המחול האחרון
יום ראשון, ואני יושב מול יומני ומתלבט אם לכתוב. גם אחרי ארבעים שנה בארץ הזאת, נשארה לי אותה מין התכווצות בכתפיים מין הרגל ישן, לחוץ, שאי אפשר להפטר ממנו. על הדף פתוחה התיק הרפואי: רפפורט יהושע בן חנה, בן שמונים ואחת, תוצאה של שבץ איסכמי, שיתוק מלא בגפיים התחתונות.
עוד שם בתיק. עוד דייר בכיסא גלגלים. אני כבר שלוש שנים עובד כאן, ב”בית הדר הכרמל” בחיפה, וכל שבוע מתחיל באותו טקס: חדר חדש, תיק חדש, כפפות קלות, קול שקט. למדתי לא להיקשר. הרי בהתחלה, עם המטופל הראשון שרה ברנשטיין, שבעים ושתיים, שבר בצוואר הירך עברתי לילות בלי שינה כשתוך שלושה חודשים היא מתה מדלקת ריאות. אז למדתי אם אתן לכל סיפור להיכנס לליבי, לא אשרוד פה שנה. ומאז הפסקתי לשים לב לפנים.
אבל הפעם היה משהו אחר. דוק עדין שונה.
על הקיר, דווקא ממול המיטה, תלויה תמונה ישנה במסגרת כהה. בחור צעיר בחליפת טוקסידו שחורה, יד מושטת קדימה, גופו פתוח. לצידו אישה בשמלה עם חצאית רחבה, היא נזרקת לאחור, כמעט שיחליקו שניהם, אבל כף ידו תופסת אותה בביטחון. רצפת עץ מבריקה תחתיהם.
הבטתי ביהושע שישב בכיסא גלגלים. הוא הסתכל לי בעיניים. לא שם לב לבגדים, לא לתג השם ישר לתוך האישונים.
“שגיא לוי, נכון?” שאל. הקול נמוך, צרוד, כל מילה עוצרת רגע, מדגיש כל הברה.
“כן,” עניתי. “אני הפיזיותרפיסט החדש שלך.”
“חדש,” חזר בשקט, כשרומז באוויר חצי עיגול באצבעותיו הארוכות והנוקשות. “שב, שגיא. אמרו לי שאתה קשוח. טוב ככה.”
ישבתי ליד מיטתו, התיק שלי מונח לרגלי. על השידה חפץ עתיק קופסת עץ, מוט נחושת מתקתק, סרגל קטן עם מספרים.
“מטונומט?” שאלתי.
“וינר, שנת 62′, גרמניה,” ענה יהושע. “הפרופסור שלי העניק לי אותו כשזכיתי בתחרות הראשונה.”
לא אמר איזו תחרות אבל התמונה סיפרה הכול.
בדקתי אותו: ידים קצת פחות טווח תנועה, תפקוד סביר באצבעות. רגליים שקט מוחלט. שבץ לפני שנה לקח לו את ההליכה לגמרי ובבת אחת.
“נתחיל לעבוד על הידיים והכתפיים,” הסברתי. “שלוש פעמים בשבוע. ראשון, שלישי, חמישי.”
“ומה עם ריקוד?” אמר, כאילו הציע כוס תה.
הבטתי בו, מופתע.
“סליחה?”
“עזוב,” חייך בקלות, רק בשפתיים, עיניו מתבהרות. “קודם תראה מה אתה שווה. נדבר אחר כך.”
בעוד אני חוזר לאחות הראשית ורושם לוח זמנים: “רפפורט י’ א’, ג’, ה’, 10:00”, אני שם לב שאני זוכר לפעם הראשונה בשלוש שנים את שם המשפחה.
***
תוך שבוע הכרתי את סיפורו.
יהושע רפפורט, אלוף הארץ בריקודי סלון ב-70′, בן עשרים וחמש אז בדיוק מתמונת המסגרת. המשיך להופיע עוד עשרים וחמש שנה, עד שהברך סירבה. לימד ואז פרש. אשתו נפטרה, בתו הנציגה לארה”ב, והוא נשאר לבד, לבסוף הגיע לבית הדר הכרמל.
