האורח של החורף
במושב עם רדת החורף החושך יורד מוקדם, ואם פורצת סערה אפילו מוקדם יותר. בשבע בערב כבר לא נותר דבר מאחורי החלון, רק סערה לבנה ושלג שנדבק לזגוגית ומחליק באיטיות מטה.
ישבתי ליד השולחן וערכתי כתב יד.
זו לא הייתה עבודה דחופה הדדליין היה לשני בינואר אבל למדתי לסיים תמיד מראש. מה עוד יש לעשות בערב ראש השנה האזרחית כשאת לבד, העיר הקרובה שבעים קילומטר, וטלוויזיה לא הדלקת כבר עשור?
את הבית במושב עין גדי קנינו, דניאל ואני, לפני עשרים שנה. אז עוד חשבנו בית קיץ, לביתרונות, לאוויר הנקי. אבל אז דניאל הלך לעולמו, והעיר נעשתה מיותרת לי. אספתי את עצמי ויגעתי הנה עם המחשב הנייד, עם יודפת החתולה, שכרגע ישנה מתוחה מול הרדיאטור ואינה יודעת שסערה משתוללת בחוץ.
השכנים התרגלו אליי בשנה השנייה בהתחלה עוד שאלו, אחר כך עזבו. “נעה בן דב”, העורכת מהבית עם התריסים הכחולים, יוצאת לדואר ולמכולת כל כמה ימים, לא מדברת ולא מצפה. שכנה טובה.
על השולחן שכב הדפס של כתב היד. למעלה הופיע השם: “י. לביא.” שמונה חודשים עבדתי על הרומן הזה. שמונה חודשים עריכה, ויכוחים עם ההוצאה, הערות חוזרות של “מתקבל” או “נדחה” וחוזר חלילה. לא הכרתי את הסופר רק שם משפחה, רק אות ראשונה, רק כתב היד שלוש מאות ושמונים עמודים על איש אחד, שצעד זמן רב לאן שלא התאים לו ולבסוף קלט את טעותו.
רומן טוב.
ערכתי הרבה מאוד, ויודעת להבחין. זה היה אמיתי. שמעתי שם קול חי, לא מלאכותי. כזה שיש או שאין ואי אפשר ללמד. הסופר ידע את זה ונראה שגם פחד מהידיעה.
הטלפון צלצל ב-19:30.
נעה, תקשיבי, מתי את מגישה כבר? שאלה יעל מההוצאה. קולה היה מתנצל, פנייה בערב חג, היא מבינה.
בשני.
באמת? לא חייבים. אפשר גם בעשירי. רק חג עכשיו.
בשני, חזרתי.
יעל שתקה. היא ידעה שאין טעם להתווכח.
את לבד שם? שוב?
יודפת איתי.
נעה.
יעל.
שתיהן צחקנו ונפצנו. חזרתי לכתב היד, דפדפתי לעמוד שמטריד אותי כבר שלושה ימים.
עמוד 117. פסקה שלישית מלמעלה. הייתה שם שורה הרגשתי שאינה נכונה, אבל לא ידעתי למה. לא במילים, לא במשמעות בריתמוס. המשפט היה ארוך ודיכא את כל הטקסט אחריו. כבר חמש פעמים ניסיתי החלפה וחמש פעמים מחקתי.
בשש, זה הצליח.
רשמתי, קראתי שוב, הייתי מרוצה וסגרתי את המחשב. נשארו עוד שעתיים עד הדפיקה.
את הדפיקה שמעתי בסביבות 21:30.
לא בחלון בדלת.
תחילה חשבתי שזו הרוח. אבל רוח לא דופקת היא דוחפת ויללת. פה היה דפיקה שלוש, אחר כך עוד שתיים.
יודפת פקחה עין ושבה לחלום.
קמתי. ניגשתי לחלון, גליתי את הווילון והצצתי אל המרפסת. שם עמד אדם. לבד, בלי רכב רק שלג מסביבו, כשהוא עצמו נטוע במעיל שכבר מזמן הפסיק להגן. הפנס בשער רעד, ובאור שלו הבנתי הוא לא מסוכן. רק קפוא ונשאר בלי ברירה.
במושב לא נהוג לא לפתוח. ובטח לא בחורף.
