אורלי! איפה את? רק תצא אלי! אפשר שלא תחזרי הביתה! שמעת אותי? לא אתן!
הילדה הקטנה, בת חמש, חבויה בתוך שיחה של חצירים סביב גדר של בית כפרי קטן, ישבה על האדמה החמה, כיסתה אזניו בכפות ידיה ולחשה לעצמה משהו בתחתית הלחיים.
קוראת! אורלי לא שומעת!
הייתה יכולה לעצום עיניים ולחמוק מהאישה היפה והחסרת עורר, עומדת במרפסת של בית סבתה! אבל אסור! אחרת תמצא את אורלי. וכבר קרה. אז אורלי התגנבה מאחורי ספסל של נמר ועמדה שקטשקט עד שהיא אפילו נרדמה. כשהתעוררה נענשה בעטיפה קלה של כף, ולאחר מכן משכו אותה מהאוזן כך שאורלי פחדה אפילו לגעת בו שוב. הכאב היה חד!
האישה היפה לא הייתה אימו של אורלי הייתה הדודה רות, אחות של האם. רות לא אהבה את אורלי משום חוסר אב, מונח שהיא עדיין לא הכירה, אבל נרמזה לו אצל יובל, שכן מבוגר, אחדעשר, שכבר יודע יותר ממנה. יובל אמר שזה אומר שאורלי היא בלתי נצרכת אין לה אב ולא אם, רק דודה וסבתא. הסבתא תמות, ואז תצטרך אורלי להישמר עלידי רות, אבל רות לא רוצה. יש לי כבר ילדים משלי, כך היא אמרה.
למה העונש הזה? אמא! למה את שותקת! זה את! דאגתי לנאטשה עד שהיא מתה, ועכשיו מה? הדירה שלי לא רפלה! נדחפים שם כמו סרדינים בתא! אני, בעל, שני ילדים וחמות! והכל בחדרים שניים! לאן נשלח? ולמה?
אסור כך, רות! היא שלך!
היא לי לא כלום! לא ביקשתי שהיא תיוולד! ונאטשה אמרה שלא יצליח שום דבר עם אהובתה. האם הייתי צודקת? כמובן! עכשיו נאטשה נעלמה, והאיש נעלם כמו רוח לפני השחר!
הילד למה הוא אשמה?
בשום דבר! מכשול אין לי כוח, אימא, מבינה? אין לי כוח! הם מתנפחים לא תגיעי אליהם! אני נלחמת, מנסה להרוויח אפילו אגורה אחת, והכול לשווא! פוחתת שיברון בכיתה, אחרת דורשת לי מכנסיים חדשים מאיפה אני אביא את כל הכסף הזה?! מצאו מיליוןר? האבא לא נותן! משכורתו כמו קוֹזְ (קוז) מתרוממת ולוחשת! אני, בחיי, כל אגורה! ובוודאי הוא לא דואג! אני עובדת בשתי עבודות, והוא מתעייף בעבודה אחת, מרחיב! ובעבודה אל תכהי נוח! ישבו בעיגול וירשמו בחצי היום, עד שהמנהל יתן יד! ואז יעשו קצת, וישמחו! איך אפשר לחיות, אימא?
סליחה, בתי, שלא אוכל לעזור רק להעביר ליתום של משפחה חיה זה חטא!
החטא הזה, אימא, לא שלי!
מי מתווכח!
לא אוכל לאהוב אותה, מבינה?
אל תדאגי! העיקר שהיא תגור במשפחה! מבוכה אהה, רות לא אמרת שהייתי חיה אם היה אהבה? היא צריכה אהבה נפש חיה
נפש אינך יכולה להזין אהבה בבדיונות אם היא חיה! היא תבקש עוד. מאיפה? לא תגיד? וגם על אהבה לא תדון! עבר הזמן שבו הייתי צריכה אותה! די! הילדה גדלה חכמה
אורלי מהשיחה הזאת, שהייתה מחוברת מתחת למיטה של סבתה, לא הבינה חצי, אבל זכתה לזיכרון מלא. המחנכים בגן תמיד חיברו לה, אמרו שזיכרונה חזק. ולכן אורלי מתאמנת שומעת בקפדנות ואז יכולה לחזור על הכול מילה במילה!
אורלי! כמה אפשר לקרוא?! אם לא תצאי עכשיו תתנמכי רעבה! הדודה רות הופיעה שוב על המרפסת, אך רק לרגע.
הסבתא חשה בחולשה שוב, וקרקועיה של סבתא נראו באוזני אורלי, גם אם הגדר והחצירים היו רחוקים מהבית.
