זוהרה, נכדיך קִצְצוּ את כל שיחי התות! אפילו השכנה לא נִדְהֵמָה.
ואז? הילדים הם.
מה זאת אומרת? הם הרסו את כל הקציר שלי!
טוֹבִי, למה את מתעצבנת? מדובר רק בתות קטן.
אביטל בן-יהודה, כל בוקר, החזיקה בקערת תה ביד, חבשה את הגן ובדקה את עצי הפירות.
המתקפת חלה על גינתה עם בעלה, יוסי בן-דוד. הם גרו במושב קטן ליד רמת גן; השטחים שלהם היו רחבים חמשעשרה דונם. חצי מהשטח היה שדה של תפוחי אדמה, גזר וכרוב. המחצית השנייה הייתה גן פירות עם עצי תפוחים, אגסים ושיחי תות.
אביטל הייתה גאה במיוחד בשיחי התות השחורים שהשתלה לפני חמש שנים; היום הייתה מחכה לקציר הראשון המשמעותי. לצדם ניבטו כמה שיחי פטל, שמספקים כל שנה פירות מתוקים. לאורך גדר שבורה נמתחה גפן עם ענפי ענבים כבדים.
יוסי, תראה, כמה תותים מתרחבים! קראה אל בעלה.
יופי, אמר הוא באישור.
בקיץ מגיעים נכדיהם סתיו בןשניםעשר וְנעמה בתעשר. הילדים מסייעים בגינה, קוטפים פירות, מתרחצים בנהר. אביטל מרגישה חיבור עמוק אליהם.
בצד השני, גרה שכנה בשם זהבה רוזן. לְשׂכָּנה יש שטח קטן שש דונם, ללא גינה, רק קדרות פרחים ובית קטן. בקיץ מגיעים אליה חמש נכדים בגילאים שבין ארבע לחמש-עשר, משפחה מרובה ילדים, ההורים עובדים בתל אביב, והסבתא מבלה את הקיץ עם הילדים.
הילדים חברים ביניהם, רצים משתי הדצרות. אביטל לא מתנגדת, להפך, היא מתלהבת מצחוק הילדים.
סבתא תוֹנִי, אפשר לשחק אצלך? שאלו נכדי השכנה.
בטח, ילדים טובים. רק תיזהרו מהשורות.
בבוקר אחד, אביטל גילתה תמונה מוזרה: חלק משיחי התות נראו כמעט ערומים. במקום פירות כחולים, תלו רק תותים ירוקים, בלתי בשל.
יוסי, תבוא לכאן! קראה לבעלה.
מה קרה?
תראה את התות! איפה הפירות?
יוסי נגש אל השיחים והסתכל מקרוב.
מוזר. רק למחרת היה מלא.
אולי ציפורים קלטו?
ציפורים אוכלות פרי אחד בפעם, אבל כאן הכל נעלם, כאילו מישהו קצץ בכוונה.
אביטל הולכה לבדוק גם את פטל. גם הוא היה כמעט ריק; אפילו הפירות שלא בשל עדיין נקרעו.
יוסי, גם הפטל נקטף!
זה בלתי יאומן!
אך העובדה נותרה עובדה: השיחים שעליהם רק אתמול תלו פירות רבים, היום נראו ריקים.
בערב, אביטל בחרה להתבונן. היא ישבה על ספסל עם ספר, אבל מבטה נעוץ בגינה. לאחר שעה, היא ראתה איך דרך חור בגדר נזלו נכדי השכנה. חמשת הילדים באו יחד אל שיחי התות.
תראו, כמה כחולים! שמחה הקטנה ביותר.
בואו נאסוף כולם, הציע הגדול.
והילדים התחילו לחתוך את השיחים שבנותרו, אוכלים על הדרך, ממלאים כיסים, ומכניסים לתוך שקית שמצאו.
אביטל יצאה מהסתר:
מה אתם עושים כאן?
הילדים נחרמו ברעד, הגדולים ניסו להסתיר שקית מאחורי גבם.
רק ניסינו קצת, נימצא מישאל בןשלוש עשרה.
קצת? אתם קרעו כל השיחים!