במשך שנה הלך. בשניה כבר לא. בתו מתקשרת פעם בחודש, הוא מדבר יחד, בלי טינה, ואז יושב מול החלון, שותק עשרים דקות כך סיפרה האחות רות ברקוביץ’, כבר שלושים שנה בבית.
“הוא לא כמו שאר הדיירים,” אומרת רות בלי להרים עיניים. “הוא לא מקטר, לא מבקש. אבל גם לא ויתר. רובם מתרגלים. הוא… מחכה.”
לא העזתי לשאול למה.
בשיעוריו היה ממושמע מאד. מעולם לא עצר, לא התלונן. אבל כשהייתי עובד על כפות ידיו, אצבעותיו התחילו לזוז בעצמן, בתנועות מעגליות וריתמיות שם בתוך השרירים, עוד זיכרון החולף בגוף זקן.
ביום רביעי החלטתי להפעיל מוזיקה מהטלפון סתם רקע למלא נתונים יצא ואלס. שטראוס, לא בטוח איזה.
יהושע קפא. ידו הימנית התרוממה. לא רעדה התרוממה קל, אצבעות מתרחבות, כף היד כלפי חוץ, ומובילה. מובילה בת זוג דמיונית, יושב בכסא, ידיים חיות, רגליים דוממות.
הפסקתי לרשום.
זה היה יפה ממש. לא “יחסית לגילו” ולא “מרגש בשביל חולה”. יפה, נקודה. ידיו יודעות בדיוק מה לעשות. חמישים ושש שנה הוביל נשים על רחבה, ובחדר זה, מתחת לצמרות הכרמל, אותן ידיים עדיין מובילות.
כשנגמרה המוזיקה, הניח ידו והביט בי.
“אתה בעצמך אף פעם לא רקדת,” קבע, לא שואל.
“לא,” חייכתי במבוכה, “אף פעם לא היה.”
“אף פעם לא היה,” חזר עליי או שאף פעם לא לימד אותך?”
שתקתי.
הוא המשיך:
“בגיל ארבע עשרה, אמא שלי סחבה אותי לחוג ריקוד בבית רוממה. אני רציתי לשחק כדורגל, לא להסתובב במחול מול מראות וגימור עץ. ברחתי שלוש פעמים. בפעם הרביעית המורה אמר: ‘העקשנים מצליחים בגדול’. נשארתי. לא בגלל הריקוד בגלל העקשנות.”
נרגע. אצבעותיו מציירות תנועה קצרה באוויר הרגל קבועה אצלו.
“אחר כך התאהבתי. אבל בהתחלה זה רק עקשנות.”
“בוולס שלוש השניות הראשונות קובעות. כף היד של המוביל מונחת, מיד יודעים אם הוא אמיתי. אם כן הגוף רגוע, אם לא מתנגד. אתה כל חייך מתנגד, שגיא. רואים בכתפיים.”
מאז אותו אחר צהריים, שמתי לב כתפיי תמיד מורמות וקדימה. אבא היה שותה, אמא נעלמה כשהייתי בן שש, חייתי בציפיה למכה. ולא משנה איזו פיזית או סמלית. הכתפיים התרוממו תמיד.
“אני פיזיותרפיסט, יהושע, לא פרטנר לריקוד.”
“בינתיים.”
במפגש הבא, ערב חמישי, כשעבדתי על הכתפיים שלו, שאל:
“שגיא, אתה חי לבד?”
המשכתי לעבוד, לא עניתי. הבין.
“גם אני. אני עוד זוכר איך זה היה אחרת. זה עוזר. לך אולי אין למה להיזכר?”
עצרתי. הבטתי בו.
“אנחנו כאן בשביל הטיפול, יהושע.”
“כמובן. בשביל הכתפיים.”
ולמרות זאת, ביקש ישר, בלי עיקוף:
“תרקוד איתי, שגיא. פעם אחת. אני אוביל בידיים. הרגליים שלך.”
פרשתי מגבת על הקצה.
“זה בלתי אפשרי, יהושע.”
“למה?”
“מעולם לא רקדתי. לא היה פשוט. לא חוג, לא מחנה, לא מסיבת סוף שנה. בחיים לא היה.”