שמתי עליי מעיל ופסעתי לדלת.
ערב טוב, אמר בשקט מפתן הדלת. קולו עייף, קצת צרוד. סליחה בזמן כזה. הטלפון התרוקן, הרכב שקע, וראיתי אצלך אור.
בחנתי אותו. גבוה כמעט נוגע במשקוף עם הראש. מעיל משובץ, רטוב כולו. ביד אחת משקפיים, השנייה ריקה. העדשות אטומות לא עברו ערפל, לכן אחז בהן ככה.
תיכנס, אמרתי.
נכנס, לאט, בלי חיפזון, מבין שהוא אורח לא מתוכנן ומקפיד לתפוס כמה שפחות מקום.
הרכב רחוק? שאלתי בזמן שהסיר צעיף.
מאתיים מטר בכביש. לא שמתי לב שקענו. השתתק רגע. המטען נשאר בבית, ווייז גמר הכל.
הבנתי.
בזמן ששלף את המעיל, הרתחתי מים. כשחזרתי, ראיתי שהוא עדיין אוחז במשקפיים, ורק שאחזן בין הידיים להתחמם, שם אותן על פניו.
תלה כאן, הצבעתי על וו מול המראה.
תודה. תלה, סוף סוף. יואב.
נעה. הנהנתי לכיוון המטבח. בוא.
במושב כולם מכירים את כולם. היישוב הקרוב מושב תמר ביער, שישה קילומטרים דרך השדות. שם יש כמה בתים מאוכלסים, בקיץ הדיירים באים והמקום נושם, בחורף כמעט ואין אף אחד. מפריד בינינו חורשת איקליפטוסים ישנה וכביש עפר.
מתמר? שאלתי כשישב.
כן. קניתי שם בית בסתיו. באתי לראשונה בחורף לא תיארתי לעצמי שככה פה.
לא בדקת תחזית?
בדקתי. כתוב “שלג קל”.
“קל” באיילון ובשדה לא אותו דבר.
עכשיו יודע.
הגשתי לו כוס. חמה, תה, בלי שאלות. הוא כרך את ידיו סביב הכוס, ושתק דקה.
הרכב לא נורא, אמר. יפנו אותו, צריך פשוט להתקשר.
אתן לך מטען. הצבעתי לשקע ליד המקרר. שם יש כבל.
קם, חיבר את הטלפון, וחזר לשבת. שוב אחז בכוס מתחמם.
את גרה פה מזמן? שאל.
חמש שנים ברצף. לפני זה כבית קיץ.
ולא מתגעגעת לעיר?
לא.
הוא לא חקר למה. והערכתי את זה.
הטלפון שלו היה ישן כבר לא מייצרים כאלו שלוש שנים. קטן, שפשופים בקצוות. להגיע לחמש אחוזים לקח לו ארבעים דקות ידעתי, לי יש אותו.
אז לא ילך עדיין.
הרמתי כוס ושאלתי:
אכלת משהו?
בבוקר.
בבוקר.
חשבתי שאחזור בזמן.
במקרר היה מרק עדשים מאתמול. שמתי לחמם. לא התעקש “לא צריך” או “אל תטרחי” פשוט ישב והמתין. גם זה נכון.
עד שהמרק התחמם, שתקנו. שקט, לא מבוכה פשוט מנוחה. סערת שלגים בחוץ שרקה בתו, יודפת נחרה ליד הרדיאטור, אור המטבח היה זהוב וחמים. חשבתי כמה מוזר אדם זר יושב במטבחף שקט, וזה לא מעיק. לרוב זה כן.
הרתחתי קומקום שוב בעוד חצי שעה.
הסערה לא הניחה. אכלנו מרק כמעט בלי לדבר לא בגלל שאין מה, אלא שאין סיבה להזדרז.
שקט לך פה, אמר.
פה תמיד שקט. חוץ מהרוח.
לא, הנהן לעבר הסלון. שקט בפנים. אין רדיו, אין טלוויזיה.
יש רדיו. קטן, על אדן החלון. אני לפעמים מדליקה.
מובן. שתק לרגע. בתל אביב אני לא מסוגל לעבוד בלי אוזניות. קולות, חורקים, מדברים לא נותן לעבוד.
לעבוד כלומר לכתוב?
כן.
