אבא, אפשר לשאול אותך אם אפשר להתארח אצלך כמה חודשים? שאל יוסי בקול חסר ביטחון.
אין נגד. אמר האב בתשובה קצרה.
הורים של יוסי נפרדו לפני כעשרה שנים. האם נישאה שוב אחרי שנתיים, בעוד שהאב, יצחק, נשאר לבדו. אישיותו של יצירת הייתה קשה, כמעט בלתי אפשרית. נשים נכנסו לחייו, אך אף אחת לא נשארה זמן רב. למרות זאת, הוא מעולם לא ויתר על בנו. חוץ מהתשלומים, הוא קנה לו כל מה שהיה צריך והיה שותף פעיל בחינוכו קפדני, גברי, בלי רומנטיקה, אך בטוב לב של אב.
יוסי החל לחיות לעצמו מוקדם מאוד. אחרי כיתה יא הוא הצטרף לעבודה ועזב את בית אמו, שכר דירת חדר במעון סטודנטים. כמה שנים לאחר מכן נישא לנורית, שהיא הייתה חברתו מהקורסים בתיכון. הם חשבו לרכוש דירה בבקעה ולקבץ את ההון למקדמה, אך בעלת החדר בו הם גרו הודיעה שהחדר עומד למכירה, והם נאלצו להמתין עד סגירת העסקה. יוסי פנה לאביו וביקש לשהות איתו, שכן יצחק גר לבד בתלאביב, בדירת שלושה חדרים. תשובת האב הקודמת הקהתה את יוסי, והוא היה על סף לסיים את השיחה, כשיצחק המשיך:
אפשר, רק בשקט.
תודה, נשף יוסי ברווחה.
הוא ידע שאביו הוא אדם סגור, אוהב שקט, חסר מילים ורגשות. דרישת השקט לא הפתיעה אותו. נורית, בהריון של חודשי השבוע החמישי, גם היא חיפשה שלווה ולקחה את התנאי ברצינות. היא לא ידעה שהשקט שלו מתכוון רק אליהם, ולא לביתו של יצחק.
יצחק קם בחמש בבוקר, ולך ברעש נעלי עור על ריצפת העץ, מבצע את הליטיגיות היומיומיות שלו: שירותים, אמבטיה, מטבח והחדרים מתחלפים במהירות. הרעש של נעליו היה תמיד: תקתקתקתקתקתק ופתאום קול של חפץ נופל: חרא עלייך!. הוא לא חשש מהשפעה על מי שנמצא במיטה, כי הוא היה בטוח ששמע רק הוא.
מעבר לרעשי הבוקר, יצחק נטל על עצמו לפקח על כל תנועת יוסי ונורית. לא לצפות בטלוויזיה אחרי השעה תשע בלילה הרעש מפריע. לא לטגן מזון הריחות מציקים. לחסוך במים ובחשמל הוא לא היה עשיר.
כך נמשך השבוע עד שנורית נאלצה להיכנס למחלקה נשים בבית החולים. שניים אחרי כן, הגיע יצחק לבית החולים עם סל פירות.
לתינוקת צריך ויטמינים, אמר בקול רם, מגעיל אך חם.
תודה רבה, יצחק, חייכה נורית.
טוב, הנהן. נזכרתי. הקפידו על הרופאה.
לאחר השחרור, יצחק המשיך לקום בחמש, אך ניסה להיות שקט יותר, ולהביע מעט דאגה. הוא קרא לנורית לארוחת בוקר בקול מרים או חיבק אותה ברכות מילה, והיה מוכן לנקות את הרצפה בעצמו, כי במצב שלה צריך יותר מנוחה.
הדירה החדשה קנו רק אחרי שלושה חודשים, והאב דרש שיפוץ לפני המעבר. נורית ילדה בזמן שהשיפוצים בעיצומם, ולכן חזרה שוב לדירתו של יצחק עם הילדה. הסבתא ויחסי ההורים של נורית באו לבקר פעמיים אחרי השחרור, אך יצחק תמיד השאיר רושם של קפדה מרוחקת, חוץ מהחיוך שלו כשראה את נכדתו. פניו הקשות נמסו ברגע שראה את הילדה הקטנה, והוא נשבע להגן עליה מכל סכנה.
כל בוקר הוא הרים את וארצ’קה הקטנה, כדי לאפשר לנורית לישון אחרי הלילות המורדנים. הוא אפילו למד להחליף חיתולים. כשהגיע זמן המעבר לדירתם, יצחק מנף דמעה של גבר קשוח, והוציא בקול ברר:
אתם עדיין צעירים, אתם לא צריכים לחיות לבד עם תינוקת. תתארחו כאן עוד זמן קצר. עד שוורצ’קה תתחתן.
יוסי ונורית הביטו זה על זה בהלם. יצחק, פונה משם, הוסיף:
זה רק זדקנות ריקה, אל תתנו לה להפריע. תביאו כאן את הוורצ’קה, את החפצים שלכם, ותאחזו על הזדמנות לפני שתהפכו לאיבוד של המלך השמיים.
יוסי ונורית חשבו שהאב רק מחכה שהם יעזבו, ואז קיבלו את ההודעה הזאת. הם נאלצו להסתכל על השינויים שהתרחשו באב הקשה והבודד. לבסוף הם החליטו להישאר. טוב שיש סבא.
יצחק, עם חיבוק אוהב על נכדתו, חייך בחום והיה שמח שהופיע בחייו האדם החשוב והיקר ביותר הילדה הקטנה שלו.
