מרים לוי, בחינת שבעים וארבע, ישבה על תחנת האוטובוס שליד הדירה שלה ולא ידעה לאן היא תפנה מעתה. על הספסל הצמוד לה שכבה תיק בדים ושקית, שבהם קיבלו כמעט כל חפציה.
שילחתי את רימון החוצה, לא פחדתי משום דבר, ואמרתי לה לך כבר, סבתא, מכאן להרחיק את עצמך, אל תתעסקי בשביל שלנו עם אילי.
שלוש שנים לפני כן, הם חיו בחמישה בדירת שלושה חדרים: מרים, בתה נעמי, נכדה אליהו עם אשתו נווה והנכד של מרים אריאל.
הכל החל לשבול כאשר בתו של אליהו, רימונה, הצטרפה למשרדו כחשבת חשבונות. היא הגיעה מעיר אחרת לכפר שלהם, ולא ידעו אף אחד מהסיבה. העניקו לה חדר במקלט והציעו לה עבודה. מה עוד צריך? לחיות ולקחת חלק. אבל רימונה לא מצאה מנוחה היא החלה להסתכל על הגברים ובחרה באליהו. נשוי? כמו שאומרים, אישה איננה קיר.
באפריל, אליהו חזר מבית העבודה, אסף חפציו והלך לבד. לפני שהלך, הוא אמר:
רק בגיל ארבעים וחמש ניבנתי מהי אהבה וחיים אמיתיים!
נווה, רעייתו, לא נענתה לו. היא חיכתה עד שאליעד יעבור את המבחנים בבית הספר, ואז גם היא התכוננה:
ניסע לעיר, על אליעד להירשם לאוניברסיטה, ונשבור במגרש של הוריי. הבית כבר שלוש שנים נסגר, אבל נתקן אותו. אם לא נוכל, האח יעזור. ואני אמצא עבודה מהירה בבית ספר.
הכינה את המזוודה ביומיים, האח הגיע, ארז את החפצים במושב והם יצאו. אריאל חיבק את סבתו חזק לפני הפרידה:
אל תדאגי, סבתא, אסע לבקר אותך.
הוא ביקר פעמיים, עד שנפטרה נעמי. אחרי שמותה, אליהו ורימונה עברו לדירה, ואריאל כבר לא חזר.
חיי מרים הפכו לבלתי נסבלים. רימונה החלה להטיל סדרים משלה. בתחילה, היא הייתה חכמה ותיקה, קראה למרים לשבת איתה ונתנה לה מה שהכינה לעצמה ואליהו. אחר כך היא ציוותה שלא לצאת מהחדר:
יש לך הרבה קמח במטבח, עדיף לי לנקות את חדרך פעם בשבוע מאשר לשטוף רצפה שלוש פעמים ביום כאן.
מאז רימונה הכינה למרים קוש קוש שיבולת שועל, קוש שעורה או קוש חיטה, והיא אכלה אותו בבוקר, בצהריים ובערב ושתתה תה ריק.
אחרונה רימונה הודיעה שבשבוע הבא יגיע בניתה. היא ואליהו דנו היכן למקם אותו אחרי שהייתה במוסד, לא יקבל שום תפקיד מיוחד.
בבוקר, אליהו יצא לעבודה, ורימונה קראה למרים לאסוף חפצים:
הנה כתובת של בית האבות לך לשם ותודה שלא זרקת אותי לחוץ הרחוב.
היא קיבלה את ההודעה ביד וידעה שהדלת של הדירה נגררה מאחוריה.
מרים הלכה עד תחנת האוטובוס, ולא ידעה לאן תמשיך ראייה לקויה, אינה מצליחה לקרוא כתובות. היא ראתה בחורה צעירה עומדת שם. פנתה אליה:
ילדון, קרא לי את הכתובת, תגיד באיזה אוטובוס אוכל להגיע לשם.
הנערה הביטה בה ואמרה:
לאן את בדרך, סבתא משה? אריאל הגיע ומחפש אותך. אתן לו טלפון.
חמישה דקות אחרי, אריאל ברחוב. מתברר שנווה קיבלה שיחת טלפון משכנתה לשעבר, שהודיעה שרימונה רוצה להעביר את סבתא למוסד. השכנה עבדה עד פרישה כאחות בבית האבות, ולכן רימונה חיפשה את הכתובת.
אמא של אריאל שלחה אותו במהירות לכפר כדי להביא את הסבתא.
אריאל ארז את חפציו ואמר:
עכשיו אקח אותך, סבתא, כמו מלכה, במונית לעיר. אמא כבר הכינה לך חדר. ובגן שלנו פרחים של תותים יופי של תצוגה!
כשרימונה ואליהו שמעו שהאריאל לקח את הסבתא לעיר, שמחו. אך השמחה לא נמשכה זמן רב. כשחקרו את הניירת, מתגלה שהבעלים של הדירה מעולם היה מרים לוי. לבעלה היה זכות מגורים לכל החיים, ולכן רימונה ואליהו חזרו למקלט.
מרים מכרה את הדירה והשקיעה את כספה ב אליעד, כדי שירכוש לו דירה בעיר. המחירים במרכז הארץ גבוהים, ולכן הוא קנה דירת חדר אחד, אך בבניין חדש וגדול. הוא מתכנן להתחתן, ובכך יש לו גג מעל ראשו למשפחה הצעירה.