מה אתה כותב?
פרוזה. הסתכל בכוס. שנתיים אחרונות רומן אחד. ארוך מדי.
קורה.
שלחתי אותו בסתיו. עכשיו לא יודע מה לעשות.
הכרתי את התחושה הזו. לא שלי של אחרים. שמונה שנות עבודה מול סופרים תמיד זה חוזר; כשהכתב יוצא נשארת ריקנות, לא יודעים למה. יש שממשיכים מיד, יש שמדדים חודש, אחרים עוזבים לגמרי. לכל אחד הפתרון שלו.
זה עובר, אמרתי.
אני יודע. אבל בינתיים לא.
יודפת ירדה מהרדיאטור, ניגשה אליו, הריחה את ידו וחזרה למקום. יואב הביט אחריה.
זה סימן טוב? חייך.
בינוני. אילו נשארה טוב ממש.
אשתדל לשפר תדמית.
צחקתי.
מותר לשאול? אמר אחרי דקה.
תשאל.
למה דווקא בשני?
לא מיד קלטתי.
הדדליין, הסביר. אמרת בטלפון שני. היום ערב החג, ויש לך עוד יומיים. למה לא מחכה?
השאלה צלולה. חדה מדי למי שהגיע מהסערה, עומד על רכב וגרירת חירום.
הרגל, אמרתי.
איזו?
לא לדחות מה שכמעט גמור.
הביט בי. לא האמין לא תפס בשקר, אלא הבין שזה לא כל הסיפור.
וגם פה אין טעם לחכות, הוספתי. ראש השנה האזרחית לא עניין אצלי. עדיף לעבוד מלבהות בשעון.
מובן, קבל. לא ברח, פשוט הבין.
שוב שתקנו. בחוץ הרוח הכתה בעליית הגג של השכן הם עזבו כבר בנובמבר, יחזרו באביב. הרעש תמיד הפריע לי, אבל עכשיו חשתי שהוא בולט פי מאה.
עבדת כשבאתי, יואב אמר. לא שאלה, תצפית.
נכון.
במה את עוסקת?
עורכת ספרות.
מעניין.
בדרך כלל כן.
הביט בי ארוכות.
את נהנית לעבוד עם טקסטים של אחרים? זה לא חונק?
חשבתי.
טקסט רע חונק. טוב פותח. רוצה לשפר עוד. זה כמו שיפוץ המבנה קיים, רק מסירים מה שמיותר.
הנהן. בשקט, לעצמו, כאילו תפס מחשבה ולא מדבר איתי.
לוקח ללב כשעורכים אותך? שאלתי.
אם מוחקים לי משהו כואב לוקח. אם לא אפשר לוותר.
הבטתי. זו ניסוח יפה. מדויק ונורא של סופר שעבר את כל זה בעצמו.
עריכות גרועות עברו עליך?
עברו. חשב קצת. פעם ערכה אותי אישה ראשונה שלי; סיפור על זקן והים הפך למנהל ומשרד. אני מגזים, אבל רוח דומה.
והסכמת?
הייתי בן עשרים ותשע. חשבתי שהם מבינים יותר.
ואז?
קלטתי ש”יותר מבינים” לא אומר ש”צודקים”. אלה שני דברים.
הנהנתי. אמת צרופה. עורך יכול לדעת מלאכה ועדיין לא לשמוע את הקול של הסופר. קול קודם למלאכה.
***
החוץ גוער בשקט לילה אמיתי, רק סערה כבדה ועצי האיקליפטוס בולעים את הפנס.
יואב לגם תה שני. יודפת שוב הלכה לסיבוב סביבו, הפעם לא הטרידה רק וידאה וחזרה. שמתי לב שלא קרא לה. נכון היא לא אוהבת שמזמינים.
אפשר? הצביע על הספרייה.
בטח.
נעמד. היו שלוש מדפים, מתחום המתח אחד, פרוזה לבד, כל היתר במחי ערבוביה. עבר, סקר בעיניים, לא נגע, רק קרא שמות. חזר למקום.
הרבה מתח, העיר.
שאני נחה זה שלי. שם פותרים הכל.
ובחיים?
פחות.
הרימית כוס.
ספרי לי על הרומן, פנה.
לא קלטתי מיד למה מתכוון.
