סבא איננו עוד
יעל רק חזרה זה עתה מנסיעת עבודה נוספת, אפילו לא הספיקה להוריד נעליים או לפרוק את המזוודה, וכבר אמא שלה התקשרה.
הקול של אסתר היה נרגש, אבל יעל לא ייחסה לזה חשיבות. כנראה מהעייפות הרבה.
יעלי, חמודה שלי, הגעת כבר הביתה?
שלום, אמא. כן, הגעתי סוף סוף. רק עכשיו נכנסתי לדירה. למה התקשרת? קרה משהו?
טוב מאוד. טוב שחזרת הביתה.
יעל הרגישה מיד שאמא רוצה להגיד לה משהו, אך משום מה מושכת זמן, לא מצליחה להתחיל, אולי מסיבה אחרת.
“אולי שוב היא רוצה לשתף אותי בכל הרכילות של השכונה…” חשבה יעל. אבל לא היה לה כוח לשמוע עכשיו. כל מה שרצתה היה לעוף למיטה ולהישאר שם, אחרי לילה בלי שינה ברכבת.
בקרון ליד נסעו חבורת צעירים שעשו שמח עד שתיים בלילה עם גיטרות ושירי ארץ ישראל היפה. אפילו שרו שיר על שמה, “הכנרת עוד תשוב ליעל…” בקולות רמים.
אם יעל הייתה במצב-רוח טוב, אולי היתה מחייכת; אבל היא בעיקר חלמה שהגיטרה תישבר ושקט ישרור ברכבת. זה כמובן לא קרה.
אמא, אני רוצה לנוח קצת מהדרך, אתנקות ונדבר, בסדר?
אני חוששת שלא תספיקי, נאנחה אמא.
מה זאת אומרת לא אספיק? יעל רק עכשיו קלטה שהקול של אמא שלה מוזר.
לא תצליחי לנוח.
למה לא? הרי הייתי בנסיעת עבודה, מגיע לי לנוח. לא מחכה לאורחים, ולא מתכוונת ללכת לאף אחד. או שיש משהו שאני לא יודעת? את לא מתכננת להגיע אליי פתאום, נכון?
יעלי, סבא איננו…
יעל החווירה והתיישבה לאטה על הספה, הטלפון צמוד לאוזן. את זה היא באמת לא ציפתה לשמוע.
השכנה שלו, רונית, התקשרה אליי הבוקר. הביאה לו חלב, מצאה אותו שוכב ליד הדלת, מחזיק את הלב, כבר לא נושם. כנראה שכב שם כל הלילה. צריך לנסוע למושב, לקבור את סבא. השכנים יעזרו אם צריך. את שומעת אותי יעלי?
יעל הייתה בהלם ולא ידעה מה לומר, אבל הצליחה ללחוש “כן”.
רונית התקשרה לקרובי משפחה אחרים, אבל הם סירבו לבוא להלוויה. אמרו שרק אם היה משאיר להם ירושה, אולי היו באים. מה הטעם לבזבז זמן וכסף? הבית של סבא גם ככה לא מעניין אף אחד. אסתר עצרה רגע והמשיכה: גם לי אין כבר רצון לנסוע למושב, במיוחד אחרי שסבא שלך אמר שלא ידרוך רגלי שוב בביתו, לא בלוויה ולא בכלל. והבטחתי לו, אז אני לא מתכוונת להפר. רק את נשארת לי, יעלי. את תבואי, נכון? תלווי אותו בדרכו האחרונה?
שתיקה השתררה. יעל שתקה והביטה במכתבו האחרון של סבא, מכתב שנשלח לפני חודש ועדיין לא פתחה אותו בגלל הנסיעות. זו כבר הייתה הנסיעה השלישית שלה בחצי שנה האחרונה, ולא ידעה אם זו האחרונה.
החברה שהיא עובדת בה פתחה סניף חדש בחיפה, ורק אותה שלחו לסידורים. כל השאר עם ילדים קטנים, בעיות בריאות או כל תירוץ אחר; רק היא הייתה פנויה.
יעלי… שוב קול אמא בטלפון. רק שלא יחשבו ששכחנו את האיש, למרות שבעייתי היה. בכל זאת, הוא בן אדם, ואיתך היו לו יחסים טובים. מה להגיד לרונית? תבואי?
