היי, צאי למטבח! קלטתי את קולו של יובל ולא היה לי סובלנות יותר.
אורית עיניים קבועות על מסך הסלולרי. יובל שלח לה בפעם הרביעית בחצי שעה: «חחלה, קח את השיחה».
היא הייתה יושבת מאחורי ההגה של רכב לימוד המורה להסעת רכב הסביר על חנייה מקבילה. הטלפון רשרש שוב.
אפשר לענות? הבעל מודאג.
בטח.
יובל, אני על ההגה
למה לא תשיבי? כבר מתקשר!
אי אפשר לדבר בזמן
ברור, השגת רישיון חשובה יותר מהבעל. מתי תחזרי הביתה?
בעוד שעה.
מי יכין ארוחת ערב? או שאצטרך לעשות זאת בעצמי?
המורה הסתובב, משמע שלא שמע.
אחזור, אבשל.
טוב, חשבתי שאשתי הפכה למלאכית עסקים.
בבית יובל היה מתרפק על הספה עם טלפון בידו. שלושה חודשים עברו מאז שאיבד את עבודתו, הוא טען שמדובר במצב זמני, אך החיפוש נמשך ללא סוף.
איך הלומדות בנהיגה? מדע כבד?
בקולו היה חיוך מוכר.
סבבה. היום תרגול חנייה מקבילה.
באמת? זה מדע שלם, אה?
אורית הלכה למטבח. בכיור נבלו כלים לא נשטפים ארוחת הבוקר.
יובל, אולי נסדר סוף סוף את הקופסאות? כבר פברואר, ובזכותנו נראה שהגענו אתמול.
הוא הרים ראשו מהמסך.
מה יש לסדר? אתה תעשה זאת לבד.
בוא נשתף פעולה. וגם ננקב
יובל קם והתקרב. במבטו נצנצה קור כלשהו.
היי, צאי למטבח! אמר ברצינות שקטה, לא זעק. המילה נצמדה לשקט שהיה יותר משורק מכל צעקה.
אורית קפאה במקום.
מה אמרת?
מה שמעת! לך תבשלי ארוחת ערב!
דיברנו על הקופסאות
על מה דיברנו? את קיבלת. אמרתי שתעשי זאת לבד.
משהו נשבר בפנים אורית. לא משמעת, אלא הבנה. היא נזכרה במפגש החגיגי של ראש השנה אצל חבריו של יובל, שבו הוא היה שועט של החברה.
הוא חיבב לכל הנשים, הקליף, עזר למארחת. ובמכונית אחר כך אמר:
למה שלחת? היה לך מבוכה?
לא אלך למטבח!
הוא הרים גבה בפליאה.
מה?
לא אלך!
יובל, אל תוציא אותי מהקופסה. דיברנו רגיל.
רגיל? מתי היה הפעם האחרונה שדיברנו רגיל?
יובל שים לב לטלפון.
מה הטענות? רק צחקתי.
צחקת? «חחלה, קח את השיחה» זה גם צחוק?
אפשר לכתוב לבת זוג? רק שלא תשתמש במילה «חחלה».
אין לי בעיה, אני לא בא בעוינות.
מבינה. לכן נשארתי שקטה.
אורית ישבה על קצה המיטה.
את יודעת מה אמר המורה היום? יש לכם ידיים בטוחות. תדמיני? בטוחות. ובבית אני מפחדת לבקש עזרה עם הקופסאות.
פחדת?
יובל צחק.
מה, תתן לך!
כן, פחדתי. כי אני יודעת שתמצא דרך להראות כמה אני חסרת ערך.
שום דבר כזה! את מדמיינת.
מדמיינת? זוכרת איך סיפרת לאורלי בחג שהייתי «מתקפץ בנהיגה»?
זה היה מצחיק!
לך מצחיק. לי מביך.
יובל ישב לידי על הספה.
שמעי, אם לא אהבת איך שאני מדבר
ואז?
הדלת פתוחה, כמו שהייתה.
שתק. אורית הביטה ביובל. הוא לא התנצל. לא ניסה להסביר. רק צביע על הדלת.
טוב.
היא קמה, שלפה תיק נסיעה מהארון. החלה לארוז.
מה את עושה?
מה שביקשת.
לאן תלכי?
