31מרץ1993
היום, כשאור השמש חיכה בקצה החלון של המטבח, אלונה קראה לי בקול רועד: «יונתן, חכו, חכו!»
הכניסה של הבית נפתחה באיטיות, והאיש שבא איתו דלי מלא דגים נלחץ מתחת למשקלו. הקור של תחילת יולי חדר לעצמותיי, אך מה שראיתי על הספסל עף לי מהראש את הרעידות של הקור.
«מה זה?», שאלתי, כששפכתי את הדלי על הרצפה והצמדתי אליו. על ספסל ישן ליד הגדר עמדה סל ארוג. בפנים, עטופה בבד פחת, שוכנת תינוקת קטנה. עיניה החומות הגדולות הביטו ישירות אליי בלי פחד, בלי סקרנות, רק מבט.
«אלוהים», נאנח יונתן, «מאין היא באה?»
געתי ברכות בשיעור שולי שערה השחור. הילד לא זז, לא בכה רק הצטמט. בכף ידו הקטנה היה קובץ דף. פתחתי בעדינות וקראתי:
«אנא, עזרו לו. אני לא יכול. סליחה».
יונתן נחרז, מגרד את מצחו: «צריך להתקשר למשטרה, ולדווח למועצה».
אבל כבר חיבקתי את הילד, חיבקתי אותו אליי. הוא ריח של אבק כבישים ושיער שלא נשטף. המעיל שלו היה משומש, אבל נקי.
«אלונה», אמר יונתן בחשש, «אנחנו לא יכולים לקחת אותו כך».
«אפשר», אמרתי, מביטה בו. «יונתן, חיכהנו חמש שנים. חמש. הרופאים אמרו שלא יהיו לנו ילדים. ופתאום»
הוא התנגד: «אבל החוק, המסמכים ההורים יכולים לחזור».
נערתי את ראשה: «לא יחזרו. אני מרגישה כך».
פתאום הילד חייך בחיוך רחב, כאילו מבין את השיחה. זה היה מספיק. דרך מכרים סידרנו אימוץ וגרמנו למסמכים. 1993 הייתה שנה קשה.
בעוד שבוע התחילו להופיע מצבים מוזרים. הילד, שקראתי לו איל, לא הגיב לצלילים. בתחילה חשבנו שהוא סתם שקוע במחשבותיו.
כאשר טרקטור שכני רועם מחוץ לחלון, ואיל לא נזז, הלב נתקע.
«יונתן, הוא לא שומע», לחשתי בערב כששכבתי אותו במיטה הישנה שהורשתי מהנכד.
יונתן הביט באש בגחלים, נאנח וחייך: «נלך לרופא בפתח תקווה, לד”ר מיקי פוגל».
הרופא בחן את איל ובידוד ידיו: «חרשת מולדת, מלאה. ניתוח? אל תצפו לכך זה לא המקרה».
בכויתי כל הדרך הביתה. יונתן שיתק בטווח הכבל של ההגה עד שהאצבעות לבנות. בערב, אחרי שאיל נרדם, הוציא יונתן בקבוק מהארון.
«אלונה, אולי כדאי שלא»
«לא», הוא השפך חצי כוס ושיתק. «לא נוותר».
«של מי?», שאלתי.
«שלו. לא נוותר עליו», הכריז בחוזק. «נסדר לעצמנו».
«איך? איך נלמד אותו? איך»
יונתן קטע: «אם צריך תלמדי. את מורה. תמצאי דרך».
בלילה לא נרדם. שכבתי על התקרה והרהרתי:
«איך ללמד ילד שאין לו שמיעה? איך לתת לו את כל מה שצריך?»
בבוקר הבנתי: הוא בעל עיניים, ידיים, לב. אם כך, יש לו כל מה שנדרש.
היום הבא לקחתי מחברת והתחלתי להכין תוכנית. חיפשתי ספרים, המצאות, איך ללמד בלי צלילים. משם חיי השתנו לנצח.
בקיץ שהגיע, איל חזר לשנתו העשירית. הוא ישב ליד החלון וצייר חמניות. באלבומו הן לא רק פרחים הן רוקדות, מסתובבות בריקוד משלהן.
