הייתי בן חמישים וארבע, גר בטבריה, גרוש עם בת בוגרת. אלימות של פרידה, תשלומי מזונות שהפסקו לפני כמה שנים, לשעבר שגרה בחיפה ומסדרת את חייה בצורה שלמה. אחרי שנים של תיקון בתים, משכנתאות, חופשות, קניות, מזגנים, מקררים ומכונות כביסה שהפכו אותי ממוציא לכותרת תפקיד: הבא, שלם, תקן החלטתי שלא אחזור על המסלול של הגבר חייב. לא בגלל קנאה, אלא כי נמאס לי להיות כספומט רגלי.
פגשתי את אלונה דרך אתר היכרויות. היא בת ארבעים ותשע, מטופחת, רגועה, עובדת בתור מנהלת פרויקטים בחברת הייטק, בלי ההתרגזויות המתמשכות על גברים צבועים או על חבורה של בוגדות תופעה שכיום כמעט חצי מהנשים אחרי הארבעים מזכירות כאילו הייתה בספר לימוד. שלחנו הודעות במשך שלושה שבועות, עברנו לשיחות וידאו, נפגשנו כמה פעמים בקפה בתל אביב, הלכנו להליכות, והרגשתי שמצאתי סוף סוף אדם בוגר, משכלל, שמבין שבגילנו היחסים כבר לא קשורים לנסיך על סוס לבן, אלא לנוחות, שלווה ושיתוף פעולה.
מאז האתחלה הצגתי את השקפתי בצורה ברורה. בגיל חמישים וארבע, אין מקום להפתעות רומנטיות. אמרתי ישירות: אני מחפש יחסים רגועים, בלי דרישות של הוכח אהבה, בלי נסיונות לשאוב כסף ולחיות על חשבוני. כבר עשיתי זאת עד כדי גבול. היא הקשיבה, הנהנה, והסכימה לחלק מהדברים ולכן הרגשתי שהגעתי למצב שבו אני משולח בטוח, שכן אני רואה בחורה בוגרת שמבינה שזוגיות היא שותפות, לא חיפוש אחרי ספונסר.
בערב אחד, באחת מדירתה של אלונה ברמת אביב, אחרי כוס יין ושיחה רגועה, נותר נושא המגורים. אלונה בעלת דירה של שלושה חדרים במרכז, ואני גר בדירת חדר קטנה בקיבוץ. הצעתי את הפתרון שלדמי:
״תראי, נוכל לגור אצלך ואת הדירה שלי להשכיר. הכסף מהשכרה נכנס לתקציב המשותף שלנו אוכל, חשבונות, שיתוף של הוצאות. המחצית של החשמל והמים לכל אחד, והאוכל נחלק או נשלם במשותף. זה הוגן, פשוט וברור.״
היא חייכה ושאלתה: ״ומה אחרי זה?״
״כן, הכנסות מהשכירות נכנסות לתקציב המשותף למזון, חשבונות מחולקים חצי חצי, והאוכל כל אחד משלם על מה שהוא צורך או שותף בתשלום. הכל שווה.״
פתאום, פני אלונה השתנו. לא במראה פתאומי, אלא במבט שהפך חם, מתעניין, לחוסר עניין. היא השאירה את הכוס על השולחן ושאלתה בטון שמאוד קר:
״אם כך, את מציעה לי לגור בדירתי, לנהל את הבית ובנוסף להתחלק בתשלומים?״
לא הבנתי מה גורר את התגובה הזאת.
״ומה בכך? אנחנו שני מבוגרים.״
היא חייכה והמשיכה:
״להיות עם חצי-חצי מתחת למעמדי.״
התפלאתי, חשבתי שהיא מתבלבלת.
״מה זאת אומרת?״
היא נענקה מבט רגוע:
״בדיוק, איתי. עם גברים כמוני כבר חייתי.״
המילים גברים כמוך נשמעו כמו תווית של אנשים פגומים, זולים, לא נוחיים. הרגשתי כאילו יש קטגוריה נפרדת של גברים שכל אחת מהן שייכת למדרגה נמוכה.
התחלתי לכעוס.
״אני מציע יחסים בוגרים ונורמליים.״
היא חייכה שוב:
״לא, אתה מציע נוחות בשבילך.״
ההתנגשות התחילה. לא יכולתי להבין מה הבעיה. לא ביקשתי שהיא תתמוך בי. לא דרשתי רכבים חדשים, תשלומים על משכנתאות, או שיספק לי מזון בחינם. הצעתי מודל הוגן לבוגר.
