יומן אישי אהבת אם
יום שלישי, 18:00. שוב, כמו שעון, הטלפון שלי רועד על השולחן במטבח. אני כבר יודעת זאת שרה לנדאו, אמא של עידו.
“נעמה, זו שרה. האכלת את עידו היום?” היא שואלת, בטון שמעיד כי היא לא מדברת על הבן בן ה-32, מהנדס תוכנה, אלא על גור חתולים קטן שעלולתי לשכוח על המרפסת.
אני סוגרת עיניים, הלחיים שלי מתחממות. על השולחן יש צלחות עם סלמון מאודה וברוקולי, עידו בדיוק יוצא מהמקלחת, מגבת תלויה על צווארו, נראה רענן אחרי ריצה.
“שלום, שרה. בטח, האכלתי. אנחנו כבר יושבים לארוחת ערב,” עניתי, מחייכת בעייפות.
“אבל מה הוא אוכל?” היא מיד דורשת לדעת, “שוב דג עם עלים? גבר צריך אוכל אמיתי, בשר! קלוריות! אתמול שמעתי בחדשות שגברים רזים מתים מוקדם יותר. את רוצה לקבור אותו עם הדיאטה שלך?”
עידו מגלגל עיניים, מסמן לי ביד שאגיד שאינו בבית. האמת, הוא פה, אבל ההחלטות שלו, הגוף החדש שלו, תלויים ביננו כמו שקית מים כבדה.
“שרה, הוא קיבל החלטה מרגיש מצוין. הרופא שלו פרגן לו על כל הבדיקות.” עניתי בעדינות.
“רופאים, מה הם מבינים, רק טפסים ומרשמים. אני אמא שלו, אני רואה הלחיים נפלו, העצמות בולטות. פעם היה בחור לתפארת, עכשיו… תעשי לו מרק עוף נורמלי כבר! אני אביא עצמות מהקצבייה מחר, או שאת חוסכת על בשר?”
יום־יום בדיוק בשש! הטלפון מצלצל. ברור לי זו היא. מי שמפקחת, חוקרת, שופטת כל תפקוד שלי כ”אשתו של”.
וזה התחיל כל־כך טוב…
***
שמונה חודשים אחורה. עידו חוזר מבדק רפואי בעבודה, חיוור כסיד. מתיישב, מתיר חגורה, נאנח עמוק כאילו חצה את כל שדרות רוטשילד ברגל.
“נעמה… יש לי בעיה,” קרא בשקט.
איבדתי נשימה. לב? כבד? אני כבר מדמיינת תרחישים.
“הכול בסדר?”
“לחץ הדם עלה, אמר לי שללא שינוי, עד גיל ארבעים אתחיל תרופות. גם כולסטרול, גם סוכר גבוה…”
32, מטר שמונים, תשעים וחמישה קילו, כרס משתרבבת. חמש שנות הייטק, כריכים בבורקסיה, ישיבות אינסופיות עידו, שפעם היה רץ מרתונים, הפך לדוד עייף ומתנשף.
“בסדר…” הוא שותק, “נמאס לי להיחנק במדרגות. נמאס לי להתבייש בים.”
חיבקתי אותו. המשקל לא הפריע לי, אהבתי אותו כך. אבל אם הוא סובל, אם זה מסוכן הגיע זמן לשנות.
“איתך,” אמרתי לו. “לומדים יחד מה זה תזונה בריאה. מחפשים מאמן כושר. אני מבשלת.”
וכך היה. הוא הצטרף ל’גרין ג’ים’, מצא מאמן, אני הורדתי אפליקציות מתכונים, קנינו משקל למטבח, סיר אידוי. יחד, למדנו תוויות, מנתנו קלוריות, חלבונים.
החודש הראשון גיהינום. עידו רעב, מתלונן על חזה עוף יבש, על קוואקר בלי שמן. הגוף מתרגל, הוא פחות עייף, עולה מדרגות בקלות, הג’ינס מתרחבים.
הכנתי דייסה על מים עם אגוזים, לארוחה שנייה קופסת הודו עם ירקות, ארוחת ערב סלמון, סלטים, לפעמים פשטידת גבינה בלי סוכר. סימנו איקס על טיגונים, מאפים, שמנת. האוכל בהתחלה תפל, אחר־כך גילינו את טעמי החומרים הטבעיים. ברוקולי יכול להיות טעים, מסתבר.
