הפיצוץ רעם עז חושך חושך
לבסוף החשכה מתחילה להסיע. נשמע קול:
הרבקה כהן, זה המצביע, יש כאן משהו שנפץ.
מתוך הכאב מרגיש על הצוואר חיבוק של יד. מנסה לפתוח את העיניים. זה מצליח בחלוקה קשה. לפני העיניים תלוי קמע בצורת מלבן, חרוטים עליו סימני מזל עיני אישה בחלוק לבן
לכירורגיה! קול קרוב עוד יותר.
ההורים חוזרים מהעבודה. האמא רצה מיד למטבח, הציצה לחדר שבו הבן עושה שיעורי בית. דוד, שנכנס לחדר, שם לב שהבחור במצב רוח נמוך.
יואב, מה קרה? האב מגרד אותו בראש.
שום דבר, מגרגר הילד, תלמיד כיתה ד’.
יאללה, תגיד לי!
מתקרב יום האישה. המורה תפסה אותנו היום ואמרה שאנחנו צריכים להכין מתנות לנשים.
ומה הבעיה? שאל האב בחיוך.
אנחנו בחלק הגברים והחלק הבנות שווה. והיא חילקה מי נותן למי, הוא נאנח עמוק. קיבלתי את הלא יפה, נועה בראור.
כל הנשים רוצות מתנה ליום האישה, גם הלאיפות, האב מנסה לשוחח איתו במבוגרים. איך היא חילקה? לפי אלפבית? לא, לפי מזלות?
איך זה? דוד לא מצליח לעצור את החיוך.
לפי התאמה. נועה בת בתולה, ובתולות הכי מתאימה לתו של שור. ואני, בדיוק שור.
זה טוב, אם מתאים! אולי אפילו תתאהב בה.
אני?! בנועה בראור?!
האב מתפוצץ מצחוק. אז נכנסת האמא:
מה קורה כאן?
נועה, תלכי למטבח, פניו של האב נוטות ברצינות. אנחנו עם הבן משוגרים מדברים.
כאשר האמא יוצאת, יואב שואל בקול עצוב:
אבא, מה עכשיו?
להכין מתנה!
איזו?
מחר בעבודה אני מכין מתנה למועדפת שלי.
איך אתה, עובד במפעל, תוכל להכין מתנה?
כן! אני עובד בגאלבניה, שם מייצרים ציפויים למתכות.
לא מבין.
תראה מחר!
***
מחר האב מביא קמע על שרשרת בצורת מלבן שנראה זהב. בצד אחד חרוטים שני מזלות: שור ובתולה, ובצד השני כתוב בחלוקה קטנה ויפה:
«לכיתתי נועה, ליום האישה! דוד».
הקמע נראה מדהים! וכשאמא שמה אותו בתיק ניילון, הוא נושא ברק.
***
והיום, ה8 במרץ, המורה לא רוצה ללמד. קודם הילדים נותנים לה מתנה, היא מודה ארוכות. אחר כך היא מודיעה שהבנים צריכים להעניק מתנות לבנות.
הכל מתחיל! כל הבנים רוצפים למי שהיו הנבחרות. יואב מתקרב לנועה בראור וקורא בקול שלמד מהאב:
נועה, מזל טוב על יום האישה! אולי יום אחד גורל יקשר שור ובתולה.
אחרי שהשלים את המשפט, יואב חוזר למקומו, ולא שם לב שליבו נמשך לנערה שלדעתו הלא יפה.
בקרוב הורי נועה עוברים לשכונה אחרת, והיא בכיתה ה’ עוברת לבית ספר אחר.
***
אנתוני נפתח את העיניים. תקרה לבנה של חדר חולים. מנסה להזיז ידיים ורגליים, רק היד השמאלית נעה.
איפה אני? קולו משוטט בחדר. נשמע צליל של צעדים, והאחות מגיעה, מביטה בו בזהירות ושואלת:
קמת? אתה במחלקת ניתוחים חירומיים.
ידיי, רגליי שלמות? שואל בקול שקט.
נראה שכל הדברים במקומם, היא אומרת שמחה. רק קיבלת קיבוע מראש עד הרגליים.
זה טוב אם הכל שלם.
אחת האחיות מגיעה ושאלת בעדינות:
איך אתה מרגיש?
