Author: Alejandro García
31מרץ1993 היום, כשאור השמש חיכה בקצה החלון של המטבח, אלונה קראה לי בקול רועד: «יונתן, חכו, חכו!» הכניסה של הבית נפתחה באיטיות, והאיש שבא איתו דלי מלא דגים
אמא, מתי זה ייגמר? האם אתה מתכוונת להקפיא אותי לתקופה שלמה? משיבה בפוזה מתגוננת 15שנתית אורלי. לא לתקופה שלמה, רק עד שהסבתא שלנו תיהיה איתנו.
היום שבו חייתתהזאב הפרוותית הופיעה לפתע בחצר של בית קיים בתלאביב, כל העולם שכח את דרכה. היא חיה בשקט, כמעט בלתי נראית חתול רזה, מלוכלך, אבל עדיין בעל מראה מרהיב.
זה היה בבוקר, במרפסת של אותו המיטה שהתפרקתי עליה אליה בלילה הקודם. העיניים שרפו, המים בעיניים התייבשו, והראש פעמפם. הטלפון רימר שוב ושוב, אבל לא העזתי לענות.
עתל עדיין לא מאמינה למה שקורה. סוף סוף יש לנו קציר משותף! במשך עשור שלם חלמנו על זה, אבל החיים רצו לנו קוצים: משכנתא, ילדים ולימודיהם, משבר בעסקים עכשיו
סבלי, בתי! עכשיו את במשפחה אחרת, ויש לכבד את המנהגים שלהם. נישאת, לא רק לבקרות. אילו מנהגים, אמא? כולם כאן משוגעים! במיוחד החמות! היא שונאת אותי, זה ברור!
ציפורה קפאה, מחזיקה במרקר קטן ואלגנטי, והאצבעות שלה נפתחות באופן אוטומטי מהפתעה. הכלי העץ, עם חיכוך עדין, פלט על האדמה היבשה והסדוקה. לפני שהייתה לה אפשרות
אורלי שמתה לב שיובל לבש את החולצה הכי יפה שלו אותה חולצה קרמית, שדמויותיה הלבנות נרקמו יחד עם קניון קניות בתל אביב לפני שנה, ביום הולדתו.
שמי אורן כהן. אני בן שלושים ושלוש, מנהל גלריית אמנות צנועה במרכז תלאביב. זה לא המקום המפואר שבו מבקרים אלגנטיים ויבעי יין מתיישנים במפגשי פתיחה.
אורית, קיבלת את ההזמנה של ריבקה? קיבלתי. רק לא הולכת אני לחופה, אמרתי בקול של הטלפון. איך שלא תלכי? היא החברה שלנו, ובנוסף החופה תתפרק כמו קונצרט של ברוקול!