נהגתי כבר שלוש שעות, והכביש היה ריק, רטוב וחשוך. בנובמבר בארץ שלנו השמש שוקעת מוקדם, והייתי ממהרת להספיק להגיע לפני החשכה. ברדיו מתנגנת שירה ישנה, החימום מגרגר בקושי, והראש כבר היה בבית שם מחכים לי בעלי, בתי והחמות, עם תלונה אינסופית. כך שטבעתי במחשבות שכל כך עמוקו, שלא שמתי לב למי שבא לשבת מאחורי.
מה, אמא, הובלת אותי?
הזזת קפיצה של הלב, כמעט סחטתי את ההגה אל החלקה. הלב קפץ לתוך הבטן, לחצתי ברפלקטור. במראה האחורי נשבה זקנה על המושב, פניה קמטות עמוקות, כיסוי ראש שחור, ועיניים שחורות כמעט, מביטות בי ברוגע חד.
מאיפה את? קולי התכנס מצרפה. הייתי בטוחה שעליתי לבד, המפתחות של הדירה נשכבו על מושב הנהג לצד תיקיםיי.
מרחוב, ענתה היא והסתכלה על כיסוי הראש. אפשיר שם למות מרעיף. תיסעי איתי או מה?
רציתי לומר שלא מקבלת נוסעים, שזה מסוכן, שבי הביתה, אבל המילים נתקעו. היא הביטה בי כאילו יודעת כל פרט על חיי.
אני בדרך לצפת, לחשתי, בתקווה שהיא תצא.
גם אני אל הצפת, חייכה היא ברשע. אל תדאגי, ילדה. לא ארצח אותך, אני כבר זקנה מדי. אבל אולי אוכל לעזור. רואה בעינייך שחור לבן. בעלך מת? החמות מתגעגעת?
שתקתי. אנחנו גרים עם החמות כבר שש שנים, והשנתיים האחרונות הפכו לחיים של ייסורים מתמידים. אבל לשתף זאת עם זרה? היא כאילו קראה את מחשבותיי.
טוב, תשתקי, נגעה היא באצבע מגוררת והצביעה בידי. רואה. את טובה טובה מדי. בעולם הזה הטובים נגרשים ראשונים. נצא לפני שהחשכה תכף תפס.
הפעלתי את המנוע ונפגשתי בכביש המהיר. במוחה רק מחשבה אחת: למה אני עושה את זה? הרגל הלחיצה על ההאצה במתינות. חצי שעה שלשתיקה, היא מביטה בחלון ולוחשת לעצמה. פתאום, כשנוכחו אורות הצפת, היא קראה בחוזקה:
עצור כאן.
חנכתי ליד בית עץ חצוף משקול. היא פקחה את הדלת, ופניו התהפכו לפני שיצאה.
תודה, דולפינה. תקשיבי. בעוד חודש אדפוק אל דלתך. אל תפסידי. רק תדעי: כשכל ייגמר, אני אחזור.
מה? כמעט לא מצאתי תשובה.
זהו, הזעקרה והצליחה החוצה בעזרת מקל, לא משוחחת. רק זכור: חודש. בדיוק.
נסעתי, ידיי רועדות על ההגה. כל הדרך הביתה ניסיתי לשכנע עצמי שזו הייתה רק חלום, משבר של עייפות. כמעט השכחתי את כל הסיפור. בדיוק חודש.
חודש אחרי כן, היינו מתכוננים לאירוע משפחתי לעשור לנישואינו. או, כפי שאמרה החמות, “עשור של סבל לבני”. היא ישבה במטבח, מערבבת אורז ומתלוננת תמיד.
סרח, אתה רזה כמו שלד, אינך יודע לבשל. שוב גרמת לבשר להיות יבש. ומי מתכנן את הארוחה? יש אורחים, לא זקנים.
הוא יושב בחדר, שותה בירה וקולו מתמזג עם הטלוויזיה. הוא לא עוזר בכלל. אני עובדת במשרה שלמה וחצי, משלמת משכנתא על דירה שקניתי במשותף עם האם שלו, והדירה היא חלק ממנה. גם מחזיקה בבית ובחינוך של בתנו, מאיה, בת עשר, שמביטה בי בעיניים שמרגישות את העייפות.
צלצול פעמון הדלת. הלכתי לפתוח, מניעה מגבת על הכתף. על המפתן עמדו גיסתי תמר ובעלה יחד עם שני נוער.
מה לא מוכן? שאלה תמר, מציגה נעליה המלאות בבוץ. סרח! תראה מי הגיע!
תיכנסו, אמרתי בשקט, למרות שהלב היה פועם בחוזקה.
הקהל התרחב: דודונים, “חברים של המשפחה” שלא ראיתי מעולם. החמות מרכיבה עצמה כמלכה, מצווה:
לאה, תביאי את זה. לאה, תעבירי. ונה, תסדרי כאן. סרח, שב, אתה עייף.
