קוֹפֵף
שוב פעם הדס הביטה בהודעה שהופיעה בקבוצת הוואטסאפ של גן הילדים, וזרקה בכעס את הטלפון על הספה לידה.
מה קרה, אמא? נועה הרימה עיניים מהמחברת ופקחה עליה זוג עיניים חכמות.
עוד תחרות! כמה אפשר כבר? למי בכלל אכפת מכל זה, אה? והכי גרוע צריך להגיש עד מחרתיים. ומחר יש לי משמרת לילה. מתי אני אמורה להספיק את זה בכלל?
רוצה שאני אכין? נועה סגרה את ספר האלגברה והזיזה אותו הצידה. סיימתי כמעט את כל שיעורי הבית. נשארה לי רק האלגברה, את זה אני אצליח להעתיק משירה מחר. ממילא לא הבנתי את השאלה הזאת שתסביר לי.
לא, נועה, תתמקדי בלימודים שלך. לא חסר לך. את מסיימת רבעון ויש לך מבחנים חשובים.
ומה עם דביר? שוב יתאכזב. את זוכרת איך הוא בכה בפעם הקודמת, כשחילקו תעודות לכולם ואת העבודה שלו אף אחד אפילו לא טרח לראות? והוא עשה אותה לבד, אמא…
בגלל זה גם לא התייחסו הדס החשיכה פניה עוד יותר. כולם אצלנו רותי ברנר ויוסי רוזנברג. רואים מי עשה מה אלה עבודות של ההורים, לא הילדים. הילדים רק מוסיפים צבעים. יותר מכל זה מרתיח אותי.
למה?
כי הגננות מתעקשות שהעבודות מהבית הן לגמרי של הילדים אם היית רואה את ה”מופתים” הללו! מבוגרים לא היו מצליחים בזה. מה שמפריע זה שתגידי משהו, לא יקשיבו. תמיד ממשיכים בשגרה, כולם שותקים.
אצלנו בכיתה א’ אותו דבר היה, עד שאמא של מישהו התמרדה ואמרה שכל העבודה תהיה מעכשיו רק של הילדים את זוכרת?
זו הפעם שירית המורה פרשה מכם, נכון?
נכון! נועה גיחכה כמה כולם שמחו. וסיגל הגננת אמרה שמעכשיו כל אחד עושה בעצמו, ומי שלא יקבל הערה. היא שיבחה את נועה שכתבה ציור לבד, וכשדניאלה באה עם בובה שסרגה לה הסבתא, נתנה לה משימה לסרוג משהו ליד כולם. דניאלה, כמובן, לא הצליחה וקיבלה הערה. שכחת?
באמת שכחתי… זה היה מזמן.
אני חושבת שצריך לתת את הפרסים להורים, לא לילדים, שלא יתאכזבו. נועה חייכה וסגרה גם את הקלמר.
להכין לך תה? ולדביר אני אספר סיפור?
כן, בבקשה! הדס קמה וחיבקה את בתה. איך גדלת לי, את כבר לא ילדה, אני לא יכולה כבר לנשק לך על הראש, רק בלחי… את כל אבא שלך…
עזבי, אמא. נועה התנתקה בעדינות. אני לא רוצה לדבר עליו.
לא נדבר. לכי, תכיני תה, ואני בינתיים אחשב משהו. נתת לי רעיון מצוין.
הדס חיבקה שוב את בתה, ואז דחפה אותה בעדינות.
לכי, מותק!
הדס הביטה בגב של נועה, ישר וצנום, וחשבה כמה הגורל מוזר… היא עצמה בלונדינית מלאה, דביר יצא לה דומה שיער זהב, חזק ועגלגל. אבל נועה הייתה עדינה, דקת גזרה, כמו פסלון. אמא של בעלה לשעבר הייתה רקדנית. לא מהשורה הראשונה, אבל הייתה לה גזרה כה ישרה, כוח רצון ועקשנות. גם נועה ירשה את כל אלו, אבל אופי לא. הדס נאנחה וחייכה לעצמה. נועה מלאה תמיד בחום עדין, אור זורח, ואנשים אהבו אותה לפעמים אפילו מדי. יש שניסו לנצל את טוב ליבה, אבל היא נשארה נאמנה לעצמה תמיד מחפשת לעזור למישהו.
בבית הנדודים של בעלי חיים לא פסקו, כי נועה אספה כל פעם גור רחוב, טיפלה בו, ואחר כך מסרה לבית אוהב.