סבתא תוֹנִי, אפשר לקחת עוד? שאלה קטנה בתארבע, קתרינה. הם כל כך טעימים!
לא אפשרי. אלה הפירות שלנו, גידלנו אותם בעצמנו.
הילדים נענשו וניסו לחפור חור אחר בגדר. אביטל העיפה מבט עליהם והלכה אל השכנה, שניצבה במרפסת.
זהבה, צריך לדבר.
אני מקשיבה.
נכדיך קִצְצוּ את כל שיחי התות!
השכנה אפילו לא הימהלה.
ומה? הילדים הם.
איך? הם השמידו את כל הקציר שלי!
טוֹבִי, למה את עצובה? זה רק תות קטן.
אביטל נבהלה מהתגובה:
תות קטן? חמש שנים אני מגדלת תות! כל שיח השקיתי ודישנתי!
תגדלי עוד, אל תדאגי.
זהבה, האם תוכלי להתנצל?
להתנצל? הילדים הם ילדים. מה נוכל לקחת מהם?
הדיאלוג נמשך במעגל סגור. השכנה לא חשבה שההתנהגות של נכדיה כשלילית.
בבוקר הבא, אביטל גילו שהענבים נעלמו גם הם, אותם ענבים שהיו אמורים להבשיל עד סוף אוגוסט.
זהבה! קראה דרך הגדר.
מה עכשיו?
נכדיך קִצְצוּ גם את הענבים!
מה זה? חומצי, כנראה.
כמובן חומצי! הוא עדיין ירוק! הם קִצְצוּ כמעט כל הגפנים!
ניסו והזניחו. הילדים סקרנים.
אביטל הרגישה שהדממה מתפרצת בתוכה:
זהבה, נכדיך משמידים את כל הגן שלי!
אל תגזימי! הגן שלך גדול ועשיר.
איך זה קשור? אני מגדלת את הצמחים שנים!
תמשיכי לגדל.
השכנה חזרה הביתה ודפקה את הדלת.
בערב, היא סיפרה לבעלה על השיחה עם זהבה.
תאר לך, אפילו לא התנצל! היא אומרת שהילדים הם ילדים.
ומה רצית? השתהה יוסי, מוריד כתפיים. להסתדר איתה זה יותר קל מאשר לנהל שיחות חינוכיות עם הילדים.
אבל זה גניבה!
טוֹבִי, אל תתלהבי. הילדים צעירים, לא מבינים.
הוא בן שלושעשרה! הוא כבר צריך להבין שלא לקחת מה שאינו שלו!
יוסי נאנח. הוא לא רצה לריב עם השכנים על פירות.
בכמה ימים נעלמה גם הוורד השרף.
זה הכל! אני כבר לא אסבול! הכריזה באוזן יוסי.
אביטל הלכה שוב אל השכנה, שזרה פרחים מזרק.
עכשיו גם הוורד נגרס!
איזה וורד?
שלי! נכדיך שוב חודרים דרך החור בגדר!
טוֹני, מה קרה? זה כמו שברו משעול. הילדים קִצְצוּ רק כמה תותים, לא חורבן.
לא קִצְצוּ, אלא נטחו לגמרי! כל הקציר נעלם!
למה אתה מתלונן על הילדים? זה באשמתך!
אביטל לא האמינה לאוזניה:
איך זה אשמתי?
מי נתן להם רשות לרוץ על שטחך? הם הרגלו שהכל זמין.
אני חשבתי שזה טוב! לחשוב שהילדים יהיו ידידים!
ובכן קיבלת תוצאה של כוונות טובות!
השכנה שפטה את המזרק והלכה הביתה:
ואם לא רוצה שיגנבו, תבנה גדר גבוהה יותר. החורים שם בכל מקום, כל אחד יכול לחפור דרך.
זהבה, צריך להסביר לילדים שלא ניתן לקחת מה שאינו שלנו!
צריך, אבל למה? הם לא יבינו.
אביטל חזרה הביתה בלב שבור, ישבה על ספסל ובכתה. היא טיפלה בגינה שנים רבות, חיכתה לקציר, ועכשיו הכול נעלם.
טוֹבִי, למה בוכים? ניגש יוסי. בשנה הבאה יהיו פירות חדשים.