כן, אמא. ברור שאבוא. רק…
יעל ניגשה למכתב של סבא, החזיקה רגע ביד והניחה בחזרה.
אני לא מבינה, איך זה קרה? סבא היה נראה בריא כשביקרתי בראש השנה, לא התלונן על כלום.
יעלי, מתוקה שלי, מי יודע… בכל זאת, כבר הגיע לגיל, יש כאלה שלא חיים עד הפנסיה, והוא כבר בן שמונים, ברוך השם. נקווה ששקט יהיה לו שם.
יעל הייתה בהלם. היא באמת אהבה את סבא והייתה היחידה ששמרה איתו קשר. לקרובי המשפחה של סבא ואפילו לאמא לא היה קשר איתו לאחרונה.
עם אמא זה היה הדדי שנאה ישנה שלא עברה שנים רבות. סבא מעולם לא סלח לה על מות אביה של יעל, שאותו האשים כי היא לחצה עליו לעבוד קשה מדי ומתה בגיל צעיר, כמו שבדיוק תיארה אסתר על גברים שלא שורדים עד הפנסיה.
ולא התגברה על מות בעלה; דרשה עוד כסף, עוד עבודה, כדי לשפץ את הדירה, לקנות בית קיץ, לחיות טוב. אבא נסע לעבודות רחוקות, והמון לא היה בבית. בשלב מסוים הלב נכנע והוא לא חזר הביתה יותר.
הלוויה שלו הייתה מראה לא פשוט איך סבא בכה, איך כולם הרגישו את כאבו.
מאותו רגע סבא הפסיק לדבר עם כלתו, דרש שלא תדרוך רגלי בביתו.
לא רוצה לראות אותך כאן הוא אמר פעם אחרונה.
יעל הייתה הילדה היחידה שזכתה לאהבתו ותמיכתו. היא בילתה את החופשות במושב אצלו, וגם אחרי שגדלה והתחילה לעבוד, שמרו על קשר מכתבים.
הוא לא הכיר טלפונים חכמים, מחשבים, כלום. בשביל אחרים היה זה שיגעון. מי כותב מכתבים עוד במאה ה-21? ולמה, אם אפשר סתם להרים טלפון או לשלוח הודעה?
המשפחה חשבה שסבא “התבלבל”. וגם כמה שכנים לחששו כך.
“הלך לו השכל מהאבל,” לחשו השכנות.
ואז, בשבועות האחרונים לחייו, סבא התחיל לדבר לא עם שכנים גם לא עם עצמו עם חתול. לכאורה עניין רגיל, אלא שאת החתול הזה אף אחד לא ראה.
יעל סיימה את השיחה עם אמא, הניחה את הטלפון ובכתה.
רצתה לבוא לסבא בקיץ הזה, אבל שוב בוטל הביקור. עבודה רדפה עבודה, המנהל רק חייך לשאלותיה:
לפי החוק, יעל, אני רשאי לדרוש. את רוצה? אפשר להגיש התפטרות. איפה עוד תמצאי עבודה כזו עם שכר כזה?
למעשה, באמת השתכרה טוב. ויתרה על הרבה בשל כך. הרי החיים יירגעו, דמיינה בלבה. ואם לא לפחות הפכה לעצמה חשובה.
ובכל זאת תמיד קיוותה ליחס אנושי. גם לה מגיעה שגרת חיים, מנוחה בין נסיעה לנסיעה.
*****
בית העלמין היה שקט דממה לאחר ה”תיקון” האחרון לתיבה, כשקצוות החבלים שיחררו את הארון בזהירות לקבר.
נזר פרחים טריים, קבר רענן. “ככה זה נגמר? היה סבא ועכשיו אין סבא…”, התקשתה להאמין יעל. נשארו רק זיכרונות, ושיחי הכוסברה שאהב לטעת בגינה.
לאחר הארוחה, קיבלו תושבי המושב את תנחומי יעל והתפזרו לבתיהם. יעל נותרה בודדה. כאב הלב גדל. “לא הספקתי… לא הצלחתי להיפרד ממך, סבא…”
כדי להתנחם, ניקתה קצת בבית החלונות, המטבח, הרצפה, האבק. האוויר נהיה קליל יותר.
בחוץ, מטעי שקדיות וכרם ענבים מאחור, יעל יצאה לנשום אוויר לילי.