תתני לעולם רעבה! אך לא מכוונת! אורלי יודעת למה היא נדרשת לדודה! רות הצהירה בבוקר שעל אורלי לשטוף חצי מהחצר ולנקות את המדרגות במרפסת. אבל אורלי שכחה. שיחקה. יובל העניק לה מכונית משחק ישנה, אדומה וללא גלגל. אך אורלי שמחה! יש לה כמה צעצועים: בובה ישנה בשם מרית, שהסבתא רק תפרה ממפית אף, עוד ארנב אפור עם עין אחת. ארנב זה הוא האהוב ביותר. וגם חבישת של אם כחולה, יפה! אבא קנה לה. הסבתא אמרה שגם הם חסרי ערך בשוק ביום השוק. אך לא משנה לאורלי כמה הם יקרים. היא מניחה חוט עם הפתילים על המדרגות, והדבר הופך לים, להרים, לדרקון כמו בספר שאין לקחת מהמדף. הסבתא אסרה! אמרה שאורלי תקרע אותו.
זה מתסכל! אורלי מעולם לא קרעה ספרים! היא אהבה אותם! גם את אלו בלי תמונות. היא עדיין לא יודעת כל האותיות, אבל שלוש כבר למדה. וכשהיא רואה אותיות על שורות של גידולים ספרותיים היא מתרגשת. אם תזהה אחת, תזהה את השאר כשילמד! רק צריך מעט מאמץ.
הערב מטיל על החצר שמיכה של חושך לח וקר. חציצים מזמזמים סביב האוזן, ואורלי נאנחת. הגיע הזמן ללכת. אולי לא יתנו לה אוכל, אבל הדודה רות רצה כבר כמה פעמים הלוך ושוב בחצר, עייפה, והכוחות שלה אל אורלי עומדים למלא. תזעקה קלה, והכל נגמר.
אורלי יוצאת ממחבואה וצועדת למרפסת. שם, על המדרגות, יושבת רות המזוויעה.
הגעת? האבל שלי איפה הסתתרת?! כולך מרושעת לכי הביתה!
אורלי נושפת. היום היא לא תוקעה יותר. גם מבוגרים נמאסים מצעקות. אפשר ללכת אל סבתא, להקיף את הלחיים ביד חמה ויבשה, ולהמתין. הכאב יעזוב, סבתא תתפנק, ותשחרר את אורלי. זה כל מה שמשנה את היום. נגיעה קלה, לחישה רכה, מילה
אוהבת אותך, ילדי הקטנה שלי! אוהבת
אף אחד אחר לא אמר לה מילה כזאת. האמא לא הספיקה, וגם רות לא ידעה. אורלי שמעה איך רות מתלוננת שסבתא מדברת רק במילים קטנות, ולא אומרת דבר לבת שלה.
אורלי לא מאמינה. איך זה יכול להיות? המבוגרים משונים. הם זוכרים רע, שוכחים טוב. היא שאלה את רות למה היא עושה זאת. זה כמו לגרד פצע בשר. אם תגרד, יפגע. חזור על כך עד שהפצע נרפא, אבל אם תגרד תמיד, השחרור ישאר צלקת. למה? כי הידיים מגרדות! כך סבתא אומרת, והיא תוקפת אורלי כשזה קורה. אם לא אוהבים, מה מכאב? הנשמה? סבתא אמרה שזה כך. מה גורם לנשמה לגירוד? למה מבוגרים ממשיכים לפגוע בעצמם?
אם היו שואלים את אורלי, היא הייתה אומרת למבוגרים מה צריך לעשות כדי שכולם יהיו טובים. לסבתא אומרת לדודה רות: אוהבת אותך! ולחמלה על עצמה, כי היא מצפה לחמלה בערב. זה כל כך פשוט! רק לקחת ולחמם! וגם לדודה רות לאפשר לסבתא לעשות זאת רות חזקה! וחכמה מאוד! אבל משהו באורלי מצטער עליה לפי רות, אף אחד לא אוהב אותה אף אחד. כמובן שדובר שקר, אבל היא לא הייתה בוכה על הכרית בלילה אם היה אהוב! אורלי יודעת, כי היא בוכה בעצמה היא יודעת שכאשר סבתא תמות, אף אחד לא יאהב אותה
הסבתא משטחת את ראשה של אורלי, אומרת מילים ומפנה אותה.
לך, מותק, זמן לישון!
אורלי התרגלה לציית. היא מסתובבת והולכת, מבלי לשים לב שהסבתא מצליחה עליה ברקע, לוחשת משהו.
הצמא מציף, והיא מחלקת למטבח בחשאי, מחפשת אם רות שם.
היא שם
מה את?
קצת מים
הרבה לך מהמים מתלוננת הדודה ושופכת כוס חלב, מציבה לפניך צלחת עם תפוחי אדמה ופרוסת לחם גדולה. אכלי! חמתי מים. אסרב למי, אחר כך לך. מקוללת, כמו חיה!
