Author: Alejandro García
אבא, אפשר לשאול אותך אם אפשר להתארח אצלך כמה חודשים? שאל יוסי בקול חסר ביטחון. אין נגד. אמר האב בתשובה קצרה. הורים של יוסי נפרדו לפני כעשרה שנים.
אתה, אבא, אל תבוא יותר הביתה. כשאתה הולך, אימא תמיד מתחילה לבכות. היא בוכה עד השחר. אני נרדמת, מתעוררת, נרדמת שוב, ומתעוררת שוב, והיא רק בוכה, בוכה.
במקום העבודה של יוסף, הם לא היו שונאים אותו הם פשוט הימנעו ממנו. הוא היה נהג משאית מנוסה, איש תם ועובד מסור, אך חסר כל הומור. אף אחד לא רצה להיות שותפו
מרים לוי, בחינת שבעים וארבע, ישבה על תחנת האוטובוס שליד הדירה שלה ולא ידעה לאן היא תפנה מעתה. על הספסל הצמוד לה שכבה תיק בדים ושקית, שבהם קיבלו כמעט כל חפציה.
נעמה, אל תמהרי, תחשבי שוב חייכה לי דודה לאה. מה אם לא תצליחי? תראי איך הם ילדים היום. את עדיין צעירה רק לפני כמה שבועות מלאו לך תשעה עשר.
אמא, אני חוזר מהר. לא יותר משעהעשרים, עִמִּי עמד בפתח חדר האשפוז, מנסה לחייך, אך שפתיו רעדו. רק לא תאריכי יותר, תמר שכבה על צידה, אחוזת בשמיכת הצמר, הרופא
כשאורית חזרה לכפר אף אחד לא זיהה אותה מיד. שלושים שנה חלפו. שלושים שנה מאז, בת שמונה עשרה, עלתה באוטובוס לתל אביב ונעלמה. תחילה שלחה מכתבים, אחר כך פחות
אי אפשר לאהוב את הילדים שלי, חושבת רויטל, חותכת את הדרך המושלית בשלג העבה שמקיף את צפת. היא מרגישה עייפות, כעס וחוסר אונים מתמשך, ולא נותר לה תחושת אהבה.
בבוקר קרחני שלפני כמה עשורים, שלג כבד ירד ביריעות ארוכות, והרחובות של ירושלים היו שקטים לחלוטין, מכוסים בכסף לבן. המפנסים הבהיבו בערפל, והצילו שני דמויות
מתי את מתכוונת לעזוב, אילה? אמא עמדת בפתח המטבח, משענת על משקוף הדלת, עם ספל תה ביד וקול נימוסי משולב בזלזול כמעט משולל. במובן לעזוב? אילה הפנייה לאט