יומן, 12 באוגוסט 2026
היום, אחרי שנים של שקט, חזרו אלי הזיכרונות כמו גל רועש שמגיעה אל החוף בלילה. אני מתיישב על הכיסא לפני השולחן הקטן במטבח, עט ביד ועטיפה של צמר לשולחן, ומוציא מהנייר את המילים של אירוע שלא שכחתי מעולם.
בפעם הראשונה ששולמית, שכנתי מהקיבוץ “שדות הלבנה”, נגעה ברצועת הבד שהוציאה משולי השיח, היא ידעה מיד זה לא רק קצה של בגד ישן. ברגע שהיא משכה חזק יותר, נחשף פינה של חיתול צבעוני, וכאשר היא פתחה, נחשפה פינה של חיתול עם תינוק קטן מושלם עליה.
הבוקר קודם לכן, נחלם לי חלום מוזר: כאילו בנו, אלון, עומד בפתח האח ויודד בדלת. קמתי פתאום, גרמתי לעצמי לרוץ ברגליים יחפות אל הפתח, אך הפעם, כמו בחלומות הרבים לפני כן, לא היה שם אף אחד. השקט היה מוחלט, והחושך של הליל סביבנו היה כבד כמו שמיכה של פחם.
שולמית, שעד כה לא ידעה לשמוע קולות של חיות בשקט של הלילה, חשבה שמדובר בגורת השכנה שנקלעה למצב ויצאה לחפש אותה בין שיחי הדובדבן. אך מה שמצאה במקום הגורה היה תינוק חשוף, ללא בגד, רטוב וללא מנוחת נשימה.
הוא היה צעיר כמעט, שהבטן שלו עדיין לא נתקעה, והטבור שלו היה עדיין צף. הוא לא הצליח לצרוח, רק היה מגרד חלש. כששולמית הרימה אותו על ידה, הוא פלט נחמה קלה. בלי לחשוב פעמיים, היא חיבקה אותו, רצה לבית, מצאה מצעים נקיים, עטפה אותו במפזר חם והחלה לחמם חלב בבקבוק ישן. מצאה פמוט קטן מהעונה הקודמת, ושמה לקחת את הפקק. הרמזן היה קטן וגדול הוא שתה מהר, ובסופו של דבר נרדם.
הבוקר הגיע, אך שולמית לא יכלה להתרכז במלאכות היומיומיות. היא הייתה בת ארבעים ואחת, והקיבוץ כבר קורא לה “הדודה”. היא איבדה את בעלה ואת בנה במלחמת לבנון, והייתה לבד במרחב של עצבות מתמשכת. הכאב העמוק של האובדן תמיד היה שם, כמו צל של מבצע שנמשך מעבר לשלום.
היא הלכה לבדוק עם השכנה הגדולה, גלי, שלמעשה חיה במושב “אורן” עם בית מרוהט במזג יוקרתי, ללא זוגות ובלי חוויות של קרבות או קבורה. גלי, שהייתה מבולבלת ממראה הילד, הקשיבה בקצרה ושאלה: “ולמה זה חשוב לך?” ואז חזרה פנימה, כאשר בקצה הפתח נזכר לה תנועה של וילון על החלון מישהו חזר לשמש של הלילה.
שולמית ידעה טוב מאוד שעליה למהר. היא חיברה את הילד בשמורה, ארזה אותו במגבת יבשה והלכה לתקווה של תחנת האוטובוס על הדרך לתל אביב. בעוד היא מחכה לרכב, הגיע משאית קטנה, והנהג שאל: “למוסד חירום?” היא השיבה בקול מרוסן: “לבית חולים”.
במרכז הרפואי, כשמתקנים את ניירות הקבלה, היא הרגישה שהלב שלה נופל לתוך חור. האחראית לשירות, איילת, שאלה: “איך נקרא לו?”
“השם?” השיבה שולמית, והפסקה לרגע. היא חייכה בעיניה ואמרה: “אלון”.
“איך יפה,” אמרה איילת. “זה שם של אלוף, של תקווה. פה יש הרבה אלי, רוני ויובל, אבל אלון זהו שם של ילד שחוזר באור”.
אחר כך, כשקיבלה את החיתול הישן שדובר עליו, מצאה שם פתק מאת אימה המנוחה:
> **”אישה יקרה, סליחה. אינני מסוגלת יותר. מחר אינני כאן. אל תעזבי את בני, תני לו את האהבה והטיפול שאני לא אוכל לתת”.**
התאריך היה של אותה לידה. המילים של האישה נשמעו לי כמו סערה בלב. שזפתה דמעות, והייתי כזולג של מי דמעות, כמו שנשפך קוורק של נחל.
החיבוק של אלון, החום של המיטה הישנה, והזיכרון של הילדות שבה חייתה שגרה מלאת שמחה עם בעלה ובן, חזרו למלא את התודעה. היא נזכרה בחלומות של ימי נישואין וחתונות, בחיבוקים של החברים מהקיבוץ, וברגעים שבהם האור היה חזק יותר מהחשכה.
במהלך השנים, אלון גדל והפך לנער חכם, אחר כך לצעיר בעל לב רחב. הוא מצא אהבה עם ליאן, בחורה עם מבט של תקווה, והזוג החל לבנות בית משלהם. הם קיבלו ילד, וקראו לו גם הוא אלון, כך שהדורות המשיכו.
ואני, שהייתי בעדינותו של המשפחה הזאת, ראיתי את כל האירועים מתרחשים בעיניי.
בלילה אחד, אחרי שחלף ערפול של קריאות ובכי, הקשקשת של הגינה התקרבה אל הכניסה. ראתה קנה של עץ גדול שהחבר של בעלה נטע לפני שנים רבות, והרעש של ברק חצות שברק כמו חיוך של שמש במעבה הלילה.
בזאת אמרתי לעצמי: “תודה לך, אלון הקטן, על שהבאת שלושה אלונים לחיי, ואני אוהב את כולכם”.
היום, אחרי כל זה, אני מבין שלפעמים ההקפצה של החיים היא כמו פתיחת דלת בלילה, שמובילה אל מקום שמלא בפחד אבל גם בתקווה.
הלקח של היום: כשאיבוד וכאב מכוסים על פני השטח, תמיד יש מקום לשורש של אהבה שנצמחת מחדש. עלינו להחזיק בתקווה ולהיות נכונים לתת יד למי שבא אלינו ברגעים הבלתי צפויים.
דוד.
