היום בדיוק שלוש שנים עברו מאז אותם שטרות של 1,000 ש”ח מונחים בתא הכפפות באוטו שלי. כסף שמעולם לא אגע בו.
גם אז היה 14 בפברואר. כל תל אביב השתגעה מהתרחשויות ורודות בלונים, דובים פרוותיים ותורים אינסופיים בדוכני הפרחים. עבדתי כנהג מונית, משקיף דרך החלון על זוגות צוחקים, מתחבקים, מתנשקים. זה הרגיש יותר כמו מירוץ מסיבת אור צורמנית מאשר ערב רגיל.
בשמונה בערך, כשההמולה קצת דהתה, קיבלתי הזמנה. בין כל הצעירים שהחזיקו ורדים, הוא עמד לגמרי אחרת: שיערו הלבין, במעיל ישן אך מהוקצע, ביד האחת מזוודה קטנה ובשנייה מטריה למרות שבחוץ לא ירד גשם.
התיישב מאחור והריח שלו היה רגוע ניחוח של ספרים ישנים וסבון פשוט.
ילד יקר, לחש אני זקוק לערב של סיבוב. ארבעה מקומות. זה ייקח זמן. קח בבקשה מראש, לא רוצה למהר.
הניח בידי 1,000 ש”ח. ניסיתי להתנגד, אך הוא רק החווה בראשו:
בבקשה. חשוב לי שהערב הזה יהיה בתנועה איטית.
נסענו.
התחנה הראשונה בית ישן, אדום־לבנים. הוא בכלל לא יצא מהרכב, רק פתח חלון ובהה עשר דקות על חלונות הקומה השנייה. בזמן שההמונים חלפו עם פרחים ברקע, הדמות הקפואה שלו נראתה כאבן.
כאן נולדו ילדי, אמר בשקט. הם כבר רחוקים, עם החגים והחיים שלהם. אבל בשבילי, האור שצף מהחלונות האלו זה זיכרון הנעורים.
נקודת העצירה השנייה הייתה בתיכון ישן. חשוך, דומם. יצא, נגע בשער הברזל וחזר אחרי רגע. עשרות שנים לימד פיזיקה כאן.
כל פברואר תלמידים היו נותנים לי פתקים, חייך בעדינות ונכנס לרכב. היום באתי להודות לקירות שידעו לתת טעם לחיי.
התחנה השלישית שברה לי את הלב: בית קפה קטן בלב העיר. בכל שולחן זוגות מאוהבים. הוא נכנס לבד, הזמין שתי כוסות קפה עם הל ולא קינמון. אחת שתה, השנייה אמרה לשבת מולה, מול כסא ריק. ישב כך רבע שעה, בוהה בריק.
חזר לאוטו.
היום שלוש שנים מאז ששגית איננה, לחש. תמיד ציינו פה את ערב האהבה. היא אמרה: אהבה זה לא פרחים, זה לדעת לשתוק זה לצד זו.
הכתובת האחרונה הייתה תחנת רכבת סבידור. הוא עובר לגור אצל המשפחה בגלל הבריאות שכבר לא מחזיקה לבד. רק כשראה את אורות הרציף ראיתי בחר דווקא את הערב הזה כדי להיפרד מהחיים שלו בתל אביב ברגע שכולם חוגגים עתיד, הוא סגר את היום האחרון של העבר.
בכניסה לרכבת לחץ את ידי.
תודה שלא שאלת שאלות מיותרות. כולם מסתכלים על האוהבים, שכחו את הבודדים בעולם. תודה שראית אותי.
עלה לקרון, ואני, עוד שעה, לא הצלחתי להניע את הקיה החבוטה שלי. הבטתי בשטרות וידעתי שזה לא כסף, זו אמונה של מישהו שמסר לי את ערב הפרידה שלו מהעיר.
הזמן חלף, הכול השתנה. אבל תמיד, ב־14 בפברואר, אני מחפש בעיניים את אלו שאוהבים בשקט, אלו שמנסים להתאושש לבד.
כי אהבה היא לא רק להחזיק ידיים. זו זיכרון שמחזיק שנים מרחקים אפילו מוות.
תהיו היום רגישים יותר לזרים. ייתכן שהנוכחות השקטה שלכם עבור מישהו היא האור האחרון בחלונו.
למה בחרתי לכתוב דווקא היום?
כי כולנו רצים. במוניות, ברחובות, בבניינים אנחנו לא רואים את האדם שבפנים.
עכשיו, אני נוהג אחרת. מסתכל בעיניים. מקשיב. לעולם אי אפשר לדעת אם זה עוד נסיעה או המסע החשוב ביותר בחייו של מישהו.
היו אלו שעוצרים. שמקשיבים. שנשארים אנושיים עד הסוף.
כי לא כסף מחזיק את העולם אלא שיחות קצרות, מאוחרות, בליל תל אביב מוזר, שבו רק שתי נשמות שמעו אחת את השנייה.