העניין לא בפירות! השכנה אפילו לא רוצה להתנצל! היא נועזת לגמרי!
מה לקחת ממנה? היא פשוט
זהבה הייתה ידועה בכפר הקיבוץ בקלות כרודנית, אבל עד כה היא ואביטל חיו בשלום.
יוסי, בוא נבנה גדר גבוהה יותר?
אפשר, אבל יקר.
ומה נעשה? אחרת הם יהרסו את כל הגן.
למחרת התחיל בניית גדר חדשה. יוסי הביא לוחות, רשתות, תורים. הוא עבד משחר עד ערב.
זהבה צפתה בבנייה מצידה של החצר והגיבה בציניות:
איזה קנאים! הבנו את הילדים במעגל חומה!
אביטל לא השיבה, רק צמצמה שפתיה בחוזקה.
נכדי השכנה המשיכו לחפש חורים בגדר, אך יוסי סגר כל פתח ועמד על כל פתיחה.
סבתא תוֹנִי, למה בניתם את הגדר? שאלה קטנה קתרינה.
כדי לשמור על הפירות.
אפשר לבוא לשחק אצלכם?
לא, יותר לא.
הגדר עזרה, אך הקשרים עם השכנים הפכו למרוחקים לחלוטין. זהבה במהלך פגישה התעקשה, והילדים כבר לא באו.
קניינית! קראו הילדים דרך הגדר. סבתאקניינית!
אביטל ניסתה לא לשים לב, אך הלב היה כבד. פעם ביתם היה מלא צחוק ילדים, ועכשיו נשתק.
זהבה סיפרה לשאר הדיירים את גרסתה:
תדמיינו כמה קנאים! לא נותנים לילדים לטעום תות! בנינו גדר גבוהה!
כמה אכלו? שאלו השכנים.
רק חבילה אחת! והיא מתלוננת כאילו גנבה מיליון!
הגרסה של זהבה נראתה נצחית יותר. מי יאמין שהילדים אכלו את כל הקציר?
בזמן שהשכנים קיבלו תדמית של אביטל כקנאייה, זהבה נחשבה לסבתא הטובה שמגדלת חמש נכדים לבד.
עד סוף הקיץ המצב רק החמיר. הילדים, שלא יכלו יותר להיכנס לגינה, החלו לנקוט בדרכי נקמה: זריקת כדור מעל הגדר, זריקת פסולת.
בוקר אחד, אביטל מצאה גזעי סיגריות ופסולת פזורות ברחבי הכביש.
זהבה, ספרי לנכדים שלך!
מה עשו?
פזרו אשפה על הגן!
מאיפה אתה יודע שזה שלנו? אולי הרוח הביאה.
והילדים המשיכו להפגיז. שיטפוטו מים מהשפך דרך הגדר, שיקלו אבנים על החלון.
אביטל הבינה שהשכנה לא רק שלא מנסה לעצור אותם, אלא מאמתת אותם.
אולי נפנה לתחנה? הציעה.
טוֹבִי, נשתה? על בעיות של ילדים?
אבל הם משמידים!
נחזיק מעמד. בקצב הקיץ יעלו, הם יעופו לעיר.
ואז, סוף אוגוסט, קבוצה רועשת חלה למרכז העיר.
אביטל ישבה בערב על הספסל, בדממה, וחילתה על קיץ הבא. אולי זהבה תחזור עם חמשת נכדיה שוב. ומה אז?
חוטי המתח יישארו מתוחים סביב הגדר, האבנים יפלו על הגינה, והקולות ימשיכו. הילדים יחשבו שהיא סבתאקניינית, והיא לא תנסה לשכנע אותם אחרת.
הגינה כבר לא הייתה מקום של שמחה ומנוחה הפכה למבצר שבו צריך להגן לא רק על הפירות, אלא גם על השלווה הפנימית.
ואתה, מה היית עושה במצב הזה? מה היית ממליץ לאביטל? כתבו מחשבותיכם בתגובות, לחצו לייק.
חברים, אם תרצו עוד סיפורים, כתבו בתגובות ואל תשכחו להקפיץ לייק זה נותן לנו מוטיבציה לכתוב עוד!