מה קורה? הוא משיב במבוכה.
החיים שלך בטוחים, הידיים והרגליים יעבדו. יש כמה שריטות קטנות, היא מציגה טלפון מחובר. אמא שלך ביקשה להתקשר כשאתה מתעורר.
קול האם חותך בדמעות:
בני, הכל בסדר.
הוא מנסה לדבר בחיוך:
הכל בסדר, המים יחלוף.
האם ממשיכה:
לא אפשרתי לך להישאר איתי הלילה, אבא מגיע.
הוא מניח את הטלפון לצידו, מחייך לאחות:
תודה!
האחות מחייכת:
עוד שלושה שבועות וייצאת, זה בטוח!
שכן בחדר שואל:
מה קרה?
אנתוני מספר:
אני מציל. במפעל שלנו בלונים מציטצים, קרה פיצוץ. קראו לנו, הלכנו למקום, שלושה נפגעים, בלונים נשרפו, אש כאן ושם. הוצאתי את כולם, הייתי האחרון, פתאום פוצץ בלון נוסף
הקול של האחות קורא:
גונצ’ארוב אנטוני, יש לך קולגה.
החבר נכנס ומיד רץ למיטה שלו:
יואב! איך אתה?
ידיי, רגליי שלמות! משיב בחיוך, רק יד שמאל יכולה להרים.
החבר משיב:
מה קרה אחרי?
יצאנו, הפיצוץ, חזרנו מיד, הוצאנו אותך… דם בכל מקום, הרופאים היו קרובים…
החבר מזכיר:
אנחנו אולי נזכו במדליה.
אחר כך רופא בגיל ארבעים נכנס:
איך אתה, גיבור?
טוב,
אם אתה מדבר, תמשיך לחיות. בוא נבדוק אותך!
אנתוני שואל:
אתה חוסם אותי?
לא, רבקה כהן, היא תבוא אחרי מחר.
***
מאחר שני ימים עוברים, אנטוני מנסה לקום, רגליו עדיין כואבות, ידו הימנית פצועה, על הגוף עשרות פצעים. הוא בודק במראה הפנים עדיין נפוחות.
היום הרופא עושה סיבוב ביקור הרופא שחתך אותו לפני שלושה ימים במרכז ניתוח.
בוחנת נכנסת, לבושה בחליפה לבנה, משקפיים שלא מפריעים לה. אנטוני בן 27 כבר נשוי, אבל בחצי שנה נפרד האישיות לא התאימו, והמשכורת של המצלב לא חצתה את הגבינה.
שלום, אומרת הרופאה, מתקרבת למיטה.
שלום, האם את החתמת אותי?
אני, מחייכת. משהו לא בסדר?
הפוך, הכול מצוין! תודה רבה!
בוא נבדוק!
היא נוטפת למעלה, לפני עיניו קמע עם סימני מזל משתרע על צווארה:
רבקה בראור!!! מתפוצץ באושר.
היא מסתכלת על פניו הנפוחות:
סליחה! לא מזהה.
אני שור, מצביע על הקמע.
טוליא גונצ’ארוב? שפתיה רועדות. אתה זוכר אותי?
מה, נועה? משיב, ומניח קולר על ידה.
סליחה! משטחת בגדול על דמעה. לא חשבתי שנפגשנו כך.
***
באותו היום רבקה לא נכנסת לחדרו עוד. אנטוני מבין שלשניהם לוחות זמנים זהים יום, לילה, שני ימי חופשה. הוא אינו רוצה להיראות חסר כוחות מוליה. כל היום הוא מנסה ללכת על המיטה, נשען על המיטות, כמה פעמים תופס קיר, יוצא למדרכה.
בערב הרופא משמרת היום עוזב, משמרת הלילה נכנסת זה ברור מהשיחה במזדרך. ההולכה מתחילה.
פתאום צעקות, צעדים מהירים במזדרך זה קורה כשמביאים נפגע נוסף.
שש עשר שעות אחרי, האחות נכנסת, מכבה אור בחדר. הוא לא מצליח להירדם. חצי הלילה נשמעים צעדים, הם נעמדים, ובשקט הוא מרגיש יותר שרודף מהשמוע מישהו בוכה. הוא קם ועולה בזהירות למזדרך.
