רונית נצלצה למרפסת של האחסון ברגע לפני שהדלת ננעלה. היא חיבתה גב אל המדף של הקופסאות, חיפשה את הידית מבפנים ומשכה כך שהמקום שנשאר היה צרר של אצבע רחבה, לא יותר. היא נשמה בקול מתנשף, חיבקה את פיה בכף היד כי במדרגות היה שקט מוחלט אפילו רשרוש היה מתפזר בכל הדירה.
הדלת הראשית נפתחה. יואב קִרק, פסע לחדר הכניסה. רונית דרך הקו הצר ראתה את ידיו: שני שקיות לבנים עם מצרכים, עמוסות עד קצה, רצועות החבלים חודרות באצבעותיו.
אמא! קרא הוא. את בבית?
רונית לחצה את כף ידה חזק יותר.
***
עד כל הסיפור הזה רונית גרה לבדה כבר חמש שנים. כשהקולין (קוליה) פתאום נעלם כמו שהדבר קורה לעיתים כשאדם שותק על כאבו הלב פשוט נפל, והכל נגמר.
השנה הראשונה בלעדיו הייתה הקשה ביותר: לא היה זה העצב עצמו שהחזיק אותה, היא ידעה איך להחזיק מעמד, אך השקט בדירה היה מתגבר עד קצה. קולין צחק בטלוויזיה כך חזק שהקול בתל־אביב היה נשמע במטבח.
באמבטיה הוא שר בקול רם, שינה מילים ונגינות בלי בושה, ולא התבייש. עכשיו, כשדלת האמבטיה סגורה, לא נשמע ממנו דבר חוץ מרעש צינור, והרעש הזה נשמע רעם לאוזניה של רונית.
בתה אורית קראה מהירח שבצפון, בימים הראשונים. היא נשארה שבועיים: ניקתה, בישלה, בלילות ישבה על המיטה של האם ופשוט הייתה שם, בלי לדרוש שיחות. זה היה יקר.
הבן, לעומת זאת, לא הופיע יותר. יואב לא היה עוד אחת עשרה שנים, ורונית הפסיקה כבר לא להסביר בקול מדוע, אבל בפנים היא חזרה על הסיפור שוב ושוב כמו תקליט שרק מתנגן.
הסיפור של העזיבתו היה כואב ומסובך, כמו כשמסתירים אמת תחת השטיח זמן רב. יואב היה קשה מלידה: קפדני, עצבני, עם התפרצויות על כל דבר. בבית הספר הוא היה מתקשה, בכיתה ו’ נשאר עוד שנה, ויצא עם ציונים של שלושות דרך קושי רב. אחותו, אורית, הייתה הפוכה לגמרי רגועה, מצטיינת, קיבלה ציונים של חמשות.
יואב כעס על האחות, קיבל ביקורת בחזרה, וקולין לעיתים קרובות יצא משליטה, למרות שמאחזים את עצמו עד הסוף.
כשיואב הגיע לגיל תשע־עשרה, קולין שלח אותו לקיץ אצל סבתו קלאודיה, בקיבוץ ליד רמת ישי. הוא חשב: תן לו לעבוד עם הידיים, להריח אדמה, לנשום קצת אוויר מהקיבוץ.
קלאודיה הייתה אישה קשוחה, לא ידעה לשים פקודה על לשונה ולא חשבה שזה נחוץ. כשהיואב טעיתי בגינה, היא קראה לו בחזקה:
אז מה אתה מצפה ממני, בחור חמוד?
יואב חזר למרכז העיר באותו היום, שם שם מזוודה בכניסה, הלך למטבח, ישב ושאל בקול שקט כמעט ללא אינטונציה:
באמת?
רונית הביטה בקולין. קולין הביט בה. הם תכננו כבר חודשים לומר לו את האמת ברגע המתאים, אך תמיד דחו, משכנעים זה את זה שהזמן עדיין מוקדם, שהבן יגדל עוד קצת.
האמת, אמרה רונית. לקחנו אותך מבית ההורים כשאתה היה בן שמונת חודשים. צעקת בקול רם, רמסת את כל החדר, וכשראית אותנו, שקטת והסתכלת עליי.
אומרתי לקולין אז: שלנו, אין מקום אחר.
יואב קם והלך לחדרו. רונית וקולין נשארו במטבח עד חצות, דיברו על הכל חוץ מזה, כי לא ידעו איך לדבר על זה.
כמה ימים אחר כך יואב נעלם. הוא לקח איתו את הכסף שהם חיסכו לו לחדר במעונות, רצו להכין הפתעה לסתיו. הוא היה הראשון שהפתיע.