המספר של האורחים היה עצום. אני רצה עם מגשי סלט כמו מלצרת, ותמר מתריעת בקול רם:
מי פה מבשל עוף? צריך נקניק טוב. והסלט עם חלת הפיצה היה מלוח מידי.
אולי היית מבשלת בעצמך אם היית אורחת? קטעתי, מניחה עוד צלחת על השולחן.
אני? פקחה תמר בביצועה. אני אורחת, והאורחים צריכים לשרת אותי. אתה לא עובדת כאן, אז תעשי את עבודתך.
אני עובדת, לחצתי בשיניים.
נכון, חייכה החמות. השכר הוא דמעות עכבר. אם לא היה סרח, היית אתה ובתך מתגוררים מתחת לגשר. חוץ מזה, שלפי!
הסתכלתי על בתי, יושבת בפינה, חובקת ברכיה ומביטה בי בעיניים מפוחדות. אף אחד לא הזמין אותה לשולחן.
מאיה, לכי לחדר, אמרתי, חניקה שיניים.
פתאום צלצול נוסף. פתחתי את הדלת, מצפה לאורח מאוחר. היא הייתה, הזקנה באותו כיסוי ראש ובמקלה, אבל עיניה בוהקות יותר מהפעם הקודמת.
שלום, דולפינה. אמרתי חודש. באתי.
מה זה? קולה של החמות כהר געש.
הזקנה, לא מתייחסת אליה, חצתה את הפתח, הורידה את נעליה המפולפלות במעיל שהייתה קשורה בחוט, והלכה אל האולם בו נחרדו האורחים.
שלום, אנשים טובים, הקידה ראשה. אני חנה. בקיצור דונה. באתי לבקר את לאה.
מה?! קם סרח מהספה, אדום משקה בירה. לאה, את משוגעת? מי זאת?
אני… נחרתי במבטים, לא יודעת מה לומר.
את, לאה, שווה? הצטרפה תמר, מבעבעת. איזה מכשפה הבאת?
איך אתם מרשים? התפרקתי בזעם ובבושה. זה הדירה שלי!
הדירה שלנו! רינתה החמות. ואני לא אתן למגעזים לשבת כאן!
דונה ישבה על הכיסא היחיד הפנוי, הקימה מבט על השולחן, הצלחות המלוכלכות, הפנים המרוגעות ונאנחה בקול רם.
מכשפה, אתה אומר? שאלה באותו קצב. האם אני? מי אתם? באתם לאכול שלנו, משמרים את הבית, והזנחתם את הילדה?
דנה! הורידו אותה! צעקה החמות.
היא תישאר, הכרזתי בקול חזק, הפתעתי את עצמי.
מה? קראו תמר וסרח יחד.
שמעתם, עמדתי בין הזקנה לבין הקרובים. חנה היא אורחתי. אם היא לא נאהבת, הדלת שם. אתם מתנהגים כאילו אני משרתת.
השתקה נישאה. תמר אחזה בשרו של בעלה.
טוב, תישאר עם הסבתא שלך! נצא מכאן! אני לא אשתתף במופע הזה!
הקהל החל להתרחק, צועק והשליך מבטי קודחים. החמות נותרה במטבח, מתבוננת בי, וסרח הפיק טלוויזיה בקול רם. כשהדלת ננעלה מאחורי האורח האחרון, דונה ניגשה אליי.
כל הכבוד, לחשה. הצעד הראשון עשית. זה יהיה יותר גרוע, אך תחזיקי. עכשיו תראי לי איפה אשן.
הובלתי אותה לחדר קטן שנקרא “הפינה”. שם היה ספה ישנה. היא נחה, סגרה את עיניה ולחשה:
זהו, לאה. מתחילים החלק המעניין. מחר קרוביך יראו את הפנים האמיתיות שלהם.
בבוקר, צעקות חציו את השקט. רצתי למטבח וראיתי את סרח ואת החמות עומדים על חנה, שמנגנת בתה מתוך הקערה האהובה עלי.
היא גנבה את העגילים! קראה החמות בכעס. זהב! סרח, תקרא לשוטר!
אילו עגילים? העברתי מבט בין בעלי לזקנה.
אתה לא יודע! נאנח סרח, עיניים נוצצות. זה את תכננת כדי להוציא את האמא! הבאת זקנה לתוך הבית והיא גונבת!
לא לקחתי את עגוליך, אמרה דונה ברוגע, שתייתתה תה. יש לי משאבים משלי, גם אם לבושתי צנועה. האושר לא בכסף, ילדה.
צא משם! קראה החמות. חזור!
הביטתי בחמות, היא נראתה כזוכה. פתאום נזכרתי: זה תחבולה.
איפה חיפשתם אותם? שאלתי.
בחדר של הזו, חייך תמר, יצאה מאחורי הגב של האם. היא הציגה את העגילים שמצאה בחלקו של המעיל של דונה.
