היום, בערב אחרי ארוחת הערב הקטנה שהכנתי בחוץ, הרגשתי צורך לכתוב את כל השטויות שמתרחשות בביתנו, אולי כך יתבהר לי מה קורה בעיני.
—
הקול השקט של הילדה חתם על המוקדמת:
אורלי, כמה חודשי נשימה יש לך? שאלתי ברגישות, כמעט בחשאי. הרגשתי שהיא כבר לא בתכנית הראשונה של הפקולטה, אלא במעמד של כיתה א’. איך אפשר לאהוב ולחיות בו זמנית? איך אפשר לאכול כל יום מבלי לחשוב על העתיד?
היא חייכה וחשפה שאמנם מחר מתכננים לחתן… האם יש לנו זמן לתכנן? אף אחד לא מתנגד לאורי, אבל נצטרך להכיר את הוריו, לשבת איתם ולדבר… האם זה נכון, בתור אב?
בינתיים, גלית התקשרה לדניאל בעבודה:
מתי תחזור? שאלה.
כמעט סיימתי, ענה בקול רועד.
אל תתעכב יותר! חטפה בגלישה.
מה קרה? שאלתי, מבולבל.
עוד לא קרה, אבל צריך לדבר… נשמע במבטא מודאג, אף על פי שלא היה עדיין קרב.
כעבור רבע שעה, דניאל נכנס לבית, מתוח ונרתע:
מה קרה כאן? שאלתי באיטיות, מנסה לא להוסיף לוהט.
תחליף בגדים, תרחץ ידיים, לא צריך להקריב את כל היקום, חייכה גלית, נשקה לי בעדינות והאירה לי את הדרך לכיוון האמבטיה.
הוא סיים את הטקסים הקטנים, התפשט לחדר הישיבה והזמין אותי עם גלית לשבת בחדר של האישה הקטנה שלנו. אורלי ישבה על הספה ועיניה אדומות מדמעות.
מה קרה? ניסיתי לשמור על קור רוח.
שאלי את הבת שלך, חתכה גלית בקול חד. תגידי לדר׳, מה את מתכננת!
אורלי הסתירה מבט אל החלון, כאילו לא רצתה להעלות את המשקלים על כתפיה.
מספיק, קפצתי בחוזקה על השולחן. אתם צריכים לשתף אותי ברצינות או להתמודד לבד, ואני אחזור למנוחתי אחרי העבודה!
אנחנו מתכוונים להתחתן היום, הוסיפה גלית בצחוק מריר. יש כבר תאריך, בלי דחייה!
באמת? הפתעתי. מתי? מי האדם?
כיוון שהקול של אורלי נשאר שקט, נאלצתי להדוף את המצב עם גלית:
זוכרת את אורי מיקי? הוא היה כאן לאחרונה.
כן, הוא… נכון, בת? שאלה דניאל, מבולבל קמעה.
אורלי המשיכה לשתוק, אז נאלצתי להקשות:
אם כן, יקירה, תסיימי את ההצגה הזאת. אני כאן לא לרקוד, אלא להבין.
אנחנו אוהבות זה את זו! פתאום קראה אורלי. הוא הכי טוב, נינשא לו!
קיבלתי תובנה, נשף ראשי, הוא לומד איתך?
כן, באותה קבוצה.
השנה הראשונה, היססתי, משונה מהקול, ילדות…
אנחנו לא ילדות! התערבה היא. כבר שמונה עשרה, אנחנו בוגרות!
אם אתם בוגרות, אז נדבר כבוגרים, נענה דניאל.
לא רוצה לשמוע עוד! צעקה אורלי. עכשיו יש רק המשפטים הישנים: “אתם צעירים, תחכו, תוודאו את הרגשות”. אנחנו יודעים מה יש לנו אהבה, תחושות! למה אתם רוצים להרוס את זה?
בת, אני לא מתכנן להרוס משהו, נאנח בקול עייף אבא. רק רוצה להבין. אתם אוהבות זה את זה, נכון? היא הנהנה בראשונה. זה מרגיע. ואתן מתכוונות להתחתן? האם זה רצון של שניכם?