הגינה המטופחת, עם שיחי תותי השדה שהותיר השנה סבא כאות, הזכירה לה ימים שעלו בידו, למרות עינויי הזמן.
“למי זה יישאר עכשיו?” נאנחה יעל, התיישבה מתחת לעץ רימון.
התקשרה לאמא, סיפרה שכבדה את סבא בדרכו האחרונה.
עשיתכה נכון, יעלי. הוא היה בן אדם כמו כולם.
אמא, בעצם הוא היה בן אדם טוב, פשוט קרה עליו אסון אחר אסון… אל תשמרי עליו טינה.
אין על מה, יעל… הלוואי שינוח בשלום. מתי את חוזרת לתל אביב? מחר או אפילו היום? לא מפחיד לך להישאר שם לבד?
לא, אמא. לא מחר. לקחתי כמה ימי חופש. אני רוצה להישאר פה קצת. לנוח מהעיר הסואנת… וגם תשעת הימים לפני. אולי תבואי?
עזבי, יעל… לי אין זמן, עכשיו עונת שתילה בגינה, והוא ביקש ממני לא להגיע לביתו. מצטערת, יקירה. אה, אני רצה מתחיל לי עכשיו הסדרה שאני אוהבת. נדבר, בסדר? אם צריך תתקשרי!
יעל חייכה.
ככה אמא שלה תמיד כשאין לה מה להגיד, ממהרת לעניינים “חשובים”.
בדרך חזרה הביתה, יעל הרתיחה תה עם נענע, מליסה ועלי זעתר שמצאה במזווה שנהג סבא לאגור, שתתה ונרדמה.
לפני השינה, שלפה את מכתב סבא מהתיק ועיינה בו שוב, מחפשת משהו שלא שמה לב אליו קודם. הפעם סבא דיבר כולו על חתול. לא זכרה שהיה לסבא חתול אי פעם.
המכתב היה כולו תיאורים על “שחורון” חתול שלכאורה היה בא לביתו, שותה חלב, נעלם, לא התרגל אליו, מחפש אהבת אנוש.
אבל יעל, שכבר הייתה בבית כמה ימים, לא ראתה שום חתול. ואולי זה היה רק בדמיון של סבא?
מחר תשאל את רונית, השכנה.
*****
השמש בקעה פנימה, יונה התעוררה לקולות התרנגול של השכן.
יעל פתחה חלון, נשמה את הבוקר, ונזכרה בימי ילדותה עם סבא איך בנו ביחד תיבות עץ לציפורים.
נזכרה במכתב, ובשאלה על החתול הלכה לרונית.
איזה חתול? הופתעה רונית.
גם אני לא יודעת… “שחורון” משהו, סבא כתב עליו רק במכתב האחרון, אף פעם לפני לא הזכיר.
אה, רגע… נזכרה רונית לפני חודש בערך, שמעתי אותו מדבר עם עצמו בחצר, כאילו משדל מישהו לבוא, קרא למישהו “שחורון”. הצצתי איש. באותו ערב, שוב שמעתי אותו מדבר וככה כמעט כל יום. והתחיל לספר ל”שחורון” על אשתו, הבן שנפטר… ואכן, גם אחרים שמעו אותו מדבר לעצמו, אבל אף אחד אף פעם לא ראה שום חתול. אני הייתי אצלו הרבה חלב, עוגות, סתם לשבת. שאלתי אותו על החתול צחק, אמר לי שכשהוא יתיידד איתו, יראה לי. לדעתי, יעלי, הראש של סבא שלך כבר לא היה איתנו… אם היה חתול, מישהו היה רואה אותו, לא?
אולי. אבל סבא היה צלול. אולי סתם פחדן, ואולי באמת יש חתול שאיש לא רואה. אצלכם במושב היו חתולים שחורים לאחרונה?
לא, אף אחד. לא נעלמו וגם אין אף אחד כזה פה.
יעל חזרה לחצר, מנקה, מסדרת, וכל הזמן חושבת על החתול.
אלא שבינתיים, בין הצללים, השגיח עליה אותו “שחורון”. ליבה משך אותו, והיה בדמותה משהו מסבא.
הוא עקב אחריה בהיסוס, החבא תחת עץ התאנה. סבא צדק הוא פחד מאנשים אך אצל יעל חש משהו אחר.
