למה אני אהיה מטפל בסבא? מה תתני לי בתמורה? דירה? מכונית? שאלתה, בלי אפילו לנסות לרכך את הניסוח, מביטה בי כאילו אני לא גבר בשיאו, אלא סחורה שעברה תאריך באיבר של סופר שמור, שנשכחה להציב במחיר לפני שהחליף מדף. באותו רגע, בפעם הראשונה אחרי זמן רב, תפסתי לחשוב: האם העולם השתנה לגמרי, כשבגיל ארבעים ושלוש כבר מזמינים אותי לקטגוריית «סבאים», ומציבים מחיר על הקשר ישירות לפני הפנים, בלי רמזים, בלי פלרטוט, בלי משחק?
אני, ארבעים ושלוש, לא נשוי. היו לי מערכות יחסים, שני מגורים משותפים שניים של שנתיים כל אחד, רגילים, חיייום, בלי טרגדיות, רק התפצלנו כמו מבוגרים שמבינים שההדדיות נגמרה. תמיד חשבתי שזה יתרון, לא חולשה: ללא מזונות, ללא חיבורים קודמים, ללא מזוודה של קונפליקטים והאשמות. אך במציאות המודרנית זה נתפס יותר כהפרעה מסתורית, כאילו חוסר נישואין הוא פגם, נישואין חבויים שלא עברו בדיקה.
החלטתי: הגיע הזמן. רציתי משפחה, אישה לצידי, יפה, מטופחת, צעירה כן, לא אשקר, רציתי אישה עד גיל עשריםושבע, שתהיה נעימה לעין, ושחברים, עם קנאה נסתרת, ישאלו: «מאיפה מצאת את הזוית?». לא ראיתי בזה מבוכה, כי אני גבר, מרוויח, יש לי דירה בתל אביב, רכב קיה, הכנסה קבועה, אין לי אלכוהול, אין לי עישון, מציג חזות תקינה, משקיע במראה, ולפי תחושתי הייתי מועמד ראוי לשוק.
אבל השוק, כפי שהתברר, פועל בחוקים אחרים, ובחוקים האלו לא הייתי קונה, אלא פריט, ולא הפריט המבוקש ביותר.
הדייט הראשון. בחורה בתשעעשרים, פגשנו באפליקציית הוואטסאפ, שוחחנו שבוע, היא צחקה על הבדיחות שלי, שלחה הודעה: «אתה מרתק», «איתך זה קל», והתחלתי לחשוב שזה הכרות רגילה, בלי עיוותים, בלי דרישות, רק מגע אנושי. ברגע שהגענו למפגש, השיחה קיבלה מימד אחר.
היא הביטה בי, מעריכה, בלי הסתרה, וחמישה עשר דקות אחרי, שאלה:
איזו מכונית יש לך?
עניתי.
דירה משלוֹת?
עניתי.
כמה אתה מרוויח?
באותו רגע הבנתי: זה לא דייט, זה ראיון, ואני לא המועמד, אלא נכס שנבחן על נזילות. החלק המוזר היא נשארה רגועה, שואלת כאילו שואלים: «תהנה או קפה?».
שאלתי אותה במקביל:
מה את מחפשת במערכת יחסים?
היא חייכה ואמרה:
נוחות. שהגבר יוכל למלא את הצרכים שלי.
זה היה, פשוט, כמו תפריט מחיר.
הדייט השני היה יותר משוגע. בחורה בתשעעשריםוְארבע, יפה, מטופחת, תמונה שלמה אותה שהייתי מוכן להילחם בעבורה. נפגשנו במסעדת הצימר בירושלים, שילמתי את החשבון, והכל היה במקום, כשפתחנו נושא של העתיד.
אמרתי:
אני רוצה משפחה, ילדים, קשר רגיל.
היא הביטה בי והשיבה ברוגע:
ומה אתה יכול לתת?
היא לא הבינה, שאלתי: מה הכוונה?
אם אתה רוצה בחורה צעירה, נכון? אז אתה צריך להבין שיש לה אפשרויות. למה היא תבחר בך?
עכשיו התחילה השיחה שהפכה את מוחי לקפאין, והפכה את השמיים לכתום.
אתה מבוגר, המשיכה, אז אתה צריך לפצות על כך במשאבים: דירה, מכונית, כסף, רמת חיים. אחרת, מה הטעם?
ניסיתי לטעון שהדבר אינו רק כסף, שיש רגשות, התאמה, כבוד, אך היא רק שחררה כתף:
זה משני. קודם הבסיס.
ואז שמעתי בפעם הראשונה אלי:
למה אני אהיה מטפל בסבא?
היא אמרה זאת בשקט, בלי כעס, כקביעת עובדה, והוסיפה:
אם אתה רוצה צעירה תתאים.
יצאתי מהדייט עם תחושה שהופקרתי לחלקים ונמדדתי בשוק.
אבל הקשיים לא אירועים בודדים, אלא מוסד שלם.
הסיפור השלישי פגע בי עד תום. החלפנו הודעות עם בחורה בתשעעשריםוְשבע, היא פנתה ראשונה, חקרה, פלרטטה, וחשבתי שאולי לא כולם רעים. פתאום שלחה לי הודעת קול:
תקשיב, בוא נהיה ישרים. אני צריכה גבר שיכסה אותי. לא רוצה לעבוד עד פרק. אם אינך מוכן אל תבזבז את זמני או שלי.
שאלתי:
ומה את מעניקה בתמורה?
היא צחקה.
אני? את עצמי.
באותו רגע משהו נצמד לי בפנים. «עצמי» כמו מוצר, כמו שירות, חבילה של «הכול כלול», רק עם תשלום מראש. והמשעשע ביותר הן לא מבינות מה הבעיה.
הן לא מתביישות, לא מסתתרות, לא משחקות מציגות תנאים מיד, ואם אינך עומד בם, מטילים אותך, ללא רגש, ללא חרטה, כמו אפשרות שלא מתאימה.
והדבר המשעשע?
הייתי בטוח שהבעיה היא בנשים.
שחשבו שהן «נפגעו», שהן תובעניות, מרקניות, שרק כסף מעניין אותן.
אך ככל שהלכתי לדייטים, הקשבתי, צפיתי, ניתוחיתי, כך ההבנה התבהרה: זה לא רק עליהן.
הגעתי לשוק עם ציפייה «לבחור», והפכתי למי שנבחר.
רציתי צעירה, יפה, נגישה.
והן רצו גבר מבוסס, יציב, רווחי.
רציתי «תשמח העין». הן רצו «לסגור צרכים». בלוגיקה הזו הכול הוגן, רק לא נעים.
כי פתאום מתברר שאינך ייחודי, אינך «אדיר», אלא אחד מרבים שמושווים, מוערכים, נזרקים.
הכאב האמיתי אינו הדחייה.
זה הרגע שבו מבינים שהצופים כלא אדם, אלא כהצעה, עם תנאים, אילוצים, תאריך ייצור. וכן, אולי באיחור.
אולי היה צריך לבנות משפחה מוקדם יותר, כשזה לא נחשב ל«עסקה».
אולי חייתי יותר מדי באשליה שהזמן לצידי.
עכשיו המציאות היא מה שהיא.
ובכדי לקבל מה שרוצים, צריך להתאים, או לשנות דרישות.
ואני עדיין לא מוכן לשום אחד משניהם.
וזה, כנראה, הגילוי הלא נעים ביותר של השנים האחרונות.