שאת עורכת.
למה?
סקרן. הרים כתף. אמרת שטקסט טוב זה שיפוץ. בא לי לשמוע איך זה אצלך.
שיחה מוזרה. לא רעה פשוט לא רגילה. אדם זר יושב סביב שולחני, כוס חמה ביד, ושואל ברצינות על העבודה שלי. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה מישהו התעניין בלי נימוסי שווא, לא בגלל שאין מה לומר אלא משום שרוצה לדעת באמת.
רומן על אדם אחד, פתחתי. הרבה שנים עשה מה שחשב שצריך. בסוף גילה שפשוט פחד אחרת. זה סיפור על הבדל בין הרגל לבחירה.
ומה קורה לו בסיום?
הוא הולך. לא מאנשים, מעצמו הקודם. זה הסוף הטוב ביותר לסיפור הזה, בעיניי.
שתק.
את אוהבת כזה סיום?
כן. הסופר רצה אחר.
איזה?
חזרה. הגיבור חוזר למה שהשאיר.
שכנעת אותו?
הערתי. הוא החליט. הנחתי כוס. ככה זה. אני יכולה להציע בלבד. הטקסט שלו.
הוריד מבט. היה שם משהו כבד, לא רק מנומס אלא מהורהר.
למה לדעתך עזיבה היא סיום טוב יותר, שאל.
כי חזרה עונה “לאן”. עזיבה עונה “מי”.
הבט בי.
שלך המילים או מהטקסט?
שלי. בהערות.
השתתק עוד. לא דחקתי.
את עורכת הרבה זמן?
שמונה שנים.
תמיד רואה כך סופם?
רק אם הסיפור נוגע באמת. שקרן אפשר לסיים איך שרוצים, לא יאמינו. כשהוא טוב הקצה מתבהר. האחריות: לא לקלקל.
יואב הביט החוצה. ארוך, כאילו שוקל הכול מחדש.
קשה בטח, אמר.
מה?
לקרוא של אחרים, באמת. לא בשבילך בשבילם.
חשבתי.
לפעמים. אם הם נלחמים. לא מבינים. אבל כאן לא. הוא הקשיב.
הסופר הנוכחי?
כן.
איפה ראית שהקשיב?
החזקתי בכוס, חושבת מה לענות. לא על העלילה כבר סיפרתי, על משהו שמסביר למה הטקסט השפיע עליי.
יש שם משפט, אמרתי. שיניתי, והוא הסכים. אבל אני חושבת: האם צדקתי?
מה היה במקור?
על סערה. הסופר פירט מדי, זה שבר את הקצב. קיצרתי, יצא חד, אבל משהו חסר.
מה חסר?
זו השאלה לא יודעת. משהו דקיק, חי.
תקראי, כמו שערכת.
הבטתי בו. בקשה מיוחדת, אבל לא מוזרה.
“הסערה לא בוחרת. היא פשוט נשארת כשכל השאר עוזב.”
שתק.
לא שנייה, לא שתיים ארוכה. וידעתי שמשהו זע בתוכו, לא בחדר בו. הסתכל בשולחן; לפי האופן בה החזיק את הכוס ישר מדי, דומם מדי לא הרהר, זיהה.
קרה משהו? שאלתי.
לא. פאוזה. אני כתבתי אחרת. “הסערה לא בוחרת לאן ללכת היא רק יודעת שיישאר מה שלא חושש מהקור.”
הנחתי את הכוס.
לאט, בזהירות. הייתי צריכה להסדיר את ההבנה.
זו הייתה שורה מהטקסט. בדיוק מהדפים ששכבו אצלי על השולחן בחדר הסמוך. עמוד 117, פסקה שלוש מלמעלה. זכרתי, כי נאבקתי עם המשפט שלושה ימים עד ששלפתי תחליף. הוא ולא אחר ראה את הטיוטה לפניי רק אני וההוצאה.
הספר לא פורסם. אף אחד לא ציטט.
אתה י. לביא, אמרתי.
לא שאלה.
הביט בי.
יואב לביא, הנהן. כן.