הנהן.
“אני יודע. לכן אני מבקש.”
“ועוד זה סותר הוראות. אסור להרים אותך, לסכן.”
“אתה לא תרים אותי אשב. פשוט תעמוד לידי, תתן לי להוביל בידיים. שלוש דקות.”
“לא,” סירבתי. “סליחה.”
הוא לא לחץ, לא נעלב. רק הביט שוב בתמונה ואמר: “תחשוב. אני אחכה.”
***
יום ראשון בא, החלטתי לבוא מוקדם. בזמן הפסקה ישבתי אצל האחיות, קפה בכוס פלסטיק. רות האחות הראשית, כבר שלושים שנה, קפצה לקחת את המחברת.
יש לה הליכה ייחודית רגליים קצת החוצה, פסיעה רחבה, שנים במסדרון משאירות סימן. לא חברים אבל יש הדדיות. היא בגלל הדייקנות שלי, אני בגלל הישירות שלה.
“אתה עושה טיפול לרפפורט?” שואלת רות, לא מרימה עין מהמחברת.
“כן, ממארס.”
“הוא ביקש משהו?”
הנחתי את הכוס.
“ריקוד.”
רות סוגרת את המחברת, מביטה ישר.
“לא נשאר לו הרבה. חודש, אולי חודשיים. הלב שלו עייף. הקרדיולוג היה פה בחמישי.”
היד לוחצת את הכוס הפלסטיק מתפצח.
“הוא יודע?”
“ידע עוד לפני. אנשים כאלה חשים. הוא לא מבקש תרופה. הוא מבקש ריקוד. אתה מבין את ההבדל?”
הבנתי. וזה עשה הכל קשה יותר.
“אני לא יודע, רות. אני לא אצליח. אני אאכזב.”
התיישבה. הניחה את המחברת.
“אני פה יותר שנים משאתה חי, בחור. ראיתי הכל. לפני לכתם, אנשים מבקשים כל אחד לפי דרכו רב, טלפון לבת, חלון פתוח להריח אורן. הוא מבקש ריקוד. הוא לא מבקש לעצמו הוא רוצה שתזכור.”
לא הבנתי. אז עוד לא.
“הוא רקדן. חמישים שנה ידע ללמד נשים שלא ידעו. אתה רק אל תגביל.”
לקחה את המחברת ויצאה. אני נשארתי, מביט בכוס צלולה בכף היד, כף יבשה, סדוקה מחיטוי, עבודה, חיים.
“חשוב על זה. אני אחכה,” אמר יהושע.
אבל באמת לא נותר לו למה לחכות.
בערב נכנסתי אליו, הפעם בלי סרבל, בג’ינס, סוודר ונעלי ספורט. בלי כפפות.
הוא ישב ליד החלון, אורן וכרמל באפלולית החורף בחוץ. המטונום שם.
“יהושע.”
הסתובב.
“אני אלמד,” אמרתי. “רק תן לי שבוע. ותבטיח אם לא אצליח, לא תתאכזב.”
“אתאכזב,” חייך. “אבל אשמור בלב. הולך?”
הושיט ידו הימנית, ארוכה, אצבעות בולטות בין שנינו, לא ללחיצה, אלא כהזמנה, כהסכם.
נגעתי בה בקצות האצבעות. לרגע. זה הספיק.
לא חייכתי. אבל הכתפיים ירדו.
“סגור.”
הסיע עצמו לשידה. הרים את המטונום. סובב את הקפיץ. הנחושת החלה לזוז.
טיק. טק. טיק.
” אחד-שתיים-שלוש. אחד-שתיים-שלוש. תגיד יחד איתי.”
עמדתי באמצע החדר, בנעלי ספורט, בלי מוסיקה. רק מספרים ותקתוק.
“גו זקוף,” פקד. “סנטר מעלה.”
יישרתי גב, הרמתי ראש.
“ככה. זכור הוולס מתחיל לא ברגליים, אלא בעמוד השדרה. אם הגב נכון הרגליים ימצאו לבד.”
פרש את ידו הימנית, כף פתוחה כהזמנה.
