אתה, אבא, אל תבוא יותר הביתה. כשאתה הולך, אימא תמיד מתחילה לבכות. היא בוכה עד השחר. אני נרדמת, מתעוררת, נרדמת שוב, ומתעוררת שוב, והיא רק בוכה, בוכה. אני שואלת אותה: «אמא, למה את בוכה? בגלל אבא?..» והיא משיבה שלא בוכה, אלא רק מצמחת אף, כי יש לה נזלת. ואני כבר גדולה, ואני יודעת שנזלת כזאת אינה גורמת לדמע בקול.
אברהם יושב עם בתו על השולחן בבית קפה ומערבב בכף קטנה קפה שכבר התקרר בכוס לבנה מיקרוסקופית. הילדה, אילה, לא נוגעת אפילו בגלידה שלפניה, למרות שלפניה קופסה יצירת אומנות: כדורים צבעוניים מכוסים בעלה ירוק ובדל, והכל מצופה שוקולד. כל ילדה בת שש לא הייתה מתאימה למראה הזה, אבל לא אילה, כי כבר אתמול, ביום שישי שעבר, היא החליטה לדבר עם אביה ברצינות.
אברהם שותק, שותק זמן רב, ואז פותח את פיו:
אז מה נעשה, יקירתי? לא נפגש בכלל? איך אז אחיה?
אילה מציצה את אפה (שלה יפה, כמו של אימא קצת כמו תפוח אדמה), חושבת לרגע ועונה:
לא, אבא. גם אני לא יכולה בלעדיך. נציע כך: תתקשר לאמא ותאמר לה שכל יום שישי אחרי הגן תגיע לאסוף אותי. נצא לטייל, ואם תרצה קפה או גלידה (אילה מביטה בקופסה שלה), נוכל לשבת בקפה. אספר לך כל דבר על חיינו עם אימא.
לאחר מחשבה שנייה היא מוסיפה:
ואם תרצה לראות איך אימא נראית, אדאג לצלם אותה כל שבוע ולשלוח לך תמונות. רוצה?
אברהם מביט באילה בחוכמה, מחייך קלות ומנה.
טוב, כך נחייה מצפייה, ילדה
אילה נושמת הקלה, ותולה את ידיה על הכף של הגלידה. עדיין היא לא סיימה את השיחה, צריך לומר את העיקר, ולכן, כשמתנפחים סביב אףיה שפציפציים צבעוניים, היא למעלה לשפתיה ומחזירה פני רצינות כמעט בגרות, כמעט אישה, שאמורה לשמור על אדם הגבר שלה, אפילו אם הוא וותיק: לאביה היה שבוע שעבר יום הולדת. אילה הכינה לו כרטיס בגן, ציירה בקפידה את הספרה הגדולה «28».
הפנים של הילדה הופכות רציניות שוב, מצמידה גבות ומספרת:
נדמה לי שכדאי לך להתחתן
והיא משקרת בטוב לב, מוסיפה:
אתה עדיין לא כל כך מבוגר
אברהם מעריך את מחווה של רצון טוב של בתו ומשקף:
תומר גם אתה אומר לא כל כך
אילה ממשיכה בהתלהבות:
לא כל כך, לא כל כך! תראה, דוד שרה, שהגיע לבית האמא פעמיים, הוא אפילו מקוזז במקצת. הנה…
ואילה מציבה את ידה על מצחה, מרפה קפלים רכים של שער רך. אחר כך היא מתנהגת כאילו הבינה, כשאברהם מתעבה ומביט בה בעיניים חודרות, כאילו בטעות גילה סוד של אימא. ולכן היא מצמידה שתי ידיה לשפתיה, מעגלית עיניים, מה שמסמן אימה ובלבול.
דוד שרה? איזה דוד שרה בא לבקר? הוא המנהל של אימא? כמעט בקול רם, כמעט לכל בית הקפה, אומר אברהם.
אני, אבא, לא יודעת אילה משוטטת מבולבלת מהתגובה. אולי הוא מנהל. הוא בא, מביא לי סוכריות, ועוגה לכולנו. וגם אילה מהססנית אם לשתף אבא במידע הזה, במיוחד אל מול הבלתי-מתאים של אימא.
אברהם, מחזיק אצבעות משולבות על השולחן, מביט בהן זמן רב. הוא מבין, אילה, שכעת, ברגע זה, הוא עומד לקבל החלטה חשובה בחייו. ולכן הצעירה מחכה, לא ממהרת את הגבר למסקנות. היא כבר יודעת, או יותר נכון, מרמזת שכל גברים טפשים, ויש לדחוף אותם לעבר החלטות נכונות. ומי שידחוף, אלא האישה, ובמיוחד אחת החשובות בחייו.
אברהם שותק עוד ועוד, ולבסוף מתרומם. הוא משחרר נקב של אצבעות, מרומם ראשו ומשמיע נשימה רועמת אם אילה הייתה מבוגרת יותר, היא הייתה מבינה שהקול שלו הוא כמו של אווטלו כששאל את דזמונדה. אך היא עדיין לא ידעה על אווטלו, דזמונדה או אהבות גדולות אחרות. היא רק צוברת ניסיון חיים, חיה בין אנשים ורואה איך הם שמחים וסובלים ממקומות קטנים.
אז הוא אומר:
בואי נלך, ילדה. כבר מאוחר, אני אחזיר אותך הביתה, ובדרך אדבר עם אימא.
אילה איננה שואלת מה הוא רוצה לומר לאמא, אבל מבינה שזה חשוב, וממשיכה לאכול את הגלידה. פתאום היא מבינה שההחלטה של אבא חשובה יותר מכל גלידה טעימה, ולכן בקפיצה כמעט משלצת כף על השולחן, מתרוממת מהכיסא, מנקה שפם של חפץ על לחייה האחוריות, מצמחת אף, ובביטוי ישיר אל אבא אומרת:
אני מוכנה. בואו נלך
הם לא הולכים הביתה, הם כמעט רצים. יותר נכון, רץ אברהם, אבל הוא אוחז באילה בידו, ולכן היא מתנפחת כמו דגל על משענת, כמו אנדריי בולקונסקי שמחזיק במקצב של הלוחמים ברמת האוסטרליץ.
כאשר הם פורצים למעלית, הדלתות נסגרות לאט, לוקחות למעלה דייר אחד משכן. אברהם מביט באילה במבוכה. היא, מתחת למעלה, מביטה בו במבט החלטי ושואלת:
טוב? למה מחכים? מי אנו מצפים? הקומה השביעית היא רק
אברהם תופף את אילה על הכתפיים, ממריא במרוץ במדרגות.
כשהצפצורים הארוכים של האישה שלומדת לבסוף פותחים את הדלת, אברהם מיד ניגש למרכז:
לא תוכל לעשות זאת! מי זה סרן? אני אוהב אותך, ואני כאן בשבילך, יש לנו אילה
אחר כך, מבלי לשחרר את ידיה של אילה, הוא מקיף את אימא בחיבוק, ועם אילה שמחזיקה אותם שניהם על הצוואר ועוצמת העיניים, היא סוגרת עיניים. כי המבוגרים נושקים.