לא ידעתי מה לענות. זה היה מוזר ובו זמנית לא באמת, כי בתוכי ידעתי שמשהו כזה נרמז כל הערב לא ידעתי להסביר מה. ישבנו מול אותו שולחן שעתיים, דיברנו על סופים וריקנות, ובמשך שמונה חודשים ערכתי את ספרו והוא כתב אותו וכבר הייתה בינינו שפה, רק שלא ידעתי.
ערכתי את הרומן שלך, אמרתי. שמונה חודשים.
אני יודע. ההוצאה רק אמרה “נ. בן דב”. לא ידעתי את שמך המלא.
נ. בן דב.
נעה בן דב זו אני.
הכרנו. דרך טקסט, הערות, “מאושר” ו”נדחה” בשוליים; הוא קיבל את הסיום שלי, דחה את הערכתי בפרק הרביעי, אני התעקשתי לפרק השני הוא הסכים אחרי שבוע. כל עריכה, כל החלטה התגשמה בוויכוח מבלי לראות אפילו תמונה.
הבנתי שכבר הכרתי אותו. לא כאורח כקול בטקסט. ידעתי שכותב משפטים ארוכים כשהוא מהוסס וקצרים כשבטוח. ידעתי שהוא צריך עיבוד לפני שמקבל תיקון לא מתוך עקשנות, אלא התבוננות. ידעתי שהוא לא מפחד לומר “נדחה” בלי הסבר.
והוא לא ידע כלום, פרט לאות.
הייתה בזה מידה של חוסר צדק.
ואז, בחורף, הוא דפק לי בדלת.
***
למה לא אמרת מהתחלה? שאלתי.
מה? הופתע טיפה. לא ידעתי שזו את העורכת שלי. רק אמרתי “כותב”.
וגם אני רק “עורכת.”
כן. חייך לעצמו. שנינו שמרנו.
צדק. לא אמרתי “בהוצאת תמר”, לא הוא “רומן אצל כהן”. אנשים ששונאים להכביר מילים זה מה שיצא.
המשפט שלך, אמרתי. שיניתי אותו כי היה ארוך מדי. הקצב נשבר.
אני יודע. הסכמתי.
שלך טוב יותר.
הביט בי.
את באמת חושבת?
כן. שלי מדויקת, שלך אמיתית. לפעמים האמת חשובה מהדיוק.
שתק זמן רב.
אפשר להחזיר את המקור? בקש.
כבר בהוצאה. חשבתי. אם תבקש, יחזירו לי, ואתקן.
לא. הניד ראשו. השאירי את שלך. הקצב חשוב.
לא התווכחתי. אבל משהו בי שמח שהוא שאל.
הטלפון צפצף מ-0% ל-15%. אפשר כבר להתקשר. יואב לא זז.
קראת את הרומן כולו? שאל.
שלוש פעמים. כעורכת את בודקת כך ראשונה: להבין, שנייה: להרגיש, שלישית: לעבוד.
ומה הרגשת?
הנחתי כוס, הבטתי בו.
שמי שכתב, הבין משהו כואב ולבסוף הבין באמת.
הוריד מבט.
בערך ככה, לחש.
זה רומן טוב, הוספתי. נדיר שאומר זאת בקול. אמיתי.
לא הגיב; רק הנהן. ראיתי שזה חשוב לו, לא יודע איך להגיד בקול. אולי מעולם לא ידע.
שוב שתיקה, מסוג אחר; לא משעממת, אלא מלאה משמעות כאילו פינתה מקום למשהו אמיתי.
היית לבד כל הזמן? פנה.
הבנתי את כוונתו. לא על הערב על החיים.
לא. בעלי מת לפני חמש שנים.
מצטער.
אין צורך. הנדתי. כבר לא כואב כמו אז. פשוט שונה.
לא אמר “מבין”. אנשים מבטיחים, וזה לרוב לא נכון. העדיף לשאול:
למה דווקא עין גדי?
פה שקט. פה היינו יחד אז פה הוא עוד קצת איתי.
הנהן לאט.
ואתה למה תמר?
התגרשתי שנתיים. דירה בתל אביב, שוממה. שתק רגע. אז קניתי בית. שריקנות תהיה מסוג אחר.
צחקתי בלי תכנון. קלע בדיוק לרגש שמעולם לא ידעתי לנסח לאנשים שחקרו למה צריך בית גדול לבד.
בדיוק. אמרתי.
את מבינה?
היטב.
