אורלי שמתה לב שיובל לבש את החולצה הכי יפה שלו אותה חולצה קרמית, שדמויותיה הלבנות נרקמו יחד עם קניון קניות בתל אביב לפני שנה, ביום הולדתו. וגם נעליים חדשות ברקיע. הוא גם חבש סגרים, למרות שבשבת ביתו היה מצופה לו במדי בית בלבד.
אורלי, צריך שנשב ונדבר אמר הוא, עומד ליד החלון ופונה לה גבו.
היא שמה לאט את כוס הקפה על השולחן. הלב דפק בחוזקה, לא מגורם של פחד אלא משאלת סקרנות.
היו ברורים ההכנות של יובל לשיחה הזאת, כאילו מדובר בטקס חשוב בחלום.
ואז היא חשה: הוא מצפה לבכי, לתחנונים, להתפרצויות. והיא, פתאום, חשה שלווה מוזרה.
אני חושבת שהכי טוב שנפרד המשיך, מבלי להסתובב. אנחנו מבינים זאת.
מבינים? חידדה היא בקול רגוע, כמעט מתעניין.
יובל חזר לבסוף. על פניו נרשמה הפתעה היא לא הגיבה כפי שצפה.
ובכן, אנחנו מבוגרים. הרגשות עברו, למה להתיימר?
אורלי נחתה על גב הכיסא.
עשרים ושנתיים נישואים. גידלו בן, עברו את שנות ההתבגרות שלו ואת ארבעת השנים שמאלות בעשרים וארבעה. ועכשיו, כנראה, מתחילות חצי המאה האמיתית שלה.
ולאן אני אפנה? שאלה בחוסר מילים.
אה יובל ניסה למצוא מילים. אפשר לגור זמנית אצל מאיה, האחות. או לחפש מקום אחר. אתן לך כסף בתחילה.
מאיה האחות שמהרה חשבה שהחיים של אורלי בוזזו בחוץ בגללו.
אתן לך כסף. כמה נדיבה.
ומה אתה מתכנן?
מה? הוא נדהם משאלתה הפתאומית. עדיין אין לי תכניות. אולי אזכור למכור דירה ולרכוש משהו פשוט יותר.
דירה? היא הניפה את ראשיתה. את הזאת?
כן, בדיוק. למה?
היא קמה, נגעה בחלון. יובל היסס לצאת מן המרחב.
מתחת, תלמידי בית ספר הלכו עם תיקיהם תחילת שנת הלימודים, החיים נמשכו ברצף.
יובל, אתה זוכר על מי נרשמה הדירה?
עלי, ברור. למה?
עליך? קולה קיבל ניגון של הפתעה כאילו הייתה אמיתית. בטוח?
פעם ראשונה לדיבור, הוא נראה מבולבל.
בטוח. קנינו אותה לפני שנים בכסף שאמא נתנה לי לפני החתונה. זוכר?
היא מכרה את החדר במשרדי האגרגט וכתבה: זה לך לעתיד. וכך היה לעתיד שלנו.
יובל השתתק.
ובכן, הרשם עלי כי אז לא היה לך עבודה, חיפשת את ייעודך. ואני נזקקתי לאישורים לבנק לקבלת משכנתא.
זוכר עכשיו?
אבל אנחנו היינו מסכימים
מסכימים שזה שלנו במשותף. והיה כך עד שהחלטת לחלק את הכל.
אורלי חזרה למושב, התפנתה בכוס הקפה שכבר נרתה, אך לקחה לגיסה.
יודע, יובל, פתאום הבנתי שאתה צודק. אנחנו באמת צריכים להיפרד.
באמת? הוא קם, אך מבטו נענה במתח.
כן. אם אתה רוצה חיים חדשים, נעשה זאת ביושר.
אני משאירה את הדירה היא שלי. ואתה מחפש מקום משלך, בכספך.
אורלי, אפשר להסדיר את זה באדיבות
האם זה לא אדיבות? חייכה. אתה רוצה חופש תקבל אותו במלואו.
יובל ישב מולנה. החולצה המועדפת פתאום נראתה חסרת משמעות.
אבל אין לי כסף לדירה
ואין לי רצון להמשיך לתמוך בך. אמרת שהינה מבוגרים.
חשבתי שנוכל לפתור את זה בשלום
שלום, כן, נפתור. אף אחד אינו צועק, אף אחד אינו מתווכח. כל אחד מקבל מה שרצה. אתה רצית שאעזוב, והנה אתה עוזב. האם זה לא צודק?
אורלי קמה, לקחה את הכוס ונסעה אל הכיור.
הטלפון הציג הודעה על משלוח מצרכים שהזמינה אתמול למחר.
צריך לחשוב על זה, הממזג יובל.
בוודאי, השיבה היא, משחררת את הכוס. רק אל תאריך. היום יגיעו חברותי, לא רוצה שהן יהיו עד למופע המשפחתי.
יובל הלך לחדר השינה. היא שמעה אותו מדבר בטלפון שקט אך נרגש. היא פתחה את המוצרים לכיבוד והחלה לחתוך ירקות.