“תניח את ידך השמאלית על שלי. ברכות. אל תלחץ, אל תתווכח.”
הנחתי. ידו חמימה. אצבעות קפוצות עוטפות בעדינות. ידו מתחילה להוביל. ימינה.
“צעד עם רגל ימין כדי ימין, לא גדול.”
נעניתי.
“שמאל מצטרפת.”
הוספתי.
“שמאל אחורה.”
איבדתי שיווי משקל לרגע.
“פחות. וולס זה לא מצעד, זו תנועה רכה. אין שם קפיצה.”
התחלנו מחדש. טיק. טק. טיק. ידו הובילה. לא דוחפת, לא מושכת, מובילה. ימינה צעד. בחצי קשת סיבוב. הוא עוצר עוצרים. מנחה בעדינות.
השתבשתי, דרכתי על עצמי,ולמרות שספרתי בקול, הכל התבלבל לי.
הוא לא התעצבן.
“אתה חושב ברגליים,” חצי גיחך. “די. תן ליד לדבר. ידי יודעת לאן לקחת אותך. בטח בה.”
בטח.
לא ידעתי לסמוך מעולם. ארבעים שנה בניתי לעצמי עולם בלי אמון עבודה, דירה קטנה בכרמל, שעה על הקו. אין על הקירות כלום לא תמונות, לא מגנטים, לא עדות לחיים. אף אחד לא אכזב אותי כי היה רק אני.
אבל ידו חיכתה. חמה, זוכרת חמישים ושש שנות רחבת עץ.
עצמתי עיניים. הפסקתי לספור.
צעד. עוד אחד. סיבוב. אצבעותיו לוחצות קל עוצר. מושכות שמאלה הולכים. לא חושב. לא פוקד על עצמי ימין, שמאל. נותן ליד.
“ככה,” לחש. “ככה נכון.”
פקחתי עיניים. העפתי עיגול מלא, אני עומד בדיוק בנקודה ממנה התחלתי.
“די להיום,” פסק. שחרר את ידי. “מחר נמשיך. בעוד שבוע תהיה מוכן.”
הנהנתי. הגרון נשתנק, בקושי הצלחתי לדבר.
“תודה,” לחשתי.
“אני מודה, בזכותך אני מרגיש רגליים.”
***
כל ערב תרגלנו. סיימתי משמרת, החלפתי בגדי עבודה, והוא כבר בהיכון מול החלון, המטונום בפעולה.
ביום שלישי לימד אותי לספור בשלשות.
“אחד עיקרי. שתיים-שלוש שקט. אחד צעד, שתיים-שלוש איסוף. לא הפוך.”
ברביעי סיבובים. שוב נכשלתי, כמעט נכנסתי בשידה. יהושע פרץ בצחוק פעם ראשונה שראיתי. צחוק צרוד, קצר.
“שידה היא פרטנר גרוע, לא נותנת להוביל.”
הסביר:
“הסיבוב הראש נשאר, הגוף כבר הגיע. הראש מגיע אחר כך. כמו החיים ההחלטה נקבעת, המחשבה משתרכת.”
חמישי מוסיקה. הבאתי לו שטראוס לטלפון “הדנובה הכחולה”. הוא עצמם עיניים, שתי ידיים עולות, אחת גבוהה, שניה נוגעת בדמיון בלבד, הסלון שלו חוזר דרך שרירים. ניצבי מהצד, נפעם.
פניו התרככו. השנים נשרו ממעל. לפעמים, אדם חוזר להיות מי שהיה ברחבת הריקודים.
נגמר. ידיים נשמטות.
“אתה עוקב, נכון?” העיר, לא האשמה.
“כן.” “אתה רוקד יפה.”
“אני לא רוקד. אני נזכר. זה שונה. ריקוד דורש שניים. לבד זו רק זיכרון. גם הוא חשוב. אבל ריקוד אמיתי בשניים.”
שתק.
“נרקוד בשבת באמת. לא כאן. בלובי. שם רצפת עץ.”
הסכמתי בדממה.
“קצת אנשים יהיו,” לחששתי.
“שהם יצפו.”
נשכתי שפה.