בפינת השולחן משוטטת לשעבריתו של כיתה, שוכבת על הראש, בוכה. הוא מתקרב, מניח יד בריאה על כתפה:
אתה, רבקה!
היא מתנשקת אליו:
ניתוחתי אישה שנפלה תחת רכב, היא מזעזת, דמעות זולגות. עשיתי הכל, עכשיו היא במצב קריטי, שני ילדים, בעלה איתה בחדר
נוח לך, רבקה!
שלוש שנים אני רופאה ולא מתרגלת למוות, היא אומרת. אני לא יכולה להתרגל שהמטופלים מתים.
נוח לך, נוח לך! זה מה שאנחנו עושים. חמש שנים ראיתי כמה מקרים, אך גם הצילו חיים רבים, הוא משחרר נשימה עמוקה. אז נשארתי עם האישה, משום שהאישה שלי עוזבת. היא אומרת שאני לא חוזר הביתה, הכסף קטן
גם לי אותו, היא מביטה בעיניו. כולם רואים בי כמו במצב קוּר. עדיין לא נשואה, חייהי עם ההורים.
יאללה, אנחנו רק 27, כל החיים לפנינו.
לא, טוליא, אנחנו כבר 27.
רבקה כהן, קצב הלב שלה נופל, קראה האחות המהירה.
סליחה! וראבה נעה למצב קריטי.
הוא לא מצליח לישון הלילה. בבוקר באה האחות, עושה לו משקה.
האישה שעברה ניתוח אתמול בלילה, חיה? שואל הוא, מופתע מעצמו. היא חיה, אך במצב קשה.
***
שלוש שבועות עוברים, הפצעים נרפאים. הוא רואה את רבקה כשהיא במחלפה שלה, והקשר ביניהם מתחזק, אך מחלקת הניתוחים החירומיים איננה מקום לשיחות אישיות.
בביקור של רופא בבוקר הוא מודיע:
היום משחרר אותך, מחייך, מוסיף. משם תגיע למרפאה, שם יחליטו כמה זמן תישאר בבית חולים.
אפשר להכין חפצים!
כן, כן! אל תמהר. הרופא מכין הפטור.
הוא מתגלח, מביט במראה, משלים שהצלקות הקטנות אינן פוגעות במראה, ואף מוסיפות גבריות.
הוא יוצא למזדרך, פוגש אישה שנעה בכביסה.
היא עדיין מתאימה! רעיון מבריק חודר למוחו.
אחות מגיעה, נותנת לו פטור:
להתראות, אנטוני! אל תחזור אלינו!
***
הדירה שלו קטנה, הוא חוזר לבקר את ההורים. אמא חיכתה לו, אפילו לקחה חופשה.
בני! היא חובקת אותו בחום.
הכל טוב, אמא. אני חי ובריא.
בוא, הכנתי לך אוכל. כמה אתה דק.
איך מתגעגעתי לחלב אם של הבית!
עד שתשתפר ותתחתן תחגור בבית ההורים, החדר שלך עדיין ריק, היא צועקת כאילו לילד. לכו לשטוף ידיים!
עד ערב הוא הולך למספרת שיער, חוזר לדירתו, לוקח כמה בגדים. אמא ממקמת אותם.
בצעד בערב בא אביו מהעבודה. יושבים כולם סביב השולחן, משוחחים עד הלילה.
הוא נרדם בחדרו, שבו עברו ילדותו ונערותו, אך נרדם לאט:
מחר צריך ללכת למרפאה, אחר כך לעבודה, ובערב
כך הוא נרדם, אחרי חצות.
***
ליום הבא, אנטוני הולך למרפאה בבוקר, מסתובב במשרדים עד הצהריים, אחר הצהריים חוזר לעבודה, משמרת. בערב מתארגן.
לאן אתה הולך? שואל האב.
אבא, אתה זוכר את הקמע שעשית לי למתנה בכיתה ד?
לנועה בראור? זוכר.
אמרת: אולי תתאהב בה.
כן, זוכר.
היום נועה עובדת כרופאה, היא ערכה לי ניתוח, היא עדיין נושאת את הקמע על הצוואר.
זה מדהים!
אבה, המילים שלך התממשו. אני הולך אליה!
עשרים ושבע שנים לא כל כך הרבה כדי להתחיל חיים עם האדם האהוב.
