רומי, לנו בת 3500 שקלים! קבעה אלונה בהתלהבות בטלפון.
עמדתי מתחת לחלון של בית החולים בתל אביב, מנופף לאשתי שהחזיקה את התינוקת בידיה.
לנו בת. אניהאב! אלונה, למה הבטחת לנו בן?
הקול במכשיר נשתק לרגע, ואז אלונה לחשה:
כנראה טעינו
הפניתי מבט והלכתי מעבר לאבות שמחים שציירו על המדרכה לבבות והפיצו בלוני אוויר לשמים, מעבר למכוניות משודרגות ולבני המשפחה הממתינים סביב.
תמיד חלמתי על בן, יורש, המשך השושלת. כשהייתה אלונה הרה, ציירתי במחשבה את העתיד שלנו: אנחנו משחיחים כדור בחצר, אנחנו דולגים לדיג על חוף יפו, מחליפים סיפורים של גברים ומחזירים למאמא שלל דגים, ובערב כולנו סביב השולחן מספרים איך עבר היום, והבן שלי, גאוותי.
אלונה נמשכה שנים רבות לפני שהיא הצליחה להיכנס להריון; הלכנו לבדיקות אצל רופא מפורסם, כמעט מדען, ולבסוף אחרי חמש שנים היא הודיעה לי בשמחה:
רמי, אתה שומע?
שמעתי מאחורי הגב קול מוכר התקרבתי, והיה איתי איתי, ידידיי מהאוניברסיטה.
כמה שנים, כמה חורפים, מה שלומך?
הגיעתי אל אימי, חלה קלה, צריך להיות איתה. האבא שלה אינו כאן כבר חמש שנים. וסליחה, איך אתה?
חזרתי מבית החולים, האישה ילדה בת.
מזל טוב! למה אינך שמח?
הוא חייך, היסיט את מבטו סביב, וצעתי נפתחה:
אז חיכית לבן? אנחנו כולנו מצפים לנכרים, יורשים, זה טבעי. לפני כמה שנים גם אני התכוננתי להיות אב לבן, והאישה שלי ילדה בת.
איך המשפחה שלך? באו איתך?
איתי הנמיך את מבטו ושתק. לבסוף הוא הביט בי בעיניים שדמויות של יגון וקפיצה של יקום שלמה.
אני לבד, אין לי יותר משפחה. רומי, אינך צריך לשאול, אתה מלא בשמחה.
מה קרה?
תאונה לא רוצה להיזכר. אני לבד כבר שנה, מתכנן לעבור לגור עם אימי, למצוא עבודה, לתקן את הדירה.
נדלג שוב לשיחתנו, נזכרנו בלילות הסטודנטים, בחברים המשותפים, חלקנו תוכניות לעתיד. נתתי לו את הטלפון ואמרתי שהוא יכול להתקשר מתי שרק ירצה, בכל שעה של היום והלילה.
למחרת, עם זר ענק של ורדים אדומים ואחזור של בלוני הליום, רץ למרפאת.
אלונה! קראתי כששמעתי את קולה במגזין.
סלחי לי! אני כל כך שמח לבתנו הממתינה! איך היא נראית?
כמוך, רומי, ממש בדיוק!
באמת? אתמול הייתי
לא צריך להסביר, אני מבינה.
אשתי חתכה אותי ברוך:
רומי, בתנו בריאה, רגועה, אוכלת וישנה, ולילה מחייכת בחלום. קרוב נוציא אותה מהקבצה, תראה בעצמך.
הערה: לא הצלחנו להביא עוד ילדים, הלידה הייתה קשה והשפעותיה על בריאותה של אלונה נמשכו.
עשרים שנה חלפו, הבת שלנו גדלה לה כשרון ונאה, אנו אוהבים אותה וגאים בה. איתי הפך לשומר-הטוהר. עד היום אני מודה לו על השיחה שהפכה למראה של עומק, ולימדה אותי להעריך ולאהוב את כל האנשים שמסביבי.