רות, עוברת ליד אורלי, משטחת בקוֹשֶׁת את ראשה, ואז אורלי עושה מה שהיא רצתה זמן רב נוחתת על הכיסא ומחזיקה ברגלי רות, לא מצליחה להגיע גבוה יותר.
מה את? רות, מופרעת, דוחפת באימה את אורלי הרחק. מה?
אהיה אוהבת אותך. אם אף אחד לא רוצה אפשר?
השאלה נותרה ללא תשובה. רות בוכה וורדה מהחדר, דוחפת את אורלי. היא יודעת שזה לא נורא הוא רק משאיר לה מקום לשתות חלב וללא כאב. רות תבכה ותרגיע, והכאב לא יהיה חזק יותר. אורלי יודעת זאת גם. אפילו אם השיפור קטן, זה מספיק!
הערב, לפני השינה, היא מקבלת רגע עם סבתא, חושבת על הטוב ולא על הרע אולי גם רות תמצא שלווה אם תחשוב על טוב. אם האדם חושב על הטוב, זה מקל עליו, גם אם פוגעים בו.
רות חוזרת למטבח, ממלאת קערת מים חמים, ומקלחת את אורלי בדממה, מגרדת ספוג באופן מוזר, בעדינות, לא כמו הרגיל.
לך! שכבי. הגיע הזמן!
ציווי קצר, ואורלי נושמת. היא יכולה להיכנס לחדר הקטן, למיטה, להימס לתחתית השמיכה, ולדבר בשקט עם האם. כל ערב היא משוחחת עם האם, נוגעת במעט על כל דבר. הסבתא אמרה שזה טוב. נכון. והאם שומעת. היום, היא תספר לאמא על רות, וגם על מחר בבוקר תקום מוקדם ותשטוף את המדרגות במרפסת, כמו שבקשתה רות. היא אוהבת לסדר, רק לפעמים שוכחת.
אבל בבוקר אורלי לא מצליחה לעשות זאת. הרשע קם מוקדם, רות מנשקת אותה, משחררת אותה מהבית, ושכן סבתא מחכה במרפסת.
תשארו כאן כמה זמן. אין לה מקום כאן
האם תתן לה לפרוד?
האם? עד שתראה, תזכור שזו עדיין חיה. היא עדיין קטנה
אמת, טוב. אז אני אתן לה אוכל ובא לעזור.
תודה
כמה ימים לאחר מכן, אורלי נוסעת באוטובוס עם רות לעיר תל אביב.
הבית של סבתא לעולם לא יחזור אליה. הוא יימכר בעוד שנה, ורות תגיד לאורלי שהיא עכשיו בתה באופן רשמי. המילה הזאת לא מוכרת לאורלי, אבל הצליל משמח אותה.
גם היא שמחה שהרות תאפשר לה לקחת איתה את הארנב הישן שהסבתא רצתה לה לפני שנים רבות. הוא היה תמיד חדעיני, פגום באוזן. היום האוזן תוקנה רות תפרה אותה. היא רצתה לתפור גם את העין, אבל לא מצאה כפתור מתאים, הבטיחה שתעשה זאת מאוחר יותר. לא ממהרת.
הדבר החשוב הוא שכל ערב אורלי מגיעה אל רות, והיא עושה את מה שסבתא עשתה: מלטפת את אורלי בחיוך, אומרת מילים שהן נוגעות ללב, כל היום!
אוהבת אותך
כאשר רות אמרה זאת בפעם הראשונה, ביום שחלף אחרי מות הסבתא, אורלי לא האמינה. והאמינה לא זמן רב. תמיד ענתה:
גם אני אוהבת אותך!
עכשיו היא מאמינה.
רות אומרת את המילים לא רק לאורלי אלא גם לילדיה, ובעלה. לבעלה הן לא תמיד ניתנות, אך גם הוא באטותו מאמין. הוא אומר: שניים הופכים לשלושה, ותן לאורלי להישאר. ולכן הוא אומר לה גם הוא, לעיתים.
אכן, אחיו ואחותו של אורלי לפעמים פוגעים בה, אבל אין זה מרעיד. הפחד האמיתי הוא כשאין אף אחד. אורלי לא יודדת איך זה מרגיש, אך היא מנחשת. היא למדה לקרוא, והספרים מלאים במילים שהיא מאמינה בהן. למה לבזבז זמן על שטויות?
לפעמים היא נזכרת בבית של סבתא, בחצירים סביב השער, גדולים כאוהלים אמיתיים. תחתיהם היה חם, ירוק ונעים אך אין לשוב לשם ואין צורך! סבתא איננה כאן וגם אצל רות היא לא רעבה.
הדבר היחיד שלא מבינה אורלי: למה רות שיבתה שהיא לא צריכה אהבה?
זה מה שכולם צריכים! אורלי יודעת זאת.
