Author: Alejandro García

היי, אז תארי לי את זה… איתי נעמד במקום, והרחובות של תלאביב המשיכו להסתובב בקצב שלהם, בעוד הוא קיבט את מבטו על פני האישה שלא חשב שהוא יראה שוב אבל

הפיצוץ רעם עז חושך חושך לבסוף החשכה מתחילה להסיע. נשמע קול: הרבקה כהן, זה המצביע, יש כאן משהו שנפץ. מתוך הכאב מרגיש על הצוואר חיבוק של יד.

רומי, לנו בת 3500 שקלים! קבעה אלונה בהתלהבות בטלפון. עמדתי מתחת לחלון של בית החולים בתל אביב, מנופף לאשתי שהחזיקה את התינוקת בידיה. לנו בת. אניהאב!

איתן אלון, רק כשהכניס את דיגו הצנוע מהיום לפח עץ קשוע והלך בשביל הצר אל העגלה הישנה שלו, נתקע ברגע כאילו ברק פגע בו. לא היה זה פנטזיה. מתוך ערפל הנהר הצפוף

אחר הצהריים, באותו ערב של פקק בלתי נגמר, מצאתי את עצמי נגררת ברצף של אורות אדומים מקפצים כמו נרות בחלום רחף. השעון על ההגה צלקק בקצב קצב הלב, וכל שנייה

האדמה הייתה רוּחת עצב ולחות. כל גרגר שנזרק על מכסה הקבר הדהד בכהה מתחת לצלעות. חמישים שנה. חציבְּחייה, שחייתי עם דוד. חיי שהשתרכו מכבוד שקט, משגרה שהפכה לחיבה.

היי, ראיתן, הבנות, האישה שלנו בחדר? היא כבר בת גור כן, היא קרה לגמרי. כנראה שיש לה נכדים, אבל היא עדיין כאן הילד ביקש, בגילה הזה אמא שלי נראית צעירה ממנה.

זוכרת את היום שבו נכנס ביתי, נוֹעַם, אל פתח הדלת חבוק בחומרות שני תינוקות רזים, כאילו היה זה שלב אחר בזמן. ראשי טלטף והלב קפץ קצב בלתי רגיל. רק אחרי שהשאלתי “

אורלי! איפה את? רק תצא אלי! אפשר שלא תחזרי הביתה! שמעת אותי? לא אתן! הילדה הקטנה, בת חמש, חבויה בתוך שיחה של חצירים סביב גדר של בית כפרי קטן, ישבה על האדמה

כאשר הגיעו למארי ח’יימן חצי מאה, הכל השתנה: הבגדים, השיער ואף הבושם. בתחילה חשבתי שמדובר רק במעמד היום הולדת, אבל מהר מאוד הפך לשגרה יומיומית.