.
האם יחיה?
אם מטפלים בו כראוי, יוכל לחיות עוד זמן. רק לשמור ולתת תרופות.
בבית הקמתי לחתול מרפאה במרפסת. פרסתי שמיכות ישנות, הצבתי קערות מים ואוכל. כל יום נתתי גלולות, מדדתי חום.
תתרפא, אמרתי. בלי אותך אני משועמם.
זה היה נכון. בחודשים האחרונים הוא הפך לא רק לחיית מחמד, אלא לחבר. היצור החי היחיד ששמח לראות אותי, שמצריך אותי.
סבא, הרוג’י מרפא? שאל יונתן, שבא לחופשת חורף.
מרפא. הנה, רואה, ישן על המזרן.
החתול היה שוכב במזרן חם, מקומט למעגל. פרוותו מבהיקה, עיניו ברורות. בריא.
האם הוא תמיד יישאר כאן?
לאן הוא ילך? חיבקתי אותו. אנחנו יחד. הוא החברה שלי, ואני הבית שלו.
סבא, לא היית לבד? לפני הרוג’י?
חשבתי. האישה נעלמה, הבית הרגיש ריק ושקט. בישלתי מרק לאחד. הקשבתי לטלוויזיה דממה. נרדם בחדר ריק.
היה לי לבד, נכדה. באמת לבד.
ועכשיו?
עכשיו לא לבד. החתול ממתין כשאחזור מהגינה, מזמזם בזמן שאני מכין ארוחת ערב. ישן על ברכיי כשצופה בטלוויזיה. החיים השתפרו.
יונתן הנהן. הוא גם אוהב חיות, מבין כמה הן מקלות על הבדידות.
סבא, מה אומרת אמא?
אמא מתנגדת. היא אומרת שזה הוצאה מיותרת, טרחה מיותרת.
ואתה?
אני חושב שזה לא מיותר. הרוג’י מביא לי שמחה. ושמחה איננה מיותרת.
באביב אירעה הפתעה. הגיעה נכדת חנה כהן דודה צעירה עם ילד.
סבא, סליחה על ההפרעה, אמרה. אני סוויטל, נכדת חנה. שמעת שהחתול שלה גר אצלך?
לב שלי קפץ. האם ייקחו את הרוג’י?
הוא כאן, עניתי בזהירות. ומה?
רצינו לדעת אחרי הקבורה נסענו מהר ולא חשבנו על החתול. ואז נזכרנו חבל לו! רצינו לקחת אותו איתנו.
מבין, הרגשתי משהו בצדדי.
אתם נמאס לכם ממנו? הרבה טרחה
לא, לא נמאס. הוא חתול יפה.
סוויטל הביט בחצר, שם הרוג’י שכב על השמש ליד השורות.
איזה שינוי! לפני היה רזה וחולה, ועכשיו יפה!
טיפלתי בו. האכלתי היטב.
תודה ענקית! הייתה מלאת תודה. נזכיר לכם כל הוצאות
שמתקתי, ידעי שחתול אינו שלו מבחינה משפטית. חנה הלכה, המשפחה זכתה לזכותו. אבל איך להסביר שהחתול הפך לחלק מחיי?
אפשר לראות אותו? שאלה סוויטל.
התקרבנו אל החתול. הוא הרים ראשו, הביט בחשש באנשים זרים. אז הלך אלי, ושפשף ברגליי.
מעניין, חשבה סוויטל. הוא לא מזהה אותי. אני הייתי מגיעה לבקר את דודה חנה…
הזמן חלף, הסברתי. הוא שכח.
אבל הבנתי שמדובר לא בזיכרון. הוא פשוט בחר בעלים חדשים את מי שמזין, מרפא ואוהב.
אולי הוא יישאר אצלכם? הוא הרגל אליכם, ואתם אליו
איך זה? לא הבנתי.
פשוט. אנחנו גרים בדירה, יש לנו תינוק קטן. והוא זקן, רגיל לחוץ. למה להעבירו?
אבל הוא שלכם
היה של הדודה. ועכשיו שלכם. אתם הצלתם אותו פעמיים מהרעב ואז מהמחלה. אז הוא שלכם.
הייתי לא מאמין במזל:
ברצינות? אפשר להשאיר אותו?
כמובן! רק אם תזדקק למזון או טיפול תתקשרו לנו, נשמח לעזור.
לאחר שעזבה סוויטל, ישבתי על המרפסת והחבקתי את הרוג’י.
שמעת, חבר? תישאר איתי. לנצח.
החתול מיהר, מצמצם עיניים משביעות רצון.
בערב התקשרה לירז:
אבא, מה שלומך? החתול בקיא?
בחיא. והוא עכשיו רשמי שלי. הבעלים הגיעו, הרשו לי לשמור אותו.
טוב אז. אם הוא כבר רגיל
לירז, נודע לי משהו.
מה?
אדם בודד וחתול בדד מצילים זה את זה. הצלתיו מרעב, הוא הציל אותי מהבדידות.
אבא, אל תתפרק
אין כאן פילוסופיה, זו אמת. עכשיו יש לי משמעות לקום בבוקר, להכין מזון, לתת תרופות. ויש שמחה הוא מחריש לידי, מחכה בפתח.
לירז שתקה. אולי בפעם הראשונה היא הבינה שהחתול באמת נחוץ לי.
אבא, לא תעבור לעיר?
לא. כאן יש לי בית, גינה, והרוג’י. למה לשאת משא של עיר?
טוב, אז אתה נשאר.
נשאר. אנחנו נשארים.
שנה חלפה. יעקב בנימין והרוג’י חיים בקצב נינוח. בבוקר ארוחת בוקר והליכה בגינה. בצהריים עסוקים במטלות, והחתול נרדם בצל. בערב ארוחת ערב וטלוויזיה, הוא על ברכיי.
השכנים מכירים אותם:
יעקב, החתול שלך הפך לחמוד במיוחד!
הוא לא רק שלי. אנחנו אחד לשני.
זה נכון. הם הצילו זה את זה זקן יחיד וחתול שלא היה למישהו. מצאו אחד את השני הבנה, חום, משמעות קיום.
ומה עוד צריך לאושר?
הרוג’י מחריש על ברכי הבעל, ואני חושב כמה טוב שלא גירשתי אותו אז כשמצאתי אותו רעב. כמה טוב שהרגשתי רחמים
לפעמים ההחלטות החשובות בחיים אינן מתבצעות במוח, אלא בלב. והן הן הנכונות ביותר.