אבא, אל תנסה לפגוע באורי. גם הוא רוצה שנינשא.
טוב, אז יש לכם רצון. איפה תגורו? איך תכסו את ההוצאות?
זה לא משנה! אם אנחנו אוהבות זה את זה, הכל אחר כך! קראה היא באש.
שאלתי אותה: אורלי, כמה חודשי נשימה יש לך? הרגשתי שהיא לא בקורס הראשון של האוניברסיטה, כאילו היא בכיתה א’. החיים דורשים מקום לאכול, מקום לחיות… מה אתם ממהרים אליו? מחר מתכננים לחתן, מה זה? אף אחד לא מתנגד לאורי, בואו ניפגש עם הוריו, נשתף… נכון?
זה נכון, חביבי, ענתה גלית. יש רק עניין אחד למה למה למה?
האם אורי נשלח לשירות?
לא, לא לשירות ולא הוא. אורלי, למה את שותקת?
אני לא שותקת, טינה בת בקול. אנחנו מצפים לתינוק.
באמת? תדהרתי. מה מתכננים?
להתחתן! ללדת! ואל תנסו למנוע את זה! הילד שלנו יגיע לעולם!
קח את זה בקלות, חיבקתי אותה. אף אחד כאן לא מנסה לשכנע אותך, רק צריכים להבין בעצמנו. האם הוריו של אורי יודעים?
הוא היום קבענו שכל אחד מדבר עם הוריו היום
ומה? הוא עדיין לא חזר עם תשובה?
לא
טוב, כשיתקשר, תגיד לי. ובינתיים, תן לי לאכול, כי עם כל הוויכוחים אני רעב.
הגענו למטבח, גלית חיממה את ארוחת הערב והציבה צלחת מולי.
ומה נכנע לעשות? שאלתי בשקט.
אפילו לא יודע. בואו נמתין להוריו של אורי, אולי נגיע להחלטה משותפת
לאחר שסיימנו לאכול, קיבלתי הודעה קצרת מהצד של אורי: ההורים מתנגדים בחומרה, נוצרו ויכוחים קשים. משבר.
עשר דקות אחר כך, אורלי נכנסה לחדר עם טלפון ולחצנה על המיקרופון:
אם של האם של אורי רוצה לדבר עם מישהו מביניכם
גלית הציבה את זרועותיה במצב של חצייה:
יקירי, תדבר, אנא, אני לא יכולה
דניאל נאלץ להביט בגלית בחוסר סבלנות, אך תפס את הטלפון, שימש קול רם והניח אצבע על שפתיים.
אלוף, שלום, אני דוד, אב של אורלי.
זאת לאה. אמא של אורי. בננו היום הודיע שהוא נפגש עם בתכם. ועל פי המצב שלו, הוא כבר עבר לשלב הבא, תכניות גדולות. אתם יודעים?
כן, דיברנו עם אורלי.
טוב, עכשיו אני מבקשת שתדעו שאנחנו מתנגדים בתוקף לתכניות האלו, היא אמרה בקול מריר, לתכניות! הבן שלנו צריך ללמוד, לצבור מקצוע, לבנות קריירה. נישואין בתקופת הלימודים וילד… לא בתכניות שלנו.
גם נישואים מהירים של בתנו לא היו בתכניות שלנו. אבל יש כאן תינוק, של בנכם. מה נעשה עם זה?
זה, סליחה, הבעיה שלכם, דוד. קודם כל, אני לא בטוחה שזה באמת תינוק של אורי. ושנית, גם אם כן, הפגישה המהירה “מתחתנים כי אני בהריון” לא תעבור כאן. אני חושבת שכל בת רוצה נישואין, במיוחד כשאורי מגיע ממשפחה טובה, עם דירה ומעמד. אני מבינה זאת מנקודת מבט נשים, אבל אני אבא, ואני אדאג שהבן שלי יישאר בשלום.
תודה, משאלתכם קיבלה.
