Author: Alejandro García

הטלפון מצלצל בחמישה לפנות בוקר ומעיר את מאילה. המספר לא נמצא במאגר. כן משיבה מאילה בקול יבש. מאילה? קולה נשמע חזק ושמח, קולה נשמע נשמע כמו של אישה צעירה. את?

זכרתי את רותי כהן, שפעם הייתה שומרת במגרש הבית משנות רבות, והיום היא הסתכלת על העבר כאילו היה סרט שחוזר על עצמו. בחופי תל אביב, כאשר יום השבת תמיד חירש

חצי מאה חייתי לבד. לא, הייתי נשוי, אך בן זוגי עזב את הבית שנה לאחר החתונה. אז בדיוק נולדתי לתמר בתי. לפני שנסע, יובל השאיר לנו דירת שלושה חדרים בתל אביב

אין יותר לאישה של יוסף. היא לא הצליחה לחזור מהלידה האחרונה. היה, כמו שאומרים, לא משנה אם אתה מצטער או לא, חמשה בנים נותרו. המבוגר מביניהם, נעם, בן תשע.

מאז, לפני שנים רבות, כשקול הפעמונים של ימאן נשמע מרחוק, נזכרתי בערב שבו ניהלתי את הארוחה במטבח הקטן של ביתנו בירושלים, והדלת החלה לתקתק. שלום, את נועה?

**יומן, 12 במרץ 2026** היום הוא חזר אלי במילים שהייתי בטוחה שהשארתי מאחור: «נישתי איתך רק כי את נוחה». הוא חייך, משיכת כתפיים קלה, ושאל: «ומה זאת אומרת?

אם הילד יראה כמו קודמו אסור לי אתן לו חיים ואז ארצה לו! קראתי בקול חסר צבע. זהו, חמודה, כבר מאחרת להסיק, נותר רק לחכות למועד הלידה סיכם הרופא.

מתי נוכל לעבור לבית החדש שלכם? שאלו החםחמות בקו הישר. לא הבנת? נזרה תמר. אם כבר סיימתם הכל, הרי שבכוונתכם לתקשר אותנו בקרוב, נכון? המשיך אורן.

גילה מתפארת בבית שלכם, רוצה לראות על מה הזקתם כל כך הרבה כסף אמרה רות בןאורי בחיוך מזדווג. ארבע שנים ארוכות עברו כאשר אורית ויוסי עבדו בבקיעה על בניית

אַבִיגֵּאל, לְאַחֲרוּת, לֹא קָרָה כָּל מַה שֶׁהָיָה חוֹשֵׁב! לְגַבּוֹן, פַּעֲמִים גָּבְרוֹת עוֹבְרוֹת מִשְׁקָלָה בִּטְעִים וְאֵינָה מוּסְכֶּה לִהְיוֹת בְּטַח.