שנים נדד מכפר לכפר, מוכה ותשוש, התרגל להסתתר.
סבא היה היחיד שנהג אליו באהבה. באוזניו קולו של סבא עדיין הדהד מהשיחות הארוכות ליד עץ הרימון.
וכשיעל הגיעה הסתתר, הביט בה מרחוק, רצה להתקרב, אך חשש.
עד שאחד הימים היום התשיעי קרה הבלתי צפוי. ההמון נעלם, השקט שב, ושחורון שכח עצמו והציץ ביעל. פתאום ראה אותה פונה ישירות אליו.
הו, הנה אתה, שחורון! קראה וצחקה סבא לא דמיין, באמת יש כזה. בוא, בוא אליי!
אבל שחורון ברח ולא הראה עצמו.
למה אתה פוחד, חמוד, רק רציתי להכיר אותך. אני כבר עוזבת מחר לתל אביב, ואתה מתחבא…
רונית הביאה לה עוגות שמרים לדרך, ראתה אותה מדברת ומציצה לשיחי כתר, לא ראתה דבר.
“סערה במשפחה… עכשיו גם היא מדברת עם חתולים דמיוניים…”
פתאום התקהלו עננים כחלחלים, הרוח התגברה, התרנגולות קרקרו בבהלה.
הגשם בא לחשה יעל.
ואכן, רוח וגשם עז החלו. יעל הזמינה את החתול פנימה הוא כבר לא נראה.
שחורון רעד במסתורו, מבוהל מהסופה, יותר אפילו מאנשים.
*****
הגשם התדפק בחוזקה על הגג, חדרים אפלים, יעל מתהפכת במיטה, לא מצליחה להירדם.
ואז ברק עז, הרעש הדהד והחדר הואר באור מסנוור.
בבת אחת ראתה זוג עיניים מהבהבות בחלון.
אלוהים! צעקה ונסוגה אחורה.
משהו שחור, רטוב, נחת וקפץ מיד תחת המיטה.
יעל התקרבה, ראתה את שחורון רעד, חבוי. אחרי מאבק הצליחה לשכנע אותו לצאת, ייבשה אותו, הניחה לו לישון לצידה.
בעודם שוכבים יחד תחת השמיכה, החזיקו זה את זה בחום, כל פחד הסופה פג.
*****
יעל התעוררה כששמעה את שחורון מנסה לקפוץ מהחלון. בבוקר העיר השמש בחדר.
לאן אתה הולך, חבר? חייכה אליו.
החתול עצר, הביט בה במבט מלא תודה, כאילו מתנצל על הפחד מאתמול.
מיאו… ביקש לצאת.
רגע, קודם ארוחת בוקר. אחר כך תחליט להישאר פה או לבוא איתי לתל אביב. אני חושבת שסבא היה רוצה שאני אקח אותך. גם אני רוצה. אבל אתה תחליט.
אחרי האוכל, פתחה לו את הדלת והתארגנה לנסיעה.
הגיעה עם המזוודה לדלת שחורון חיכה על המפתן, התחכך ברגליה. הוא החליט: נוסעים יחד.
ידעתי, חייכה יעל. אני שמחה.
רונית ראתה את שניהם, הביאה את המפתחות ואת העוגות, ונדהמה:
זה החתול? באמת היה קיים?
כן. סבא לא דמיין. הוא פחד קצת מבני אדם, זה הכול. אבל גם חיה קטנה מבקשת אהבה.
תשמרי על עצמך, יעל. את, שחורון, תחזרו לבקר, כן?
בטח. אנחנו עוד נבוא.
בעוד האוטובוס יוצא מהמושב, הביטה יעל דרך החלון. לפתע נדמה היה לה, שבענן שבשמיים יש את פניו של סבא מחייך, אולי גם מברך.
שחורון התכרבל עליה, הביט גם הוא החוצה.
גם אם היה זה רק דמיון, בסופו של דבר הלב ידע שסבא לא נעלם. כל עוד זוכרים, הוא חי בלבבותיהם.
וכך, דווקא מתוך הפרידה, הבינה יעל: החיים נותנים לנו הזדמנות לבחור לסלוח, להיפתח ולתת אמון מחדש, ולפעמים, כל מה שנדרש זו אהבה פשוטה, שמרפאת גם את הלב הפגוע והפחדים העתיקים, לאדם ולחתול כאחד.
