היי, ראיתן, הבנות, האישה שלנו בחדר? היא כבר בת גור
כן, היא קרה לגמרי. כנראה שיש לה נכדים, אבל היא עדיין כאן הילד ביקש, בגילה הזה
אמא שלי נראית צעירה ממנה. תודעו כמה הוא בן של בעלה?
היא שקטה, עצובה, לא מדברת עם אף אחד.
היא נבוכה, ולכן שותקת. אנחנו מנסים לשכנע אותה, אפילו לא יודע איך לפנות אליה. קוראים לה כנראה דנה.
אולי עדיף לפנות אליה בשם המלא
בחדר הלידה של האגף החל רעם של שיחה, כשאחת מהאמהות העתידיות יצאה לרגע מהחדר.
גורלו של דנה היה קשה. כשחנה הייתה בת ארבע, כל המשפחה חלה בטיפוס. אמה, אביה, אחיה בן השנה וסבה לא הספיקו לעמוד במחלות. מאז חנה גדלה על ידי סבתה מרים, אישה קפדנית ושלטת, שלא הכירה אהבה.
בשנת 1941 חנה ווּלי, שניהם בת שלוש עשרה, חגגו את גילכם. הם גרו בכפרים שונים, והיגרו למרכז המחוז לעבוד במפעל, כשחסרים עובדים.
באותו מפעל הם חיו, וגם נפגשו. מגיל צעיר הם עבדו ללא פסק, בדיוק כמו המבוגרים.
בגיל חמישה עשר וּלי נשלח לחזית. חנה, בחורה ערנית ושערה אדום-חום, רצתה לצאת איתו, אך לא קיבלה. בחזית אמרו: “מאחורי קו המלחמה יש צורך בעובדים כמוכם, נזדקק לעוד כאלה”.
בגיל שמונה עשר חנה ווּלי נישאו, אך החגיגות נדחו השנים שלאחר המלחמה היו קשות, ולא היה מקום לשמחות.
חנה, לשביעות רצון סבתה, עברה לגור עם בעלה. הכפרים שלהם היו כ-30 קילומטרים זה מזה.
לאחר שנה נולד להם בן, וקראו לו דוד. ההורים הצעירים היו מאושרים, ביתם היה אידיליה. למרות כל הקשיים שהיו להם בגיליהם הצעירים, הם הצליחו להנות מהאושר שזכו לו.
אבל האושר לא נמשך זמן רב.
בגיל שש חזר דוד לשטח. חנה ובעלה, כמו תמיד, חיו יחדיו, והקנאים בכפר קיבלו עליהם קנאה. וּלי היה פחח, ותופעותיו נודעו בכל האזור.
הזמינו את וּלי להקים תנור בכפר שכנה, שעל יד נהר. וּלי לקח איתו את דוד, כי חנה הייתה בעבודה. היה קר מאוד, והם עברו על פני נהר קפוא.
וּלי נשא קופסה כבדת כלים, כי הוא דרש להשתמש רק בכלים שלו, ולא קיבל כלים של אחרים.
דוד קפץ ושמח, ולא הקשיב לאביו שדרש ממנו להישאר קרוב. כאשר נשארו כעשרים מטרים מהחוף, הילד נפל במצע קפוא מכוסה שלג. וּלי קפץ להצילו, אך
דנה התבגרה, ובגיל עשרים וחמש איבדה את בעלה ואת בנה. חנה לא יכלה לחיות בבית שמזכיר לה את האובדן, וכך חזרה לכפר הולדתה, אל סבתה מרים.
חנה נסגרה לתוך עצמה, החיים איבדו משמעות. היא לא חשבה על הקמת משפחה חדשה.
דנה חוגגת לאחרונה ארבעים ושלוש, ובגיל זה חנה, ללא בעל, החליטה לשקול ברצינות את האפשרות של עוד ילד.
היא הבינה היטב אילו קשיים עומדים בפניה, אבל הבדידות הפחידה אותה יותר מכל קושי אפשרי.
הכפר שבו חיה חנה היה מרוחק, והגעה אליו לא הייתה קלה. בחורף קר, בחשש שהעזרה תגיע מאוחר, הגיעה לחדר הלידה מראש. היא דאגה רבות לבריאות הילד, למרות גילה.
מאז הבוקר חנה הלכה כמו צל במעברי בית החולים: לפני שמונה עשרה שנה איבדה את בעלה ובנה. הזמן לא ריפא, הכאב לא נחלף.
חנה הפכה לאמא של ילד בריא וקראה לו דניאל. היא זוכרת תמיד איך דוד חזה אח קטן.
קנו לי אח קטן, ביקש הוא. אבא שלי עשה לי כל כך הרבה צעצועים! אשחק עם האח הקטן.
איך תקרא לו? שאל האב.
דניאל!
אז יהיה דניאל! חייך וּלי, מביט בחנה.
חנה הייתה מלאה תקווה, ווּלי כמובן שמר על כך בידיו. הם החליטו לא לדבר עם דוד על הנושא עד זמן מסוים. אחרי שהפסידו את הבן והאב, חנה איבדה את הילד שהייתה חיה איתו.
עכשיו נולד דניאל, בדיוק כפי שחלם דוד.
סבתא מרים קיבלה את חנה עם התינוק בלא שמחה.
מה שוב את בוכה, מזל שלי? חלה בחמלה, מנסה להרגיע את הבן.
אה זה מביך, אהובתי, גרגרה מרים בקול מתרסק. כל הכפר בטח מדבר על השפלה שלך.
כבר שבוע לא הוצאתי את האף החוצה, כולם יחליטו לשאול, מה אגיד לאנשים? שהבת הבוגרת שלי שטה מהשפיות?
בכפר, השמועות הלכו והשתרשו. שום דבר לא היה מדאיג יותר את הכפר מאשר בחורה בת ארבעים ושלוש, נשואה וילדה חדשה.
סבתא קפדה על חנה ללא רחמים. אך אחרי שנה, מרים, שעד כה הייתה ערנית, הלכה לישון לעד.
חנה התערבה על כך שסבתה חינכה אותה בקשיים.
דוד גדל להיות בחור נאה. גבוה, שיער חום כהה, ופנים חומות, שלא דמו למראה של אם שלו, שהיה אהבתו הרבה.
בגיל שבעים חנה הפכה לסבתא. דוד, כששמע על הולדת בת, נסע עם אמו לבית החולים. אשתו, ספטלנה, שכבה בקומה הראשונה.
ספטלנה, ספטלנה! קרא האב בשמחה. תראי לי את הבת!
ספטלנה פנתה לחלון, מחזיקה את הילדה בידה. חנה חייכה במלאת עיניים, מסירה דמעות.
וואו, אמא, היא חומה! תראי כמה היא דומה לך! חייך הבן. בשביל דנה היה משמח לראות את הנכד שלו שמח. הוא גדל, ולכן גם העולם לא יפחיד אותו יותר.
אם אהבתם את הסיפור, שיתפו, תנו לייק ותכתבו בתגובות את מחשבותיכם. זה נותן לנו מוטיבציה להמשיך לכתוב!