«יונתן, תראה», נגעתי בו כשנכנסתי לחדר.
«עוד צהוב. היום הוא שמח».
במשך השנים למדנו להבין אחד את השני. ראשית למדתי אקראיות של אצבעות אלפבית מגע, אחר כך שפת מחוות.
יונתן למד לאט יותר, אבל מילים חשובות «בן», «אוהב», «גאווה» נחרתו בו מזמן.
לא הייתה לנו בית ספר לילדים כמוהו, ולכן לימדתי אותו בעצמי. הוא למד קרא במהירות: אלפבית, תנועות, מילים. חיבור היה אפילו מהיר יותר.
החשוב היה הוא צייר. תמיד היה מצייר קודם על זכוכית מזוירת, אחר כך על הלוח שהכין יונתן במיוחד לו, ולאחר מכן בצבעים על נייר ובד.
הזמנתי צבעים מהתל אביב דרך הדואר, חיסכתי על עצמי כדי שיהיו לו חומרים טובים.
«הוא שוב משגע משהו בלי קול?», קרא שכן סמואל מבית השכן, מתבונן דרך הגדר.
יונתן הרים ראשו משדה: «ומה את עושה, סמואל? חוץ מדיבורים בלשון ריקה?».
הקצוות הכפריים לא הבינו אותנו. הם הרעילו את איל, קראו לו בשם גס, במיוחד הילדים.
יום אחד הוא חזר הביתה עם חולצה קרועה ופצע על לחייה. הוא הצביע באצבעו למי שעשה זאת קוולקה, בנם של ראש הכפר.
בכי על הפצע, איל גרר את דמעותיי באצבעותיו וחייך: «אל דאגה».
בלילה יונתן חזר מאוחר, ללא מילה, עם חוד שחור בעין. מאז אף אחד לא נגע באיל.
בגיל ההתבגרות הציורים שלו קיבלו סגנון מיוחד, כאילו הגיעו מעולם אחר. הוא צייר עולם ללא צלילים, אך העומק בעבודותיו היה מרהיב. כל קירות הבית נצבעו ביצירותיו.
הוועדה האזורית ביקרה אותנו לבדוק את הלימודים הביתי. האישה הקשוחה נכנסה, ראתה את הציורים והקפיאה.
«מי צייר?», שאלה בלחישה.
«הבן שלי», עניתי בגאווה.
«תביאו זאת למומחים», היא הוציאה משקפיים. «הילד שלכם יש לו מתנה אמיתית».
אבל הפחד היה גדול העולם מחוץ לכפר נראה עצום ומסוכן לאיל. איך יוכל שם בלי המחוות שלנו?
«נסע», לחצתי, אספתי את חפציו. «זה יריד האמנים של האזור. הוא צריך להראות את יצירותיו».
איל היה בן שבעה עשר, גבוה, רזה, עם אצבעות ארוכות ומבט חד שמזית לכל דבר. הוא הנהן בחוסר רצון להתווכח איתי היה לשווא.
ביריד תלו יצירותיו בפינה הרחוקה חמש תמונות קטנות: שדות, ציפורים, ידיים שמחזיקות שמש. אנשים חנו, הביטו, אך לא נעצרו.
אחר כך הגיעה היא אישה זקנה בישיבה ישרה, מבט חד. עמדה לפני התמונות ולא תזזה. פתאום פנתה אלי:
«האם אלו יצירותיכם?».
«של בני», הכרזתי, מצביע על איל שעמד לידי, כפיים חיבקו חזהו.
«האם הוא לא שומע?», שאלה, כששמעה אותנו מדברים במחוות.
«כן, מלידה».
היא הנהנה:
«קוראים לי וירה סרגייבנה, אני מגולריה בתל אביב. העבודה הזאת היא עצרה להרהר בציור של שקיעה על שדה יש בה משהו שרבות אמניות מחפשות שנים. אני רוצה לקנות אותה».
איל נחרד, מביט בפנים, בעוד שהמחוות שלי מתרגמות למילותיה. אצבעותיו רעדו, בעיניו נצצו ספקות.
