Author: Alejandro García

היום בדיוק שלוש שנים עברו מאז אותם שטרות של 1,000 ש”ח מונחים בתא הכפפות באוטו שלי. כסף שמעולם לא אגע בו. גם אז היה 14 בפברואר. כל תל אביב השתגעה

קוֹפֵף שוב פעם הדס הביטה בהודעה שהופיעה בקבוצת הוואטסאפ של גן הילדים, וזרקה בכעס את הטלפון על הספה לידה. מה קרה, אמא? נועה הרימה עיניים מהמחברת ופקחה עליה

אחרי גיל חמישים הפסקתי להאמין בכל דבר רומנטי: עד שטסתי לטיול פנויים־פנויות 50+ והכרתי את ניר כבר לא האמנתי באהבות גדולות. אחרי הגירושין היו כמה ניסיונות

המחול האחרון יום ראשון, ואני יושב מול יומני ומתלבט אם לכתוב. גם אחרי ארבעים שנה בארץ הזאת, נשארה לי אותה מין התכווצות בכתפיים מין הרגל ישן, לחוץ, שאי אפשר להפטר ממנו.

שדה תעופה חלופי – את שומעת אותי? הקול שלו היה שקט, כמעט מתנצל. כמעט. מרים, אני מדבר אליך, את שומעת אותי בכלל? שמעתי. תמיד שמעתי אותו.

כסף על חשבון העבר נועה יצאה מהאוניברסיטה אחרי השיעור האחרון. היום עבר עליה בסערה הרצאות, סדנאות, ויכוחים עם חברי הקבוצה. היא תיקנה את רצועת תיק המעצבים

יומן אישי אהבת אם יום שלישי, 18:00. שוב, כמו שעון, הטלפון שלי רועד על השולחן במטבח. אני כבר יודעת זאת שרה לנדאו, אמא של עידו. “נעמה, זו שרה. האכלת את עידו היום?

בעלי אמר לי שהקריירה שלי יכולה לחכות… כי אמא שלו עומדת לעבור לגור איתנו. זה היה הרגע המדויק שבו החלטתי ללמד אותו לקח שהוא לא ישכח לעולם. “