חייך שקט, לעצמו. הפעם קלטתי.
בפרק רביעי הורדת מונולוג, הזכיר.
נכון.
למה?
הדמות אמרה לקורא מה שכבר ברור. זה היה מיותר.
חבל לי היה עליו.
אני יודעת. כתבת בהערות.
וענית “מבינה, אבל לא”.
כי הבנתי, ועדיין לא. הבטתי בו. לרחם על הטקסט זה בסדר. אבל זה לא טיעון.
הרהר לרגע.
צדקת, אמר. אחרי השמטה נהיה נכון יותר. רק אחר כך קלטתי.
תמיד קולטים בדיעבד.
זה לא פוגע בך?
מה?
שמודים בסוף, לא מיד.
חשבתי.
לא. העיקר שהטקסט ילך לעולם מוצלח. כשייצא אומר לעצמי “מאושר”, וזה מספיק לי.
יואב הביט בי. הפעם אחרת מוכר, למרות שאינו יודע הרבה.
תמיד חשבתי שעורכים הם שקופים, אמר.
ככה צריך להיות. הספר לא עלינו.
אבל את לא שקופה.
זו בעיה.
לא, אמר. להפך.
***
23:45.
חצות בעוד רבע שעה, העיר יואב.
אני יודעת.
הסערה בחוץ נרגעה, רק שלג רובץ על הזגוגית, אין יותר רוח. הפנס מפסיק להתנדנד. עדיין שלג, אבל עייף, כמו רוצה בית.
יש משהו פרט לתה? שאל.
יש יין. פתוח מהחג.
זה סביר?
נראה שכן. לבן.
טוב.
שלפתי את הבקבוק מהמקרר. שני כוסות רגילות לא גביעי יין, לי אין כאלה. מזגתי מעט.
על מה? שאל.
לשנה החדשה, אמרתי.
זה כללי.
אז על אמת. שהיא לפעמים חשובה מהדיוק.
הביט בי. לא הורדתי מבט פעם ראשונה הערב שהעזתי.
מתאים, אמר.
בקבוק היין נגע בשפתיים. רדיו ישן פלט צלצול רקע אותו מכשיר שדניאל שם על אדן החלון בקיץ הראשון כאן. לא ניטלתי אותו לעולם, רק מחליפה סוללות. כל חצות היה לוחש חג של אחרים, וזה נעשה הרגל.
הפעם משהו השתנה.
נקשנו בכוסות. שתינו בשקט. יודפת נעה קלות ליד הרדיאטור, פיהקה וחזרה לישון. השלג גדול ועצל יורד חרישי אין יותר רוח.
הטלפון צייץ שלושים אחוז.
יואב הביט בו, אחר כך החוצה, ולבסוף עליי.
גרר לא יגיע הלילה, אמר.
לא. עד הבוקר בטוח לא.
יש לך היכן לשים אותי?
הנהנתי.
ספה בחדר העבודה. יש שם טיוטות, אבל אעביר.
אל תעבירי, אמר. לא אפריע.
לא אפריע. לא “אהיה שקט”, לא “אסדר לי.” כל כך נכון כאילו הבין שיש בי מתחם שאסור להיכנס אליו.
בסדר, עניתי.
קמתי להרתיח מים שוב, בלי שרציתי באמת תה רק הייתי צריכה תנועה.
נעה, אמר.
הסתובבתי.
שמח שהרכב נתקע בשלג.
הבטתי בו. יושב עם קולו השקט, ידיים סביב הכוס, מדבר מפורש, בלי הצגות.
אני עוד לא בטוחה, הודיתי.
מבין. חייך. זה בסדר.
המים רתחו.
מזגתי מים לשתינו. הנחתי מולו, הודה, אחז.
החוץ התכסה שלג איטי. הסערה נגמרה.
אבל הוא לא הלך.
ואני לא שאלתי מתי.
הטיוטה נחה בחדר הסמוך, עמוד 117, פסקה שלישית מלמעלה. שם הכרנו שורה אחת, פעמיים. על דבר שנשאר כשהכול חולף.
אולי זו האמת עצמה.
ישבנו זה מול זו, ידיים סביב כוס, והוא מולי, וחוץ מהשלג השקט, שנה חדשה כבר נכנסה לחיינו.