תנועותיה היו רגועות, כמעט מדיטטיביות. חצי שעה לאחר מכן הוא חזר למטבח.
אורליו, אולי למהרנו? נדבר שוב.
מה נדבר? לא הרימה את העיניים מדסק החיתוך. כבר החלטת, אני מסכימה. כל זה הוגש ביושר.
אבל הדירה השתתפנו בקנייה, בתיקון, ברכישת רהיטים
תיקון? היא הביטה בו לבסוף. אותו שיצר לי אבא במו ידיו, בחינם?
או הרהיטים שקניתי משכרי, בזמן שאתה מחפש את מקומך בעולם?
עבדתי תמיד!
עבדת, אבל נראתה שהשכר נצא עליך, והמשפחה נשארה עלי. זוכר? לאיש צריך להיות כסף אישי למען כבוד עצמי.
יובל השתתק.
וגם זוכר כשאמרת שלא מוכן לילדים, ואז כשאורי נולד, אתה נורא מפוחד מאבהות. היום אתה מציג את עצמך כאב מסור.
למה זה נוגע?
כי אני מבינה: החלטת לעזוב רק אתמול, ולא רק שבוע קודם.
אורלי השיבה את הסכין, פנתה אל יובל.
תגיד, איך האורית מרוצה מהדירה? מתכננת לקנות משהו אחר?
פניו חיוורו.
איזו אורית?
אותה ששלחת לה הודעות חצי שנה. עובדת בשבעה בחברתך, ללא ילדים, אבל חפצה בחיים. זוכרת?
עקבת אחרי?
למה לעקוב? אתה סיפרת הכל בעצמך. זוכר את הערב לפני שלושה שבועות? חזרת הביתה שמח, סיפרת על העובדת.
חכמה, מבטיחה. למחרת קנה חולצה חדשה.
אורלי לקחה מגבת ונגב ידיה.
ובבוקר עלית למקלחת לפני העבודה. לפני היה בערב. קנית בושם, נרשמת לחדר כושר בפעם הראשונה בעשר שנים.
אורלי
והטלפון איתך גם במקלחת, לפני שכחת אותו. עכשיו תמיד מחייך אל המסך.
בשעון החכם של יובל נדלקה הודעה. הוא הביט בה והסתיר את שוקו.
אורית כתבת? שאלה אורלי בסקרנות אמיתית.
יובל נחת על הכסא.
לא תכניתי
לא תכניתי מה? להתאהב? להיתפס?
זה קרה בטעות. רק דיברנו בעבודה, ואז
ואז החלטת שאני אלך בעצמי. נוח. הדירה נשארת לך, המוניטין לא נפגע.
האם היא האשמת? ואם כן, עם אורית אפשר להתחיל קשר מנקודת האפס.
אורלי ישבה מולו.
משונה, אני בכלל לא כועסת. אפילו מודה לך. עזרת לי להבין שהייתי חזקה יותר ממה שחשבתי.
מה את מתכננת לעשות?
לחיות. כאן, בדירתי. אולי סוף סוף אתחיל במשהו שתמיד רציתי, אבל לא האמנתי שאוכל. יהיה לי זמן לעצמי.
ומה עם אורי?
אורי בן עשרים ואחת. הוא מבוגר, יטפל בעצמו ויבין איך ההורים מתנהגים.
יובל קם והלך במטבח.
אורלי, אולי נוכל להסדיר תשלום פיצוי
עבור מה? היא נדהמה באמת.
לדירה. לשנים של משותפות.
יובל, אתה רוצה לקנות לי את הדירה כדי להביא לביתך בחורה?
לא כזאת חוצפה
איך? מציע לי כסף כדי שאהיה חסרת בית?
אורלי צחקה בלי כעס, רק ברכות.
פעם הייתי מסכימה, מרחמת עליך, חושבת: הוא רעב, לא בכוונה, רק אוהב.
הייתי הולכת לאחות, והייתי מתנצלת בפניך שלא יכולתי להחזיק אותך.
היא קמה, ניגשה לחלון.
עכשיו מבינה: חשבת שאני טיפשה שנשארת שם לשאת את כל הצרות. ואתה טועה.
אז לא תעזבי?
לא, אתה תעזוב. היום. רק את הדברים האישיים שלך.
אם אסרב?
אורלי הסתכלה עליו בעיניים של שלוה של מישהי שמצאה את כוחה האמיתי.
אז מחר אורית תגלה שהגבר שהיא אוהבת לא חופשי, אלא נשוי.
והיא תדע איך תכנן לפתור את בעיית המגורים. תחשוב שזה יעניין אותה?
יובל נשאר ללא מילים.
יש לך שעה, הוסיפה אורלי. חברותי מגיעות בחמש. שוב: אין רצון שהן יהיו עד למופע משפחתי.
היא לקחה מזחלון ריסוס ופרסמה על הצמחים.
בבית נשתק ריק רק ריקוד של מים וקול של ריחף רהיטים תחת רגליו של האישה שאוספת חפצים.
אורלי חייכה לפרח הצבעוני האהוב עליה. החיים האמיתיים רק מתחילים.