קולין כמעט לא דיבר עליו בקול. בערבים הוא ישב ליד החלון וצפה ברחוב. רונית ראתה שהוא סובל, אבל היא לא רצה לשאול לקולין היה דרכו להתמודד עם הכאב שתיקה, והיא כיבדה זאת. כמה שנים אחרי זה הלב שלו גם נפל.
יואב חזר בתחילת אפריל. הוא דפק בעדינות, לא חייג, פשוט דפק, כאילו לא היה בטוח שיפתחו לו.
רונית פתחו את הדלת והביטה בו כמה שניות: גבר של שלושים, זקן קמעה, קצת קמוט, עם שקית מגדלים בידה.
אמא, אמר. סליחה על מה שעשיתי. היה לי טיפשי.
זה היה כמעט ילדותי.
היא עמדה ולא ידעה מה לעשות.
אני רוצה לתקן, הוסיף. אם תתני לי סיכוי.
היא חיבקה אותו על המזח, הוא חיבק בחוסר נוחות, כאילו אנשים שמרדו מהחיבוקים זמן רב וכבר שכחו איך זה מרגיש.
בארוחה הוא סיפר: עבד טבח בכל הארץ, מתל אביב עד אילת, התחיל במזעדות זולות ואז עבר למסעדות יוקרתיות. הוא בישל באמת טוב.
רונית צפתה איך הוא חותך עוף במיומנות, והרהרה שהחיים משוגעים: מישהו נעלם במשך אורף שנים וחוזר לבשל קוביות.
הוא נשאר לגור. לקח את החדר הישן שלו, סדר את החפצים על המדפים, כל בוקר הכין קוואקר או חביתה.
רונית הייתה מתקשרת לאורית כל ערב.
חזר, אתה אומר, אורית השיקה בקול שלם. איך הוא מרגיש?
טוב. מנומס. מבשל מצוין.
אמא, את בטוחה שזה בסדר? עברו האחדעשר שנה.
אור, הוא הבן שלי. למה את מתייחסת אליו כזאת.
היא התקשרה לכל המשפחה בארץ, סיפרה לכולם: יואב חזר, יואב בבית. בת דודתו מקיפה של קיבוץ סמיר קראה בטלפון ואומרת שאין עשן בלי אש ושהחיים לא חוזרים פתאום.
רונית השיבה שלא צריך להתלהב, הכול בסדר.
כעבור שבועיים רונית שמעה שהיא מתעייפת הרבה יותר מהרגיל. בערב הראש נלחץ כמו במוטות, בבוקר ראשה סחרחורה. היא חשבה שזה רק אביב חוסר ויטמין, לחץ דם, גיל. בגיל שישים, הבריאות היא עניין בלתי יציב, אין על מה להתלונן.
הדבר החשוב הבן הלשון.
אורית שאלה בערב על הבריאות, רונית ענתה שהכל טוב, רק מתעייפת קצת, אבל הכול יעבור.
אולי נלך לרופא? שאלה.
אל תדאגי, מה אני, אצא לכל מרפאה על כל עייפות? הממתינים לשעת תור שני שבועות, זה יעבור.
הדבר לא הלך. בחילה גדלה, הראש היה כבד בצהריים. היא לקחה ויטמינים, הכינה משקה פירות הדר וניסתה לא להיסחף.
בלילה היא קמה מוקדם, לפני השעה שש. השמיים אפורים באפריל, ברחוב אין אף אחד. היא ייבשה את פיה, לקחה נעלי בית והלכה למטבח לשתות מים. במרפסת לא הדליקה אור, היא ידעה את הדירה על בגדיה, כל פינה.
לפני שהגיעה למטבח נעלמה. יואב עמד על הכיריים, אש אחת בוערת, תחת סיר קוואקר.
הוא החזיק שקית קטנה של אבקה ולזהר הוציא לתוך הסיר. אחרי זה לקח כף ועירבב היטב.
רונית צעלה חזרה למרפסת, הלכה לחדר השינה, שכבתה על המיטה, עטפה את עצמה בשמיכה. היא נמשה לבתינה, מביטה בתקרה בעיניים פתוחות. כמה דקות אחרי זה דלת החדר גרפה.
היא עצמה את עיניה ונשמה בצורה רגועה, כאילו ישנה. הרגישה שיואב מביט מהפתח. הוא עמד, סגר את הדלת, וקפץ דרך הפתח.
הדלת הראשית נשמעה.
רונית פקחה את העיניים. החוץ האורץ. היא נהנתה ותחשבה מתי בדיוק התחילה להרגיש חולה, מתי החלה הבקעת, מתי נוצרה העייפות הכבדה. היא חישבה את היום שבו יואב עבר לגור איתה והחל לבשל.
