לפני הייתי בעיני חמותי נחש ועצלנית. עכשיו הפכתי לאדם קדוש – היא מתקשרת אלי כמעט כל יום ומבקשת סליחה. אבל אני לא מאמינה לה אף מילה. אני רק רוצה לומר: “מגיע לכם! תקצרו את מה שזרעתם!”
ב-2017 התחתנתי עם יוסי. למדנו יחד באוניברסיטה, נפגשנו בשנה הראשונה. אחרי התואר הראשון חתמנו. אני לא מהאזור – הגעתי לתל אביב ממושב קטן ליד רחובות.
מכיוון שהיינו סטודנטים בלי כסף, החלטנו לגור אצל חמותי. לשושנה הייתה דירת שלושה חדרים במרכז העיר עם שיפוץ יפה. בהתחלה הסכמתי להרפתקה הזו – נחסוך מהר יותר לקן משלנו, לא נצטרך לשכור דירה.
אבל חמותי לא קיבלה אותי. לא התביישה לומר שהיא רצתה לאישה לבנה היחיד מישהי טובה יותר:
“כפר לא רחוץ. פה בעיר חוקים אחרים, יקירה. חשבת להתחתן כדי לחטוף דירה? לא יצליח!”
למרות שבאותו זמן כבר מצאתי עבודה כעוזרת במשרד לתרגום. ואחר כך השתדלתי גם לנקות בבית, לבשל משהו. אבל גם בזה לא יכולתי לרצות את חמותי.
“מה זה השפכים האלה?”
“זה מרק, טרי, הרגע בישלתי.”
“את בטח מכינה מרקים כאלה לחזירים!”
יוסי אפילו לא ניסה לדבר עם אמא שלו כי פחד ממנה מאוד. הוא דאג שהיא תזרוק אותנו מהדירה.
צילום להמחשה. התמונה אינה הוכחה תיעודית למצב המתואר.
אבל הבעיות לא נגמרו שם. אחרי שנה הצלחנו לחסוך סכום נכבד, אבל כל הכסף הלך לשיפוץ אצל חמותי. קנינו מקרר חדש, מיקרוגל, כיור, קולט אדים וארונות. והמקרר הישן היא לא זרקה, העבירה אותו לחדר השינה שלנו. ושם אחסנו את כל המוצרים שלנו. פעם לקחתי חתיכת חמאה ממנה – איזה רעש היא עשתה כאילו שדדתי אותה!
חייתי בטירוף הזה עוד שלוש שנים. כשהנגיף התחיל, הכל התהפך. יוסי פוטר, הוא ישב בבית כל הזמן. אני עבדתי מרחוק, נתנו לי מחשב נייד מהעבודה.
אבל חמותי גם פה התחילה להתלונן:
“זאת עבודה? כדאי שתקומי ותשטפי כלים!”
“עכשיו, רק אמלא את הטפסים וזהו.”
“ומה לגבי להכין אוכל? תראה איך יוסי רזה! את עקרת בית גרועה!”
לא יכולתי יותר – ארזתי את כל החפצים וחזרתי להורים במושב. יוסי התקשר אלי פעם אחת – ביקש שאשלים עם אמא שלו.
נו, ככה התגרשנו. אני, ברוך השם, עבדתי טוב, הצלחתי לקנות דירה בעיר. לאחרונה גם קניתי רכב. עכשיו אני גרה בתל אביב, פתחתי משרד תרגום משלי ויש לי עובדים נפלאים.
ולפני חודש בדיוק חמותי התקשרה אלי בהפתעה:
“תמר, את כזו חכמה. שמעתי שיש לך עבודה טובה. תמיד אמרתי שתגיעי רחוק בחיים.”
כמעט איבדתי את יכולת הדיבור, כי נזכרתי איך היא “שיבחה” אותי פעם.
“תודה…”
“ואת עוד לא התחתנת?”
“לא. מה זה מעניין אתכם?”
“יוסי נובל בלעדייך, קמל. אולי תפגשו?”
התברר שאחרי הגירושים יוסי לא מצא אף אחת – לא אישה, לא עבודה. כל השנים האלה הוא ישב על הצוואר של אמא שלו, בקושי התפרנס מפרנסות מזדמנות.
וכנראה שחמותי שמעה על העסק שלי ועל הדירה, אז היא החליטה “להשלים”. עכשיו היא מתקשרת כמעט כל יום. נמאס לי, והחלטתי סוף סוף לשים נקודה בשיחה המטופשת הזו:
“אתם יודעים, בטח שכחתם איך קראתם לי כפר לא רחוץ, איך ביקרתם את התבשילים שלי. איך אפילו על העבודה הזו רבתם!”
“זה היה מזמן. מה שהיה – היה.”
“לא, ככה זה לא עובד. אלוהים העניש אתכם על זה! תטפלו בעצמכם בבנק שלכם ותמצאו לו אישה ראויה. כי אני כפר לא רחוץ!”
לא מתביישת אפילו קצת ששלחתי את חמותי. בעצם, את חמותי לשעבר. היא הרסה את המשפחה שלנו, ועכשיו היא חושבת לעשות שלום? תודה, אבל כמו שאומרים – לא נכנסים פעמיים לאותו נהר.