הקילוגרמים עפים. שלושה חודשים הוריד שבעה קילו. חצי שנה שתיים־עשרה. אחרי שמונה עומד על שמונים, מינוס חמש־עשרה!
הפנים שלו חדות, העיניים מבריקות, הגוף חטוב. בעבודה מחמיאים, מבקשים טיפים. במכולת מחייכות לו.
שמחתי בשבילו, התגאיתי הוא הצליח.
שרה בדיוק חזרה מהשנה בצפון, אצל אחותה בסביון. שלושה חודשי נתק. דיברנו, אבל היא לא ראתה אותו.
עד שחזרה.
***
אני לא אשכח את היום הזה. שבת בבוקר, התאוששות משבוע קשה, עידו פותח דלת בתחתונים וחולצה.
“שמעון!!! מה קרה לך?” צועקת, מזעזעת את כל הרחוב.
רץ למסדרון. היא עומדת עם שקים, פרצוף לבן, עיניים גדולות.
“מה עשיתם לו?!”
“אמא, זה בסדר, סתם רזיתי,” הוא צוחק.
“רזית?! בשביל מה?! היית גבר לתפארת, עכשיו שלד!”
“שרה, הוא בכושר שיא, הרופא מחמיא,” אני מחייכת, מחפשת פיוס.
“מעניין מאוד… בטח זו אשמתך. מה את מאכילה אותו?” הקול שבור, מאשים.
“אמא! זה לא קשור לנעמה. אני החלטתי!”
“אתה בחור! גברים לא קובעים מה לאכול! היא מבשלת לך דשא!”
הביאה איתה סיר ירקות, אורז עם עוף ודג, וסופגניות. דורשת שיוכל מיד.
“אמא, כבר אכלנו…” עידו מחייך במבוכה.
“מה אכלתם? עוד קוואקר? זו לא ארוחה!”
אכל, שלא תיעלב. את הפנים שלה אפשר היה לראות נרגעות רק כשהצלחת התרוקנה.
“יאללה, ככה צריך לאכול. לא סלטים! אני אבוא לבדוק אותך בקביעות.”
בליל שבת עידו מתפתל, כבד.
“אני כבר מרגיש שאני לא רגיל לאוכל שלך, קשה לי…”
ואז התחיל מצעד השיחות…
***
השיחה הגיעה, בדיוק בשש.
“נעמה, מה עידו אכל לארוחת צהריים?”
“בעבודה. לקח איתו הודו וירקות.”
“זהו? יבשה זו! גבר צריך קובה, לא חסה! איזה ירקות? איפה תפוחי האדמה?”
ניסיתי להסביר יש קוואקר, יש חלבון, שהמאמן מרוצה היא נפנפה, “עידו בריא רק בזכותי, את הפכת אותו לחולה, מחר אביא קציצות.”
יום אחרי “מה היה לארוחת בוקר?”
“חביתה משלוש חלבונים, טוסט מלא…”
“ואיפה החלמונים? שם הוויטמינים! את חוסכת בביצים?!”
“לא, חלמון כולסטרול, צריך להוריד לו…”
“הבורקסים והבשר שאכל אצלנו לא הפריעו לו כל השנים!”
הוויכוח היה חסר טעם.
שלישי: “הוא הולך עדיין לחדר כושר?”
“כן, ארבע פעמים בשבוע.”
“ארבע?! זה מטורף! אנשים מתים מזה! את מסכנת אותו!”
“יש מאמן, כל טוב.”
היא גיחכה. “המאמן דופק אותך, לא אותו.”
חייכתי. עידו חזר מהאימון קורן, בריאות הוכחה. אבל בשבילה הוא עדיין חולה.
רביעי שמונה בבוקר, טירוף.
“הוא ירד בגלל תולעים? אולי לבדוק את הכבד?”
כמעט נפל לי הטלפון.
“שרה, הוא בריא!”
“עשיתם בדיקות? אולי גסטרוסקופיה?”
נתתי לעידו כואב ראש לטפל.
***
כמה ימים אחר כך שבת אצל שרה. שולחן נשבר מהמון: עוף בתנור, אורז, סלט חסה עם מיונז, עוגת גבינה, קציצות.
“עידו, תרגיש בנוח, תאכל כמו שצריך!” הסתכלה עליו בעיניים טובות-מאשימות. מי שלא טועם מהכל, עושה לה חור בלב.
הוא אכל קצת ירקות, חזה עוף, מתוק לא נגע. שרה עשתה פרצוף.
“לא תטעם מהעוגה? קמתי ב-5 בבוקר לאפות!”