לאורלי.
תרוצי מעט, תחזרי. כמו תמיד.
כמו תמיד?
נשים אוהבות דרמות. לסגור את הדלת, לבכות לחברות.
אורית ארזה מסמכים, קוסמטיקה, מטען.
ואז תחזרי למקום!
היא נגעה בקופסה עם תמונות חתונה. הוציאה צילום הם במשרד הרישום, מחייכים.
כאן היית מדבר איתי כך?
יובל הביט בתמונה.
שם היו אנשים.
כאן מי?
כאן המשפחה. אפשר להירגע.
אורית החזירה את הצילום למקומו, סגרה את התיק.
להירגע מובן.
חכי. נדון.
על מה נדון? כבר הראית לי מי אני בבית.
בכניסה היא שלפה מעיל. יובל היה בלי נעליים, במכנסי בית.
תניח! כל הזוגות מתווכחים.
לא נוויאנו.
אורית אחזה במחזיק הדלת:
פשוט החלטת שלעתה אתה יכול.
הדלת חרהקנה. מאחורי הגב נשמע:
לא תברח רחוק!
בעוד שבועיים קיבל הודעה: «אבוא מחר, כשאסיים את השעה». חברה של אורלי ניבטה:
למה אתה רוצה להיפגש איתו?
רוצה לוודא שאני צודקת.
קפה ליד תחנת הרכבות. יובל איחר חצי שעה.
מה שלומך?
התיישב, לא התנצל על האיחור.
טוב.
איפה אתה גר?
אצל אורלי, בינתיים.
המילה «בינתיים» נמשכה הרגל ישן להקל על המצב.
הבית באי סדר. כלים מלוכלכים, כביסה לא נשטפה. טוב, השכנה עזרה במזון.
המלצרית התקרבה בחורה חומה כ-২৫.
מה תרצו להזמין?
שני קפוצ’ינו, אמר יובל, מחייך אליה.
מה יש לכם קינוחים?
יש לנו עוגיות מצוינות
אז הכול הכי טעים.
הוא הוריד טבעת נישואין והניח על השולחן.
עכשיו, כשבית נקי, אפשר לפנק את עצמנו בממתקים.
המלצרית צחקה.
אתה יודע לבשל?
בטח! גבר יכין קדרה. העיקר שמישהו לא יזלול עקב גרביים על הרצפה.
אורית הביט בטבעת.
ואף אחד לא דורש עזרה בניקיון הדירה.
הוא המשיך. באותו רגע היא הבינה שהוא מתרגם את סיפורם לשעשוע לבת אחרת.
אז, פנה אל האישה, מסיימים את ההצגה? בלי אותך זה משעמם.
לא.
למה לא?
אני לא חוזרת.
יובל, בפעם הראשונה, הסתכל עליה ברגישות.
ברצינות?
כן.
אורית קמה, הניחה כסף על השולחן.
חכי. את יודעת מה את עושה?
מבינה. בפעם הראשונה בשלוש חודשים.
אורית! אנחנו מבוגרים!
לכן אני יוצאת.
בחוץ שלג רטוב נפל. בקפפה יובל ניסה להסביר למלצרית כנראה על האישה המורכבת שלו.
חודש לאחר מכן אורית שכרה דירת חדר יחיד. קיבלה רישיון, מצאה עבודה חדשה.
יום אחד פגשה את יובל בסופרמרקט הוא היה עם בחורה צעירה. הם צחקו ובחרו מצרכים. אורית הלכה חוץ, בלתי נראית.
חשבתי: כמה זמן יעבור עד שיאמר שוב לי «היי, צאי למטבח»? חודש? חודשיים?
בערב אורית עמדה ליד החלון של הדירה, עם כוס תה. על השולחן היה טלפון, שקט ושלו. אף אחד לא שלח עוד «חחלה, קח את השיחה».
היא חשבה על הנשים שנשארות, שמאמינות שהגבר לא רע ושכל הגברים כמוהו. הרגישה אליהן לא שיפוט, אלא עצב.
הטלפון הבהב הודעה מעמית על פגישה מחר. עסקית, מכובדת.
אורית חייכה והשיבה. אחר כך ישבה על הספה בבית שלה, שבו אפשר לבקש עזרה בלי לחשוש משנינות.