“אתה חושב שאני מוכן?”
“לא. אבל הרגליים שלך מוכנות. הראש תמיד יקשה. אי אפשר לפתור.”
יום שישי בבוקר, שיעור רגיל. כפות ידיו חלשות מהרגיל, אצבעות ימין לא משתחררות. מילה לא אמר.
“ליישר גב, להרים סנטר,” ביקש.
עומד ישר, ידיים לצידו.
הביט רגע ממושך. הנהן.
“מחר. חמש. לובי.”
יצאתי. רות עמדה במסדרון לא אמרה כלום, רק עמדה כך, לפי פניה הבנתי שהיא יודעת.
“מחר?” שאלה.
“מחר.”
הסתובבה בשתיקה. הלכה בצעד בוטח. בדלת נעצרה, עדיין עם הגב:
“אשטוף את העץ בלובי. שלא יחליק.”
ונעלמה.
הלילה עבר בלי שינה. גופי לבד בדירה בכרמל, מביט בתקרה. שלוש שנים כאן, לא השארתי רושם. בית כמו מלון בלי עקבות, בלי שורש. כל רגע יכול לקום וללכת, לא ישאיר סימן.
יהושע השאיר עקבות כל אישה שלימד, כל תלמיד, כל תמונה מהימים הרחוקים. ידיו זכרו והעבירו.
נזכרתי במילותיה של רות: “הוא לא מבקש לעצמו, מבקש בשבילך, שתזכור.” רק עכשיו קלטתי לא רצה לרקוד בפעם האחרונה. רצה שאני ארקוד בראשונה.
וזה הפחיד יותר מהכל.
***
שבת. חמש. לובי.
הגעתי שעה קודם, עצבני. המשמרת לא נגמרה. מטופלים, טבלאות, פיזיותרפיה שגרה, אבל בפנים רק תקתוק קבוע. אחד-שתיים-שלוש. אחד-שתיים-שלוש.
ברבע לחמש נגמרה משמרת. חבשתי חצאית שחורה בודדת שבתיק, עד הברך, קניתי אותה לחתונה של חבר לפני שנתיים ומאז שוכבת. נעליים שטוחות. שיער אסוף.
בלובי ריק. רות עשתה עבודה העבירה את כולם, השאירה חלל ריק. ריצפת עץ, חלונות ענק, אורנים, שמיים חורפיים של מרץ.
בחמש בדיוק הגיעה חריקת גלגלים. יהושע נכנס בלבוש אחר חולצה לבנה, חפתים, לא טריקו כמו תמיד. המטונום מונח בחיקו.
נעמד ליד הקיר, מביט בפרקט. ואז אלי.
“חצאית יפה. בשביל ואלס צריך חצאית. מכנסיים לא נותנים תחושה.”
ניגשתי, רגליי יציבות רק הידיים רעדו קלות.
הניח מטונום על כיסא ליידו, סובב, הלוח נחושת התנודד.
טיק. טק. טיק.
“עמוד מימיני. אל מול החלון.”
עמדתי.
“יד שמאל על ימין שלי. בעדינות, כמו בחזרות.”
הנחתי. אצבעות חמות, חלשות מהרגיל. הוא הרגיש שאני מרגיש.
“אל תרחם. תרקוד.”
ידו השנייה לחצה פליי בטלפון שטראוס. “על הדנובה הכחולה”. הכינורות. רגע של שקט.
“אחד.”
ידו הובילה ימינה, צעדתי נכון, צעד קטן.
“שתיים-שלוש.”
השמאל מצטרפת. שוב צעד אחורה.
והתחלנו.
ידו קובעת את המסלול ימינה, פנייה, לתוך מרכז החלל, הלובי. תחושות לא מפוקדות אני הולך בעקבותיו. הוא יושב, מחצית גופו העליון רוקדת. הכתפיים מתגלגלות, הגוף מסתובב בתבונה, הראש ברכות. אני מהווה לו רגליים, המשך לשלו שאת אלו גנב לו השבץ.
העץ חלק תחת הנעליים. איני סופר. איני חושב. נותן רק ליד להוביל ימינה, בעיגול, בין החלונות עם האורנים, בין הכיסאות, כל רחבת הלובי לשנייה אחת היא רחבת ריקודים אמיתית.