«אתם בטוחים שלא מוכרים?», תבעה בקול של מקצוען.
«אנחנו אף פעם», פקקתי, דם משקף לחיי. «זה לא מחשבה על מכירה. זה רק הנשמה שלו על הבד».
היא שלפה ארנק עור והוציאה סכום בדיוק מה שהרווחתי בחצי השנה בעבודה בעץ שלי.
שבוע אחרי, חזרה וקנתה עוד יצירה ידיים שמחזיקות שמש של בוקר.
באמצע הסתיו הגיע שליח עם מכתב:
«בתמונות של בנכם יש יושר נדיר, הבנת עומק ללא מילים. זה מה שהאומנים האמיתיים מחפשים היום».
הבירתנו קיבלה אותנו ברחובות אפורים ובמבט קר. הגלריה הייתה חדר קטן במבנה ישן בפריקת העיר, אבל כל יום הגיע קהל עם מבטים חודרים. הם בחנו את הציורים, דיברו על קונסטרוקציות וצבעים. איל עמד בצד, צופה בתנועת שפתיים, במחוות. למרות שלא שמע, הבעות הפנים אמרו הכול משהו מיוחד נרקם.
התחילו מענקים, השתלמויות, פרסומים במגזינים. קראו לו הצייר של השקט. יצירותיו צעקות בלי קול נגעו בלב כל צופה.
שלוש שנים חלפו. יונתן דמע בעיניים כשפרד את איל מהתערוכה האישית שלו. ניסיתי להישאר חזקה, אך הפנים שלי הרעידו.
הילד שלנו גדל, עצמאית. יום אחד, בא יום שמשי, הוא הגיע אלינו עם חבילה של פרחי שדה. חיבק אותנו, לקח אותנו ברגליו דרך כל הכפר, מעבר למבטים סקרניים, אל השדה הרחב.
שם עמד בית לבן, עם מרפסת וחלונות גדולים. הכפר דיבר הרבה על הבעלים העשיר שבנה אותו, אף אחד לא ידע מי הוא.
«מה זה?», לחשתי, מביטה בחוסר אמון.
איל חייך והוציא מפתחות. בפנים חדרים מרווחים, מוסך, מדפי ספרים, רהיטים חדשים.
«בן», נדהם יונתן, «זה הבית שלך?».
איל הניד בראשו, והמחוות שלו הציגו: «שלנו. שלכם ושלי».
לאחר מכן הוביל אותנו לחצר, שם על קיר הבית צבוע ציור ענק: סל ליד השער, אישה עם פנים קורנות מחזיקה תינוק, וכתובת במחוות מעליהם: «תודה, אמא». קפאתי, איני מצליחה לזוז. דמעות זולגות, ואני לא מנגבת.
יונתן, שתמיד היה מרוסן, הלך קדימה וחיבק את איל בחוזק עד שהאוויר רדף.
איל השיב באותו חיבוק, ולאחר מכן שלח את ידו אליי. שלושנו עומדים במרכז השדה, ליד הבית החדש.
היום ציורי איל מוצגים בגלריות החשובות בעולם. הוא ייסד בית ספר לילדים חירשים במרכז האזור ומממן תוכניות תמיכה. הכפר גאה בו איל שלנו, שמקבל קול בעזרת הלב.
אנחנו עם יונתן גרים עדיין באותו בית לבן. כל בוקר יוצא אל המרפסת עם כוס תה, מביט בציור על הקיר.
לפעמים תוהה מה היה קורה אם לא יצאנו באותו בוקר של יולי? אם לא ראיתי אותו? אם פחדתי?
איל גר בעיר, בדירה גדולה, אך חובש לבוא הביתה בכל סוף שבוע. הוא מחבק אותי, וכל הספקות נעלמים. הוא לעולם לא ישמע את קולי, אך הוא יודע כל מילה. הוא לא ישמע מוזיקה, אך הוא יוצר משלו מצבעים וקווים. והחיוך שלו מזכיר לי שהרגעים החשובים בחיים קורים בשקט מוחלט.
הלקח שלמדתי: כשאתה פותח את הלב, אפילו השקט אומר יותר מכל המילים.