רק חתול אחד נשאר איתם חתול גדול ושחור, שנועה מצאה באמצע החורף ליד הכניסה לבניין. ירושלים קפאה מקור, אפילו לימודים בוטלו. נועה נשארה עם דביר בבית, והשגיחה עליו חולה. כשרצה להכין מרק, גילתה שאין בצל בבית. רצה רגע למכולת, והורידה את דביר בטלוויזיה, רק לא לזוז לשום מקום.
חוזרת, מחזיקה את השקית, ופני הבניין מחכה חתול, ענק, שחור כמו הלילה, עם עיניים בצבע דבש. הוא ישב על המדרגה, כולו עייף ונטוש. נועה ירדה לברכיים מתוך אינסטינקט ושאלה:
קר לך? רוצה לבוא איתי?
החתול לא ענה. רק צמצם את כפותיו בשקט והביט בה.
היא ניסתה להרים אותו אבל הבינה שזה כבד מדי. פתחה לו את דלת הבניין:
בא? מאוד קר כאן, בבית יש חלב…
החתול הביט בה חסר תקווה, כאילו אומר: “למה שמישהו ירצה אותי?” משהו נתן לה לשוב, לשבת לידו וללחוש:
אל תפחד. בוא איתי, בבקשה. אני צריכה אותך…
החתול הסתכל עוד קצת ואז קם לאט, נצמד אל כף ידה הגדולה.
פנים הבית, הדס רק נדה בראשה כשראתה את היצור החדש.
הוא לא ישרוד הרבה, נועה…
אבל לפחות יחיה קצת במקום חמים, אמא.
לא אמרתי כלום. שיישאר…
לדס לא היה כוח להרבה בזמן ההוא. הכול הפך לשגרה הכבדה ללכת לעבודה, טיפול בילדים, אין חשק לכלום. פרט לנועה ודביר הם כל עולמה.
בעלה עזב בסוף, אבל זה לא היה בבת אחת. היה חצי שנה שהוא חי כך וכך, כנראה מתלבט. הפסקת שותפות שקטה, כל אחד בחדר אחר. נועה לא העירה, רק שקטה ידעה.
לדביר היה גם אח נוסף בבית של האישה החדשה. להדס לא היה כוח להתמודד, ויום אחד, אחרי מפגש מקרי בגינת העצמאות, הדס הבינה שדי אין עוד פשרות.
באותו ערב ארזה לו מזוודה ולפני שיספיק למחות, אמרה שקט:
תלך.
הוא נעמד, אבל נועה חזרה אחריה והוסיפה ברכות:
תלך, בבקשה.
אחרי שנסגרה הדלת, הדס ירדה על ברכיה במסדרון, עוצמת עיניים, וביקשה מנועה להכין תה היא פשוט רצתה כמה רגעים של שקט.
הילדים הגיבו שונה. דביר היה עוד קטן, לא חסר לו הרבה. נועה, לעומתו, התקשתה להתמודד, אבל אחרי שהגיע החתול, הדברים השתפרו.
החתול קיבל את השם קופֵף. לא גירגר, לא ביקש חיבה רק ישב לצד הדס בזמן לילות לבנים ושמע אותה מדברת על פחדיה. והוא? שתק וחימם בלב.
עם הזמן, הדס הבינה שזה לא רק היא גם נועה מתייעצת עם החתול בלילות. כשאמרה לה פתאום יום אחד “אני רוצה שקופף יישאר אצלנו”, נועה רק חייכה ברור, מה יש לדבר.
תוך שנה, קופף השמין, הלך והבריק, הפך לחתול ביתי חמוד. כששאלו אותה, הדס התבדחה: “הגבר הכי טוב שפגשתי שקט, סבלני, מחבק כשצריך, ואפילו גרביים לא מפזר!”
היא לא רצתה קשר חדש. כל עולמה היו הילדים.
עם נועה לא היו צרות של חידונים ותחרויות, אבל דביר שוב נפל לקלחת. ועד ההורים היה פעיל כאילו מצוי בקבוצת פוקוס של משרד החינוך, גם כשלהדס לא היה רגע לעצמה.
הגרוש שלה סירב לשלם מזונות בלי בית משפט. היא התקיימה בדוחק משכרה כמורה, לקחה גם חוג אחר הצהרים. עייפה, אבל לא התחננה בפניו לכלום.
תחילה, זה לא הטריד הרבה אולי רקוב מבצע פה ושם, דבורה מאפיה. אבל כשהעבודות של דביר שוב נדחו לפינה, הדס התביישה והרגישה בודדה מול קבוצת הווטסאפ הרועשת.