שלוש דקות.
שלוש דקות ששוות חמישים ושש שנות תרגול. לא שלי שלו. אני רק מקשיב ליד, לריתמוס, לחיים שרצים בין כף היד שלי לשלו, ודרך הרגליים למטה לפרקט.
המוזיקה נחה. ידו עוצרת.
אני עומד מולו, החצאית מתנופפת מעט, הלב דופק מהר, אבל כתפיי לראשונה, אחרי ארבעים שנה במקומן, למטה.
הביט בי, ועל פניו אותו מבט של צעיר בחליפת טוקסידו, יודע שתמיד יוכל להוביל.
“תודה. ואלס טוב היה.”
“עשיתי טעויות,” לחשתי בקול רועד.
“עשית רק את הדבר הנכון סמכת. השאר פרטים לא חשובים.”
שיחרר ידי. ואז אמר את שייחקתי לא לשכוח.
“עכשיו אתה יודע ואלס, שגיא. זה הירושה שלי. כשתרקוד חלק ממני איתך.”
נותרתי לבד. עץ. חלונות. אורנים. רק תפוקת הנחושת של המטונום טיק. טק. טיק. בשקט, לקחתי אותו אליי, קופסת העץ חמה מידיו.
למחרת הלכתי לטיפול הרגיל. הוא לבש שוב סוודר, החולצה הלבנה עברה לארון. עשינו תרגול שגרתי עיסוי כף, מתיחות. איש לא הזכיר את הריקוד.
אבל ראיתי יהושע נהיה שקט. לא עצוב, שקט. אדם שעשה מה שהתכוון וכעת משחרר.
בסוף השבוע לא נסעתי הביתה. נשארתי במשמרת. חלפתי בערב על פני חדרו הדלת חצי פתוחה, הוא ישב מול האורנים, הידיים נחות, אצבעות לא זזות.
המטונום אצלי בתיק.
שבועיים המשכנו כתמיד. טיפול, תיעוד. יד ימין נחלשת, מדדתי בידיעה לא אמרתי כלום, הוא לא שאל.
ברביעי אמר:
“תודה שאתה לא מרחם.”
“לא מרחם,” עניתי.
“בגלל זה תודה.”
באפריל, יהושע רפפורט נרדם ולא התעורר. רות התקשרה בבוקר מוקדם, הקול שלה רגיל.
“יהושע הלך. בשנתו.”
הנחתי את הטלפון, ישבתי שעה על קצה המיטה. לא בכיתי. ברחוב חיפה ממשיכה מכוניות, דלת כניסה נטרקת, עוד בוקר רגיל. העולם לא השתנה. אני כן.
ביום שני נכנסתי לחדרו. המיטה מסודרת, השידה ריקה. הבת אספה את התמונה מהקיר הגיעה במיוחד מארה”ב, טיפלה בכל ויצאה. רות סיפרה שבכתה במסדרון, אך לא בחדר. לקחה תמונה, אלבום, חולצה יפה. כיסא הגלגלים נשאר.
אצלי בדירה הקטנה המטונום על המדף. קופסת עץ, מתכת, וינר 62′, מתנה מהמורה אחרי התחרות המחוזית הראשונה.
קמתי, ניגשתי למדף. סובבתי את הקפיץ.
טיק. טק. טיק.
גוף זקוף. סנטר למעלה.
אחד-שתיים-שלוש.
צעד ראשון ברגל ימין. צעד קטן, בדיוק כפי שלימד. שמאל מצטרף. צעד אחורה.
הדירה שלי הריקה, נטולת זיכרונות ומזכרות בפעם הראשונה לא הייתה ריקה. כי בה ריקדו שניים. אני ברגליים. הוא בידיים. האצבעות הארוכות, העצמות העבות, התנועה המעגלית באוויר עכשיו גם בי.
חלק ממנו ימשיך לרקוד איתי, תמיד.
השיעור שלי לעולם מישהו יכול להעניק לך ריקוד ראשון. אבל צריך להסכים להוביל ולסמוך, פעם אחת, באמת.