אבל אלונה נראתה אחרת.
״את רוצה לגור בדירתי, לשכור את שלי ולחיות מהשכרה, ובכך הבית יהפוך למשהו שלך.״
ענהתי: ״את האישה, זאת הטבעית.״
היא הסתכלה עלי כעל חיפוש אחר חיה קטנה, ולא על גבר.
״מה טבעי?״ היא שאלה. ״האישה שומרת על האש הביתית.״ היא חייכה בקור. ״אז האם אמור להכין, לכבס, לארגן, ולהיות נוכחת, ואתה רק תעמוד ליד?״
הביקורת של אלונה החלה להקפיץ אותי.
״למה רק לעמוד? אני גם משקיע.״
״איפה?״
״בחשבונות, במזון״
היא קטעה: ״ודירה של מי?״ ״שלי.״ ״ומי ינהל את הבית?״
הייתי נרגז: ״את מעלה את הכל, האישה ששומרת על האש!״
היא הכריזה: ״אתה צריך להיות ספק, איתי. אבל למרבה הצער אתה רק חצי-חצי. ולכן לא אפשר לי לחיות עם כאלה, ולא לאפשר להם להתרבות.״
קפאתי במקום, לבי פעם.
״מה המשמעות?״
היא שתתה יין ונשאה:
״לא ניתן למי כמוך להתרבות.״
הרגשתי עורפתי בוערת, למרות שהייתי בן חמישים וארבע. הוסתרתי בבתיו של מישהו אחר שחושב שאני צריך למלא אותו במזון ובכל דבר.
שאלתי: ״את מחפשת ספונסר?״
היא השיבה: ״לא, אני רוצה גבר.״
״ואני מי?״
״אתה אדם שרוצה נוחות.״
זה פגע בי עמוק, כי חשבתי שמציע מודל שוויוני, ללא העמסת הפיננסי על גבר בלבד. ככל שהיא המשיכה, כך הפכה הטון שלה לאיתנות, כאילו היא כבר חוותה את המסלול הזה ויודעת מה גורם לו לכשל.
היא אמרה: ״קודם חצי-חצי, ואז תגלי שאתה אוכל יותר, החשבונות עולים, אני קונה את הפרטים הקטנים, מבשלת, מנקה, ואתה מגיע פעם בחודש עם שקית קניות ונהיה גיבור.״
הדבר יצר בי כעס. ״את לא מכירה אותי בכלל.״
היא חייכה ואמרה: ״אני מכירה בדיוק את הסוג הזה של גברים.״
הסוג הזה כאילו אינני אדם, אלא תופעה. ניסיתי להסביר שהיא לא צריכה לשאת את כל העומס של הבית, כי כבר חייתי כך. אבל ככל שהסברתי יותר, כך הרגשתי שהכבוד אלי נעלם. זה היה הקושי הגדול חוסר הכבוד, לא סתם שלילה. בעבר נשים היו לפחות מציגות הערכה למוכנות של גבר, עכשיו אם אינך מוכן לשאת אותה במלואה, אתה נכנס למצב של חסר ערך.
מפתיע, אלונה מרוויחה כמעט כמו שלי, יש לה ילד בוגר, דירה משלה, חיי בודדה מצליחים. ובכל זאת, עדיין מצופה מהגבר להיות ספק. שוויון קיים רק עד שהמזומן נדרש. עזבתי אותה בכעס, לבשתי, ויצאתי לחצר ללא פרידה נאותה.
בדרך הביתה, המחשבה רדפה אותי: האם באמת אי אפשר להציע יחסים בוגרים בלי שיזוויאו אותנו למקבלים חסות?
כל זאת מדגים את הקונפליקט בין מודל יחסים מסורתי למודרני גבר שמבקש חלוקת משאבים הוגנת, אך עדיין שומר על ציפייה שהאישה תדאג לכל השאר. האישה תופסת שההצעה של חצי-חצי אינה שווה אם היא נושאת את רוב המטלות הביתיות. לכן, המילה חצי-חצי מתחלפת בתגובת חצי-חצי שהיא בעצם פחד משוב של חוסר שוויון, והתגובות של גבר מרגיש כאילו נפל למעמד של מקבל חינם.