“ממש סליחה, אני חייב לשמור עדיין, הרופא אמר…”
“אתה מוזנח, אתה לא אוכל כי היא הכריחה אותך!”
“שרה…” כמעט בכיתי.
“נעמה לא אכלה?” מדברת איתו דוך, אבל יורה עליי.
הייתי עם דמעות. עידו לא שבר את הכלים, אבל היינו בדרך הביתה שותקים.
***
השיחות נהיו תדירות, בוחנות, מתחקרות: מי אכל, מתי, במה, למה, אולי חסר ברזל. בכל פעם עוד הערה, עוד “דאגה”. אפילו למשרד התקשרה “נעמה, עידו לא עונה! אולי קרה משהו?” בושה.
אני נמסה. עמיתות לעבודה מביטות בעצב: “היתה לי חמות כזו, התעלמתי חצי שנה ועבר לה.”
אבל אני לא. עידו בן יחיד, אביו נפטר מזמן. שרה בודדה, כל עולמה הוא, עידו.
בערב כבר נרקמו בי פתילים של כאב בלב:
“עידו, די. אני לא עומדת בזה. היא מטילה עליי אשמה, כל יום!”
“נעמה, היא סתם דואגת…”
“דאגה צריכה גבול. אי אפשר לחיות ככה.”
“את צודקת. אעשה איתה שיחה פתוחה.”
היתה שיחה. עידו ביקש שלא תפריע יותר. זה עבד יומיים ואז עברה להטריד אותו ישירות, חמש פעמים ביום.
***
בסוף קבענו פגישה אצל שרה בשבת. עידו פתח “אמא, צריכה להבין אנחנו מבוגרים, אני בחרתי בדרך חיים. אי אפשר לבדוק כל הזמן.”
היא התפרצה “זו לא את, נעמה אשמה!”
“לא, אני החלטתי!”
היא בכתה, ביד קפוצה. “אני מפחדת שאאבד אותך. אז אני מבשלת, כי זה מה שאני יודעת לעשות.” פתאום זה חדר לי ללב היא מביעה אהבה באוכל.
“את לא מאבדת אותו, הוא צריך אותך, רק תני לנו מרחב,” לחשתי.
“אני אשתדל,” אמרה ברכות.
***
עבר שבוע שקט. ואז שוב טלפון: “נעמה, יורדים אלי בשבת? מצאתי מתכון של דג עם ירקות, כמעט בלי שמן. רוצה לנסות?”
“דאי, שרה! נבוא בשמחה.”
בשבת הבית היה שונה. צלחת דג, קערת ירקות, סלט ירוק. לא עוד אולימפיאדת אוכל. שרה נרגשת, מנסה אוכל חדש, פתוחה לשינוי.
“נעמה, תלמדי אותי קציצות טופו? וקינואה? בא לי לנסות,” שואלת חיוך מתנצל בעיניים.
חיבקתי אותה. ההרתעות ירדו.
***
אבל כעבור יומיים, שוב טלפון בשש:
“האכלת את עידו? אני חייבת לדעת…”
עמדתי על שלי. “שרה, הוא גבר, תדברי איתו ישירות.”
“צודקת… אני אשתדל.”
ידעתי זה לעולם לא ייגמר לגמרי. משהו מתוכי התייצב. לי יש משפחה, יש גבול.
***
יום ראשון. 18:00. שוב שרה על הקו.
“נעמה, לא מורידה ממך, רק רוצה לדעת תלמדי אותי להכין עוגיות שיבולת שועל בריא?”
בחיוך עניתי: “באה אליך מחר, נכין יחד. זו התחלה חדשה, נכון?”
עידו, ששמע, אמר: “היא לומדת. גם את.”
חייכתי. בתוכי הבנתי היחסים ישתנו לאט. היא אולי תשאל תמיד, תדאג, תציע עוד פעם אחת לאכול. אבל הדרך לדיאלוג נפתחה, ואני, נעמה, לומדת לשים גבול, להגן על הבחירות שלי ושל עידו ולדעתי, זה הניצחון האמיתי.
וכך במטבח החמים, האור דולק, בחוץ כבר חושך סוף דצמבר, ולא משנה מה עוד יקרה, אני יודעת אנחנו, עידו ואני, יחד. הקשר איתה משתנה לאט. אולי מתישהו גם השיחות יהיו סתם, בלי דאגות. בינתיים, אני שמחה בכל צעד קטן ככל שיהיה לעבר שלווה ושגרה אמיתית.