משקרת, אמרתי בנינוחות.
למי משקרת? נעתה תמר. אני…
תפסיקו! חזרה דונה, קמה, וקולה הפך לפלדה. אתם חושבים שהזקנה טיפשה? חשבתם שלא אשמע איך הכנסתן לתוך המעיל של חולצה שלי כששכחתי? שמעתם כל דבר!
החמות הפכה לוורודה.
את שומעת, חנה המשיכה, אני לא כאן בשביל לשקר. אני רואה איך לאה עובדת בלילה כדי לשלם משכנתא, והבני שלך יושב על קצה המיטה ושותה.
קילבה! צעקה החמות.
בואו נבדוק, חנה הציעה. תנו לסרח תעודה על הכנסותיו מהשנה האחרונה. איפה הוא עובד? כמה מרוויח? או שהוא רק חיי על גב האישה?
סרח הפך חיוור. השופטת הביטה בו.
יש לך את המסמכים, מר פטור?
אני… עבדתי בעבודה לא רשמית…
הבנתי, רשמה את ההערה.
הדיון נמשך שלוש שעות. לבסוף, השופטת קודמה.
תביעת החמות נדחית במלואה. הילד נשאר עם האם. הדירה היא של הנטייה והבת הקטנה. מומלץ להגיע להסכם על שיתוף השטחים. אספה נסגרת.
החמות קפצה, פאהה לבנה כמו נייר.
נעלה ערעור! נבחקה.
עליך, השופטת משכה כתף והלכה.
נשפתי. סרח עבר אלי באולם.
מרוצה? חורק. הרסתי את המשפחה!
איזו משפחה? הצבעתי אליו. איפה היית כשחמותי העלתה עלי? איפה היית כשבכה הלילה? לך. אל תתקרב למאיה. אם לא תסכם, אז אשאר על תביעת מזונות ועל הגבלות.
הוא הקפיץ לי חוצפה ועזב.
חזרתי הביתה ונפלאתי על הספה, בוכים בטירוף. דונה ישבה לצידי והניחה יד מרגיעה על ראשי. אחרי שהתקררתי, שאלתי:
מי את באמת, חנה?
היא נאנחה, חמתה ארוכת זמן, ואז פתחה:
אני… סבתך. אמא שלך הייתה בעלת אחות גדולה שנפלה במלחמה, אבל לא מתה. היא נישאה לאיש רע, יולדה, והוא זנב אותה. היא העבירה את הילדה לבית יתומים, חשבה שתחזיר מאוחר יותר, אבל לא הצליחה. כך היא חיה בחורש, לבד. אמא שלך היא נכדתי, ואני נכדתך.
למה לא הגעת קודם?
למה? חייכה מרקעת. כדי שאת תצייני אותי כסבתאפשוטה? חיכיתי לראות מתי תגדלי, לראות איך החמות מתעללת בך, איך בעלך מזלזל בך. בחרתי לעצור אותך בכביש בשביל לבחון את טובת הלב שלך.
מה עם הבית בצפת?
שלי. האדמה שלי, הבית שלי, אמרה בעוצמה. ואני, לאה, אינני עוני. שלוש עשר שנים חסכתי פנסיה, חפרנו זהב ביער. אין לי צורך בדירה בעיר, אבל את ובתך אני תיתן לכם.
היא השיקה לי מעטפה רופפת.
כאן תמצאי מסמכים על הבית והאדמה, ומכתב מתנה אליך, נרשמת לפני שנה. נוטריוס שלי, הכל בחוק.
את… עקבת אחרי? קיוויתי.
כן. איך לא? את הדם שלי. אל מי יש מקום יותר? האלו, היא הצביעה על המשפחה שעזבה, הם לא אנשים. רק תפסים מקומות.
בכיתות של דמעות, נפלתי על השולחן. בלילה ההוא ישבנו במטבח זמן ארוך. חנה סיפרה על החיים ביערות, על זהב שנחפר, על חיסכון של שלוש שלושים שנה. היא לא הייתה זקנה משונה, היא הייתה חזקה.
חודש אחרי כן, סרח והחמות נעלמו. שמעו שהגישו ערעור, אך הפסידו גם בערעור השני. תמר, לפי שמועות, נפרדה מאמה בגלל הוצאות משפט. המשפחה שלנו התפצלה ללא האשמה בלי ה”אשמה”.
תיקנו את הבית בצפת. החלטתי לשמור על הדירה בתל אביב, להשכיר אותה, ולשלם את המשכנתא בעצמי, ואז עברתי לבית בצפת. שם היה שקט, ניחוח של אורנים ושיחים יבשים. מאיה הלכה לבית ספר מקומי, ולא הייתה עוד בריונות, והיא חייכהבבוקר הראשון בבית הצפת הישן, כשקרני השמש הראשונות חיבקו את החלון, חנייה נעלמה והתחלתי לכתוב את הפרק הבא של חיי, מלאת תקווה ושלום.