קול חצייה קצרה סיימה את השיחה.
כולם שמעו? אמרתי בחשכה, מביט בחיות שלי. בקיצור, נולד תינוק, האבא שלו אינו חוטא. זה קורה. נשתמש בריבון, נעמוד איתו. נעמוד עם הילד, ונפתור את העניין הזה.
קח את האישה של היום, קח את אורלי לביתך כדי שלא תעשי משהו משוגע, דבר איתה בעדינות, אני אשכב בחדרה.
לאחר שעה, הדפיקה במרתף דלת.
מי זה מביא? קראתי בקצב מתלהב, ופתחתי.
הנה הוא אורי, צעיר ברזל:
אורי! קראה אורלי, רצה אליו. באת לקחת אותי?
כן, דוד, גלית. הגעתי לקחת אותה.
לאן? אין לי מושג, אולי נשכור דירה, אנחנו גדולים, אל תפריעו לנו! תצטרף אלי? שאל אורי.
חכו, הרמתי את ידיי, כמה שאלות לתקשורת הפומבית. אימך אמרה שהמשפחה כולה נגד ההחלטה, כולל אותך.
לא בדיוק, דוד, זאת החלטת האמא. האבא מסכים, הוא אמר בקול רגוע, ואני רק חיכיתי שהזדקק למפתח ולתיק.
מעניין! קיבלתי בהפתעה. אז אתה רוצה לשכור דירה, על איזה כסף?
חפרתי קצת, עובד בערבים, יש לי ערוץ ביוטיוב, המנויים משקיעים, מספיק לשכור ולארוח.
טוב, טוב גלית, נו-כן, נשלח את בתנו? הוא לא פשוט כפי שחשבנו.
אני לא יודע, השיבה גלית, אל תסתכלי על הלילה.
נכון, לא נדע לילה… אם כך, נחליט. אתם מתחתנים?
כן! אמרו שניהם בחיוך.
והילד?
כן, אותו דבר.
אז נעמוד לצדכם, אבל יש תנאים. ראשית, תחפשו שלום עם ההורים שלו, ואתה, אורלי, תתמכי בו. אורי נשאר אצלנו, לא הולך בלילה, נציב לו פינה בסלון, הוא רק אורח, חבר של בתנו. תספרי לחברים שאתה שוהה אצל חברים. תכין את ההורים לאמת הקשה, אבל בלי ריב! אל תוותרי על הלימודים!
קיבלתי, חייך אורי.
אני עדיין רוצה חתונה אמיתית, עם שמלה, לבן, ספארי, אורחים… קראה אורלי בעצב.
לא עכשיו, השיב האידיאליסט. נחתום בשקט, ואז אחרי שנה-שתיים נזמין את החגיגה.
כמו שאתה אומר
טוב, ילדים, תכניות ברורות, משימות מוגדרות. ננוח היום, נקום למחר.
גלית תפסה אותי כשחשבתי לשתות מים במטבח.
שמעת, למה כל כך פתאום שינוי בלימודים?
פתאום? אחרי השיחה עם האם שלו, הכל הרגיש רועש. ואז הוא בא כמו ילד קטן, לא נותר אלא לתת לו הזדמנות. אם הוא רוצה לאהוב, אפשר לשאת בתו.
תמיד צודק, אהובי! נשקתי אותו והלכתי לחלק את החדרים לכולם.
היום היה מבולבל, מלא ריב, אהבה, תכניות, ושאלות של כסף (). אולי מחר נבין יותר. כנראה שהחיים שלנו כמו המשפחה הם חידה גדולה, אבל לפחות יש לנו תשובה אחת ברורה: אנחנו נמשיך יחד, אפילו אם נשארים רק על השולחן.
ראה, נתרגם את החגיגה לשפה שלנו, נזמין את החברים, נצא מהקונפליקט, ונקח צעד אחרי צעד
אולי מחר אצליח לכתוב יותר ברור,
אולי נזכה לדעת אם זה באמת חיי המשפחה שלנו.
תודה על קריאת היומן,
דוד.