היא קמה, לבשה מעיל והחליטה ללכת לשכנה תמר שבקומה השלישית: היא אישה ברורה, לא מדברת יותר מידי ויודעת לפתור בעיות ללא דמעות מיותרות. רונית כבר הייתה לבושה במעיל במרפסת כשהמפתח הסתובב בסביבתו.
היא לא הספיקה להבין איך היא חזרה למאגר. דרך הפתח היא צפתה ביואב מותח טלפון לאוזן.
הלו? כן, אני כבר בבית. הפסקה. לא, הסבתא נעלמה, אין אותה. הוא עבר במדרגות. אל תדאגי, אני אומרת.
היא חשבה שזה אולי חוסר ויטמין או לחץ דם. חייך. איך יסתיים, נשתול את הדירה מהר, זה לא מסובך, ואני מיד אלייך.
נפגשנו!
רונית עמדה ללא תזוזה, החזיקה כף ליד הפה ובחנה את יואב דרך הפתח.
חח, שכחתי להיכנס לבית מרקחת, הוא אמר לעצמו בקול מרוגז. חייב להתרחץ עוד פעם. קילל. טוב, אחזור מהר, חכי.
הדלת נפתחה. במדרגות שקטו הקולות.
רונית יצאה מהמקום ועמדה במרכז המרפסת. היא הביטה במעיל שעל התלה, בנעליים על הסף, במפתחות על המדף.
הנעילה התחתונה הייתה רק במפתח שלה, היא לא חילקה מפתח עוד לאף אחד.
היא אספה תיק תוך עשרים דקות: תעודת זהות, תעודת פנסיה, תמונה קטנה של קולין במסגרת.
היא חייגה לאורית.
אמא, למה זזו כל כך מוקדם? אורית קנחתה בטלפון.
אני חושבת, אור. אקח ואבוא אלייך. מתגעגעת.
בואי, כמובן. מתי?
היום.
היום?! אורית קפצה מהשינה. איך יואב? שירו איתו, אני רוצה סוף סוף לראות אותו עם האח הגדול.
יואב הלך לעבוד בחו”ל, הוא לא כאן. אני לבד אבוא.
כתבי לי מספר הרכבת, ניפגש.
רונית שמעה את הטלפון, לקחה את חפצי יואב שהצטברו בחודש האחרון כמה חולצות, סכין גילוח, ספר מבודד הוציאה לתיקו וסגרה את הרוכסן.
היא קמה למדרגות הכניסה לשער, שלפה נייר עט ונכתבה בכתב בררוק:
«יואב. אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי, וכפי שנראה, אהיה אוהבת תמיד, גם אם לא ראוי. לכן לא אלך למשטרה. אבל אני כבר לא רוצה לראות אותך. לעולם. אמא.»
היא הניחה את המכתב על גבי התיק.
יצאה, נזמה את המנעול התחתון במפתח שלה, חיבלה את המפתח בכיס המעיל.
היא נסעה ברכבת הקלה ל״שוהם״, ירדה למטרו, עלתה קרון והביטה לא רק על הפרסומות מעל הדלתות, אלא על ההשתקפות שלה בזכוכית הכהה.
הרכבת נעה ויצאה.
היא נסעה לתחנת קזאנההצפון, עם החלפה בתחנת תלאביב. ברעיף היה ריק וגדול.
היא קנתה כרטיס לכיוון אילת, ישבה בחדר ההמתנה, גבר מקומי האכל יונים בפיסות לחם. היונים זקפו רגליים והחליפו מקומות.
רונית חשבה על כך שהיא צריכה לספר לאורית, לא היום, לא ברגע הראשון, אבל לספר. אורית חכמה, היא תבין ולא תתפרע.
היא לא רצתה לחשוב על יואב בכלל. זה היה קשה.
אורית פגשה אותה בתחנת אילת, רצה כמעט בריצה וחיבקה חזק, לפני שהמילים יכלו לצאת. רונית נחתה על כתפה וסגרה את העיניים.
אמא, אמרה אורית ברכות. מה קרה?
אספר אחרי, ענתה רונית. בואי קודם הביתה.
הן הלכו יחד על הרקיע, אורית נשאה את התיק שלה. השמש הבוקרית אוררה ברכות.
רונית הלכה וחשבה על כך שבתלאביב, במאגר, על המדף העליון, עומדת צנצנת ריבת דובדבן ששמרה מאז באוגוסט הקודם, למזג חורף. היא לא פתחה.
ולא משנה, אין בריבה מזל.