תירגעו… ניסתה אלונה, הגננת, להרגיע, צריך להשקיע בילדים! איך תדעו מה קורה להם אם לא תבנו יחד חיה מפלסטלינה?
להדס כבר לא היה כוח. היא דמיינה רק את קופף, את נאמנותו חסרת הדרישות.
כשהסתיים האסיפה, החליטה מעכשיו היא לא נכנעת. אם זו תחרות לילדים, שיגישו הילדים בעצמם! מי שרוצה מצוין. השאר יסתדרו.
הרעיון התקבל בהתלהבות אצל כמה הורים. בפעילות שארגנו, שכללה הפעם רק עבודות אותנטיות, הדס לא הסכימה להחביא את עבודה של דביר מאחורי יצירות של הורים. היא הוציאה בגאווה את הקופֵף שבנה מבקבוקי פלסטיק, העמידה בקדמת הארון ויידעה את הגננת.
הילדים שמחו, דביר זהר מגאווה. לפעמים צריך רק שיראו אותך.
באירוע, אחרי ההופעות, טקס חלוקת תעודות ופרסים רגילים, שלפו ההורים את היוזמה הפעם חילקו פרסים גם לילדים שאוליי יצירתם פחות “מושלמת”, אבל עשו במו ידיהם. שאר ההורים, שהשקיעו מזמנם בבנייה, קיבלו לראשונה תעודות הצטיינות וצ’ופרים כי בעצם הגיע להם.
על קיר הארון, נועה תלתה שלט: “אני בעצמי!”
ביציאה, דביר אחז בתעודה ושאל:
אם קיבלתי תעודה העבודה שלי טובה?
ברור! אף אחד אחר לא עשה אותה במקומך. היא שלך, והכי יפה בזכות זה.
הוא שתק רגע ואז שאל:
אמא, את גאה בי?
הדס עצרה, כרעה מולו, הביטה לו בעיניים:
אני גאה בך בגלל שאתה עצמאי, בגלל שאתה מתמודד, שגם כשקשה לי עם הזמן אתה עוזר לי. אתמול ראיתי ששטפת כלים זה לא היה נועה. גם בזה אני גאה! אתה בדרך להיות גבר שרואה ורואה את הבית. ומי זה גבר אמיתי? זה אחד שפותר בעיות לבד, אבל יודע להגיד תודה על עזרה, שיודע שאין עבודות של בנים או בנות יש עזרה הדדית בבית. הכי חשוב, לזכור שגם אם יש רק כמה דקות, אפשר להוציא מהן המון.
אבל איך עושים את זה?
הדס חייכה:
אני אלמד אותך. רוצה שנעשה היום חגיגה קטנה?
עם עוגה?
עם עוגה! חייכה.
בבית שתו שלושתם תה עם זעתר מהגינה, קופף נצמד לפינה. הדס ראתה כמה מעט צריך כדי לעשות ילדים מאושרים לפעמים רק מילה טובה, מבט, עידוד.
הטלפון הושתק והוסתר בתיק. אחרי שנתיים, כשהדביר יהיה כבר תלמיד תיכון במכינה קדם-צבאית, הקופף שבנה יישב על המדף במטבח, ליד קומקום תה חגיגי שתביא נועה כשתחזור לביקור מהאוניברסיטה.
כשהדס תישאר לבד וקופף לצידה, היא תפגוש אהבה מאוחרת ופתאום תבין המשפחה לא הסתיימה. היא עוד יכולה לפרוח מחדש. האיש החדש, גדי בן-דוד, יהיה רחוק כל כך מהגרוש רך, מצחיק, אוהב ילדים. הדס תגלה שאפשר לאהוב יותר, וגם הילדים יתרגלו אליו ויחבקו אותו.
כך, תמצא הדס זמן לחלוק ימי שישי רגועים בכפר להניע את הורד בגינה ולצאת עם גדי לסיבוב בין העלים הנושרים בסתיו. וכשתבוא נועה לביקור, תשב איתם במטבח, כולם יחד, לא תמיד צריך לדבר. לפעמים מספיק לדעת שמישהו שומע אותך, גם בשקט.
המסקנה שנחרטה בלבה של הדס לאורך כל השנים כל מה שצריך כדי לגדל ילדים שמחים ובטוחים בעצמם, הוא להקים לבית בו רואים ומקשיבים, בו מעריכים כל מה שעושים ולא משנה אם התוצאה לא מושלמת, העיקר שהיא שלהם, והדרך היא החשובה.
