Author: Alejandro García
הצעת לי תקציב נפרד, והיא חיסכה לחופשה מבלי אפילו לשאול רשות, ופינתה אותי לבד. יעקב, 52. «אתה בעצמך ביקשת תקציב נפרד, יעקב» «אבל לא כל כך נפרד!» «כמה נפרד?
אני בן ארבעים ושש, נשוי מאז שמונה עשר שנים. אשתי, ענת כהן, בת ארבעים ואחת. יש לנו שני ילדים בן בן, בן חמש עשר, ובת שילת, בת שתים עשרה. החיים רגילים: עבודה
אני בן 58. בעמדת הקופה בפארק קריית יער מצאתי את האישה שהסיטה לי מהחיים, והבנתי כמה יקר היה המחיר של האושר שלי. קודם כל, זה לא היה משהו על הפנים, אלא על הידיים.
יוסי! למה אתה עומד על הבטון בלי ג’קט!? הקבצים נפלوا על המדרגות. בקבוק חלב נדד למטה, חבט על הבטון, אבל רות כבר לא שמעה. במרפסת שבין הקומה השנייה לשלישית
רונית נצלצה למרפסת של האחסון ברגע לפני שהדלת ננעלה. היא חיבתה גב אל המדף של הקופסאות, חיפשה את הידית מבפנים ומשכה כך שהמקום שנשאר היה צרר של אצבע רחבה, לא יותר.
מה, יוסי, ומה היא תעשה? אשתי קפוצ’ון, היא לא מודעת לשום דבר. אל תדאג, כבר מצאתי קונה לדירה שלה. קפאתי במדרכה עם שני שקיות מלאים בכל הידיים.
הייתי בן חמישים וארבע, גר בטבריה, גרוש עם בת בוגרת. אלימות של פרידה, תשלומי מזונות שהפסקו לפני כמה שנים, לשעבר שגרה בחיפה ומסדרת את חייה בצורה שלמה.
נהגתי כבר שלוש שעות, והכביש היה ריק, רטוב וחשוך. בנובמבר בארץ שלנו השמש שוקעת מוקדם, והייתי ממהרת להספיק להגיע לפני החשכה. ברדיו מתנגנת שירה ישנה, החימום
למה אני אהיה מטפל בסבא? מה תתני לי בתמורה? דירה? מכונית? שאלתה, בלי אפילו לנסות לרכך את הניסוח, מביטה בי כאילו אני לא גבר בשיאו, אלא סחורה שעברה תאריך
אורית, בת 43, ודן, בן 56, גרים יחד בדירת שני חדרים בקצה רחוב בתל אביב כבר שלוש שנים ללא נישואין, אבל כאילו הם זוג. דן מספר לחבריו: «אנחנו רק חולקים דירה».